חזיון מאוד לא רגיל ניגלה החודש לעיניו התוהים של הציבור האמריקני (והעולמי) כשראשי זרועות המודיעין האמריקניות, וראש רשות המודיעין האמריקני בכבודו ובעצמו, הסנאטור הרפובליקני לשעבר דן קוטס, התייצבו בפני וועדת המודיעין של הסנאט — וחלקו פומבית, מול מצלמות הטלוויזיה, על עמדותיו ותפיסותיו של הנשיא טראמפ בנושאים כמו צפון-קוריאה, דאע"ש ואיראן. העימות היה משמעותי במיוחד בהתחשב בכך שכל ראשי הסוכנויות והממונה עליהם מונו על-ידי הנשיא עצמו. טראמפ, לא נשאר חייב וצייץ שראשי-המודיעין "תמימים" ושמוטב שיחזרו לספסל הלימודים... אך אחר-כך תיקן את עצמו ואמר שדברי הנ"ל סולפו בידי התקשורת וכי הם והוא משדרים על אותו גל.
ראשי המודיעין האמריקניים בוודאי אינם "תמימים" — אך אין להקיש מכך שהם בהכרח תמיד צודקים, מה גם שממלאי תפקידים מודיעיניים בכירים בכל הזמנים ובכל המקומות שבויים לפעמים בקונספציות שמשפיעות על טיב ההערכותיהם. נקודות המחלוקת העיקריות בין ראשי המודיעין לבין הנשיא היו שבניגוד לציפיות הממשל, צפון-קוריאה איננה מתכוונת, ואף לא התכוונה קודם, לוותר על תכנית הנשק הגרעיני שלה; כי דאע"ש לא הובס "כמעט סופית" כפי שטוען הנשיא ושנשארו בידיו עוצמות ניכרות, הן בכוח-האדם והן מבחינת פרישת רשתותיו בעולם; ואולי חשוב מכל, ובוודאי מהזווית הישראלית: שלמרות שאיראן היא אכן איום על האינטרסים האמריקניים וגורם יוזם טרור ומערער יציבות במזרח-התיכון — היא "איננה קרובה לייצור נשק גרעיני וכרגע איננה עוסקת בפעילויות שמטרתן לייצר אמצעי-לחימה גרעיניים" — אמירה שאגב עומדת בסתירה להערכות הישראליות שבין היתר אומתו ע"י תיקי-הגרעין שהמוסד הבריח מאיראן ושמבוססות גם על העובדה שאיראן מעולם לא נתנה תשובות מלאות לגבי אחדים מאתרי המחקר הגרעיני שלה. לפחות בעניין זה קשה, איפוא, להשתחרר מהתחושה שאנשי-המודיעין האמריקניים הושפעו יתר על המידה מהקונספצייה שהיתה נחלתם של קודמיהם בתפקיד, מנויי הנשיא אובמה.
מודיעין צדדים רבים לו, שלא לדבר על מיגוון השיטות הנקוטות בתחום האיסוף — ובכל מיקרה, המידע הנאסף איננו חזות הכל, אחריו באות הפרשנות, המסקנות וההמלצות. למודיעין "מדיני" יש גם צדדים הקשורים יותר בתחום הדיפלומטי מאשר בפעילות המודיעינית הצרופה — ודיווחים סודיים של שגרירים הם לעתים מקור טוב ואמין יותר מאלה של שלוחות המודיעין הסדירות (גילוי נאות: אני הייתי מעורב בשניהם). ברור שאין חציצה מוחלטת בין פעילויות המודיעין השונות ושבדרך כלל ה"תוצר" הסופי הוא פרי של שיתוף פעולה והשוואה בין כמה זרועות ופונקציות, אך כדי להשיג בסופו של תהליך תמונת-מודיעין מדינית אמינה רצוי שהגורמים הרלוונטים, הן בצד "המספק" והן בצד "המקבל", ייחנו בקשת רחבה של השכלה והבנה מדינית וגיאופוליטית. דוגמאות, הן להצלחות והן לכשלים, אינן חסרות בהיסטוריה, לא בעולם ולא אצלנו. זרועות המודיעין האמריקניות הניפרדות והמסוכסכות בינן לבין עצמן לא סיפקו לנשיא רוזוולט בעוד מועד הערכות ממוקדות באשר להחלטה היפאנית לתקוף את פרל הרבור — ומחדל דומה היה בעניין הפיגוע במגדלי התאומים. בישראל האנלוגיה היא מלחמת יום-הכיפורים. אגף המודיעין של צה"ל הודיע אז לממשלה, בתמיכת הרמטכ"ל אלעזר, שפני המצרים אינם למלחמה וכי מדובר בתרגיל — ורק שר-הביטחון משה דיין ראה את התמונה הרחבה יותר "וזרק את ההערכה הזאת לפח" ואמר "זה לא תרגיל, זו מלחמה". אגב, דיין גם הזהיר את המטכ"ל ואת הממשלה שנה לפני כן שהנשיא סאדת מתכוון לצאת למלחמה כדי לפתוח מחדש את תעלת-סואץ (הרוב בממשלה התעלם מכך).
על אחריות ומודיעין
גם לגבי איראן, ראש-הממשלה נתניהו זיהה טוב ומוקדם יותר מכמה מגורמי המודיעין הרשמיים את האיום הגרעיני — ויש רק לקוות שמעשים בלתי אחראיים של אחדים מהם שלא הסכימו לתובנות של ראש הממשלה נתניהו ושר-הביטחון אהוד ברק, לא גרמו לנזק ארוך-טווח לביטחון הישראלי.
יש, כמובן, גם מקרים הפוכים שהמודיעין מספק לקברניט ממקורות שונים ובדוקים מידע מדוייק — וזה מחליט להתעלם מזה משיקולים כאלה ואחרים — והדוגמא ההיסטורית הבולטת ביותר היא הזילזול שסטאלין הפגין כלפי הידיעות החד-משמעיות שגרמניה עומדת לפתוח ב"מיבצע ברברוסה" — ורוסיה שילמה על כך מחיר כבד. לא רצוי, כמובן, להגזים גם בכיוון השני — שמעון פרס זילזל בכלל במודיעין ובאנשי המודיעין — וזה היה לפעמים בעוכריו מבחינת שיקוליו המדיניים.
ברם, גם המודיעין הטוב ביותר איננו תחליף למיכלול השיקולים והתובנות שבידי מנהיג בעל נסיון ואופקים מדיניים רחבים — ואנשי המודיעין גם אינם צריכים להתיימר להכתיב לו את החלטותיו — תפקידם לספק לו נתונים שיהוו חלק משיקוליו והחלטותיו — שכן, האחריות היא עליו.