אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. אני בת 24 וגרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה.
להקת "שלווה" היא להקה ייחודית מאד. מהשיר הראשון נכנסה לכולנו ללב. היא מורכבת ברובה מאנשים בעלי צרכים מיוחדים, כשלכל אחד מהם מוגבלות שונה. הלהקה הזו פורצת דרך. היא מראה שאין קושי שאי אפשר להתגבר עליו. חבריה מהווים השראה ענקית לכולם בארץ, ויכולים בהחלט לרגש גם בכל מקום בחו"ל. חברי הלהקה, מנהליה והתורמים שלה, מוכיחים שהשמיים הם הגבול. אפשר להשיג מטרות שנראות בלתי מושגות, אם רק מאמינים. זה ממש מרגש לראות את השינוי שהם עשו במדינת ישראל ככל שהתוכנית התקדמה.
לרוב האנשים בלהקה מיוחדת מפני שהיא מורכבת מאנשים בעלי צרכים מיוחדים. לדעתי, מה שיפה ומיוחד בה הוא שהיא מורכבת מבעלי צרכים מיוחדים שונים, ולא כי היא מורכבת על ידי אותם חברים בלי אותה סוג של הנכות. הרבה פעמים בעלי הצרכים המיוחדים מחולקים לפי הסוג של הצורך המיוחד אליו משייכים אותם. גם אני, כשאני בסביבת אנשים עם צרכים מיוחדים, מה שאנשים מקצועיים מכנים "קבוצת השווים", אני לרוב מסתובבת עם אוטיסטים. אגב, אני לא מדברת ויכול להיות שביכולות שלי אפשר לטעון שנכון לי להסתובב עם אנשים שלא מדברים, אילמים. אני מעדיפה במקרה כזה להיות בחברת סוגים שונים של נכויות. משהו במגבלות, בחוויה של השונות וביחס אלינו, מחבר את כולנו. בכל מקרה, חברי להקת "שלווה" פשוט מראים שאפשר לשבור את הגבולות, להפסיק לתייג לפי סוג, לראות את מה שמעבר לנכות ולהביט באדם שעומד מאחורי הצורך המיוחד.
עוד בוואלה! NEWS:
לאחרונה התברר שהם לא יופיעו בתחרות האירוויזיון בגלל השבת. זה מעצבן מאוד שלא מגלים גמישות בנושא, ואפילו מקומם. אני לא חושבת שצריך למנוע ממישהו להופיע בגלל האמונה או מפני שהוא אדם דתי. מוזיקה אמורה להיות נטולת מוגבלות, נקיה מכל מגבלת דת ודעה. לדעתי, במיוחד שמכיוון שחברי הלהקה כבר מוגבלים בחייהם מהרבה היבטים, היה נכון להתייחס אליהם באופן מקל ולא לשים בפניהם עוד מכשול. לו היו זוכים ונשלחים מטעמנו לתחרות, האם באמת היה כל כך קשה להקליט איתם חזרה גנראלית לפני השבת?
אני חושבת שיש בזה משהו מרתיח. במיוחד כשמדובר בתחרות כמו האירוויזיון. הרי כולם אומרים שהתחרות הזו מאפשרת לאורך השנים ייצוג אמיתי למגוון אוכלוסיות, אז איך זה שדווקא כאן הם נכשלו? אנשים עם מוגבלויות עדיין לא זכו למספיק שוויון באירוויזיון כמו אוכלוסיות אחרות. מרגיש לי צביעות, שנותנים תחושה של שיווין ב"פריים טיים", אך בפועל זה לא כך. הדרך שנבחרה לטייח את העניין היא על ידי הופעה באירוע עצמו, אך לא כמו כמתמודדים מן המניין. מעניין אותי לדעת האם ב"קשת" לא חשבו מלכתחילה על ההשלכות, כי ישנן לא מעט כאלה. אולי עדיף שלא ליצור מהתחלה את הציפייה ולהנציח את אי השוויון מאשר לקטוע את זה בסוף התהליך.
עם זאת, אי אפשר להתכחש לכך שהלהקה התפרסמה בזכות התכנית. בנימה אופטימית, אני חושבת ששווה לראות את "שלווה" מופיעה פעם אחר פעם ומצליחה להוכיח שלמרות המוגבלויות של חבריה אפשר לעשות הכל ואף להיות טובים ולהתבלט. אני מקווה שלפחות העובדה שלהקת "שלווה" תופיע כאורחת באירוויזיון ואף תשתתף בטקס המשואות ביום העצמאות ה-71 לעצמאותה של ישראל, יש כדי לכפר על העוול, שלדעתי נעשה ללהקה בנוגע לאפשרות שלה להשתתף בתחרות האירוויזיון עצמה.
בטור של רוגל אלפר ב"הארץ" בתאריך 7.2.19 - "כאב לגבר צעיר אוטיסט, לא בכיתי מלהקת שלווה אפילו לא דמעה אחת" - הוא מתייחס ללהקת "שלווה" מזווית שונה. האם אנחנו כחברה כל כך ממעיטים באנשים עם מוגבלויות כך שכל זיק של כישרון בהם נתפס כמשהו יוצא דופן? האם העובדה שאני אוטיסטית מייצרת ציפייה אצלכם שאהיה נחותה מכם ולכן אזכה להקלות בהתייחסותכם?
גם אם אני כרגע מתעלמת מעניין הדמעות, שייתכן שזולגות באופן טבעי אצל חלק מאיתנו, ושכל כך הרגיזו את רוגל, עדיין בעיניי להקת "שלווה" כמכלול - היא נהדרת. חבריה פשוט נשמעים יחד נפלא. מדובר במוסיקאים טובים עם רקורד הופעות מוכח. הם מתאמנים ומשקיעים כמו כל אחד בתחומו, ולאור הופעותיהם בתוכנית הם היו ראויים להתמודד באירוויזיון, אם היו נבחרים בגמר על ידי הקהל. השילוב של המוגבלויות בקרב חבריה הוא מיוחד במינו. לא מדובר בזמר עיוור עם פסנתר (דוגמת ריי צארלס או סטיבי וונדר), אלא בלהקה שלמה עם לא מעט סוגים של מגבלות פיזיות נפשיות. זה קשה. זה מיוחד. ההישענות על צמד זמרות מצוינות לגיטימית לחלוטין. "קווין" לא הייתה מה שהיא ללא פרדי מרקורי. ואגב, גם הדמעות במקומן, למי שבא לו. הם מרגשים מאוד וכל אחד יכול להשתמש בעולם שלנו במה שיש בו, גם אפילו כגימיק, כמו שזמרות מצליחות רבות בעולם משתמשות בנשיותן כחלק בלתי נפרד מהצלחתן המוסיקלית.
להקת "שלווה" לא ניצחה, אבל חבריה הוכיחו שאם אתה באמת משקיע ומתאמץ, אתה יכול להגיע רחוק. עבורי התחושות מעורבות. מצד אחד, אני שמחה על החשיפה וההכרה שהלהקה קיבלה. מצד שני, כועסת על המהמורות שהלהקה הייתה צריכה לעבור. אני יודעת שכולם בארץ נורא מפרגנים, אבל מכעיסה אותי העובדה שלמרות שחברי הלהקה עברו קשיים עצומים כבעלי מוגבלויות עד שהגיעו לאן שהגיעו, והתגברו עליהם באופן מעורר הערכה, לא היה בכך די כדי לגרום למארגני האירוויזיון לחרוג הפעם מהכללים הנוקשים שלהם. בכלל, נוקשות איננה סגולה לחיים טובים. מילה של לי.