בלי עתיד, בלי תקווה: הערבים מציתים את עצמם מתוך ייאוש. דעה

כשאדם מצית את עצמו במחאה על צעדים שהרשויות נקטו נגדו, הוא מוחה נגד הצער והעושק שחווים אזרחי המדינה. הוא מוחה נגד הדיכוי שמפעילה המדינה כלפי אזרחיה העניים.

כל רכושו של מוחמד בועזיזי, אזרח תוניס, היה עגלה אחת שמעליה הוא מכר ירקות ופירות לפרנסתו. הרשויות המוניציפליות בעיר סידי בוזיד החרימו לו אותה ולא נתנו לו אחרת במקומה. הוא מחה, אולם שלטונות המחוז סירבו לקבל את תלונתו נגד שוטרת שסטרה לו בפומבי ואמרה לו "הסתלק!". המילה הזאת, "הסתלק!" (בערבית: אִרְחַל), נעשתה לסיסמה של המהפכה שנועדה להדיח את נשיא תוניס, זיין אלעאבדין בן עלי, וגם לסיסמת המהפכות שהמשיכו אותה במדינות ערב.

מאז, אזרחים ערבים רבים במדינות שונות הציתו את עצמם בנסיבות סוציאליות דומות ובאופן דומה למחאה של בועזיזי. לפני שבוע הצית את עצמו האזרח הלבנוני ג'ורג' רזיק בחצר בית ספר בעיירה אלכּוּרַה: הוא ביקש להעביר את בתו מבית הספר למוסד חינוכי אחר כי לא יכול לעמוד בתשלומי החובות, אולם בית הספר סירב לתת לו את התצהיר שנדרש לו לשם כך, והוא החליט להעלות עצמו בלהבות. כשאדם מצית את עצמו במחאה על עוולה שנעשתה לו, הוא בעצם זועק, ובכך מנסה להעיר את מצפונם של הסובבים. וכי מה עוד נותר לעשות?

בין תוניס ולבנון מחבר חוט ארוך של עוני ומחסור בקרב האזרחים. המפלגות הפוליטיות ומנהיגי העדות והזרמים מנהלים ביניהם מלחמת חורמה על משרות ועל תיקים, טוענים פה אחד שהם דואגים לאזרח ולאינטרסים שלו ורוצים לשפר את רמת החיים, אבל המשוואה נותרת תמיד בעינה: העשירים נעשים עשירים יותר, והעניים - עניים יותר.

לפני אלפי שנים עזבה אליסיה את העיר צור, הפליגה בדרך ארוכה בים, ייסדה את העיר קרתגו ונעשתה למלכתה. כיום מפליגים באותה הדרך אזרחים ערבים רבים על משפחותיהם, מסכנים את נפשם כדי להגר אל אירופה ולהימלט מתנאי החיים בארצות ערב. וכיצד לא יהגרו? המעורבות הצבאית הערבית בתימן - שפעם עוד קראו לה "תימן העליזה" - הביאה מיליון ילדים לרעוב. שמונים וחמישה אלף מתוכם כבר מתו, מאתיים ושמונים אלף סובלים ממחלות כמו שחפת וכולרה. שני מיליון ילדים בתימן זקוקים לסיוע. אין ספק: המלכה בלקיס, שייסדה ממלכה חזקה בארץ שבא שבתימן המאושרת, מתהפכת כעת בקברה לנוכח המצב שארצה הגיעה אליו. היום כבר קוראים לה "תימן העלובה".

לפי דוח הבנק העולמי ודוחות כלכליים בינלאומיים, המדינות הערביות הן מהמובילות בעולם בשיעור העוני. שיעור האנאלפביתיות בהן עודנו גבוה. כך גם שיעור האבטלה, בפרט בקרב אקדמאים, בשל היעדר תכניות פיתוח. האזרח הערבי אינו יכול להיות בטוח שתהיה לו גישה לטיפול רפואי, לחינוך ולמגורים ושיוכל להזדקן בכבוד. הוא חושש להביע את דעתו, כי מדכאים אותו והוא חי בחשש ממעצר.

לאזרח הערבי אין זכויות דמוקרטיות. מנהיגיו נכפים עליו ובחלוף השנים הם הופכים לשליטים לשארית חייהם. העמים הערביים שבעי רצון משליטיהם רק לאחר מותם. השליטים הערביים מפרשים כל הפגנה ותביעה לזכויות כאילו הן מופנות נגדם, כאילו הן מוּנעות על ידי כוחות חיצוניים חשודים שמנסים לערער את ביטחון המדינה הערבית ויציבותה ולהפיל את המשטר הדמוקרטי ששורר בה. יש בארצותינו גם משטרים שמסמנים מתנגדים לא אלימים לשלטון, מזמנים אותם אל שגרירויותיהם בחו"ל, ושם הם רוצחים אותם בדרכים מחרידות.

על פי דוח של חברת השירותים הפיננסיים Markit IHS, ההוצאות הצבאיות במדינות ערב מוערכות בכ-15% מההוצאה העולמית, שעמדה על 1.57 טריליון דולר ב-2017. מנגד, מצב המחקר המדעי במדינות ערב אומלל, דל ומצער - הוא אינו עולה על 2% מהתוצר המקומי הגולמי. בריחת המוחות ממדינות ערב, שנובעת מסדר העדיפויות הזה, יוצרת הפסדים בסך העולה על 200 מיליארד דולר בשנה. הכישרונות האלה בורחים ממציאות שמאמצת לחיקה את הבורות ודוחה את הידע.

ולא רק החשבון הכלכלי קלוקל, אלא גם זה הפוליטי. בעולם הערבי המחלוקות והפילוג מתרבים כל העת. בשעה שבכל העולם מדינות מתלכדות לכדי קבוצות גאופוליטיות אזוריות והשפעתן המדינית הבינלאומית גדלה, מדינות הלאום הערביות עומדות תמיד על סף פילוג בין זרמים, עדות וקבוצות אתניות. המדינות שלנו אינן פועלות כדי לקדם אינטרס ערבי ואזורי משותף, אלא מבקשות דבר אחר לגמרי - לשאת חן בעיני ארצות הברית, גם אם הדבר מחייב נורמליזציה עם ישראל על חשבון הפלסטינים, וגם אם הוא יחייב שיתוף פעולה עם המדינה הציונית, שפלסטין נאנקת תחת כיבושה ואשר מבקשת להתפשט עוד בהתנחלויותיה.

אין דרך יפה לומר זאת. בעוד שבשאר מדינות העולם צמיחה כלכלית באה בד בבד עם טכנולוגיה ומדע, לצערנו הרב במדינות הערביות העושר הפך לקללה. לקבוצה קטנה הוא גורם להתעשר, אך לרוב האזרחים הוא מביא את ההפך הגמור: פגיעה ברמת החיים ופגיעה בעצם החיים. לפיכך, יש חשש שתופעת ההצתה העצמית בעולם הערבי עוד עתידה להתגבר.

פאיז רשיד הוא עיתונאי ופובליציסט ירדני ממוצא פלסטיני. המאמר המלא פורסם בעיתון "אלקוּדס אלערבּי" הרואה אור בלונדון. בגרסה מקוצרת זו הוא רואה אור בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט משותף למרכז אעלאם ולמכון ון ליר. תרגום מערבית: איתי מלאך.