לראשונה בנשיאותו, נתקל דונלד טראמפ בקונגרס מפולג בעת נאום מצב האומה. מצד אחד, הדמוקרטים ששולטים בבית הנבחרים, ומהצד השני, הרפובליקנים שהגדילו את כולם בסנאט. תמונת מראה של החברה והפוליטיקה האמריקנית בעידן הנשיא ה-45 (וגם תוצאה של שיטת הבחירות האנכרוניסטית).
בפיצול האישיות המאפיין את נשיאותו, דיבר טראמפ על איחוי הקרעים בעם - שנפערו לא מעט בגללו - והטיף לשיסוע. רעיון החומה בגבול עם מקסיקו עלה לנשיא בתמיכה בסקרים, כשגם חברי מפלגתו, שסובלים את כל החשדות נגדו והתבטאויותיו כלפי נשים ומיעוטים, דחקו בו לסיים את ההשבתה בחודש שעבר מבלי שקיבל את המימון שדרש.
הלילה הוא חזר על איומו לסגור את הממשל עם תום התוקף של התקציב הזמני שעבר, מבלי שיש סימנים דקים לכך שהדמוקרטים, בהנהגת ננסי פלוסי בבית הנבחרים וצ'אק שומר בסנאט, זזים מילימטר בנושא. טראמפ מהמר על כל הקופה באיומו לסגור שוב את הממשלה בעוד שנזקי ההשבתה האחרונה, הארוכה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, עדיין טריים. אם ייסוג מול יריביו, הוא ייתפס חלש. אם יתעקש, ייתקל בקולות צורמים בקרב הרפובליקנים.
הסנדול להצהרותיו, שלעתים קרובות חסרות שחר, מאפיין את המחצית הראשונה של נשיאותו ואין סיבה נראית לעין לחשוב שזה ישתנה. כך, בסוגיית פירוק קוריאה הצפונית מנשקה הגרעיני, נותר טראמפ איתן בדעתו גם כשראשי קהילת המודיעין שלו ומומחים אחרים מזהירים אותו מפני המלכודת שטומן לו מנהיג קוריאה הצפונית קים ג'ונג און.
בנאום הלילה הוא הכריז על המיקום ועל התאריך הסופי לפסגה השנייה - 27 בפברואר בווייטנאם - בתקווה לפריצת דרך בשיחות שנותרו במבוי סתום מאז הפסגה ההיסטורית הראשונה בסינגפור. היא הסתיימה בהסכמות מעורפלות, ומעט מאוד צעדים קונקרטיים ובלתי-הפיכים בשטח מצדה של פיונגיאנג. חובת ההוכחה תהיה על טראמפ, שסבור כי במפגשים אישיים עם הרודן הצעיר הוא ישיג את מה שלא הצליחו הדרגים הדיפלומטיים והמקצועיים.
קים מתעקש על הקלה בסנקציות - שלפי דוח של האו"ם כלל לא יעילות - בתמורה למחוות נוספות, אך לא ברור כמה רחוק הוא מוכן ללכת. רוב ההערכות מתקשות להאמין שהמשטר שמכר את עמו כדי להבטיח הישרדותו עם נשק גרעיני יוותר עליו לחלוטין רק בשביל סיוע כלכלי והפסקת הנידוי הבינלאומי, שממילא נשבר אחרי השבחים שהרעיף טראמפ על אחד השליטים האכזריים בעולם.
סוגיה מעוררת מחלוקת לא פחות בקונגרס היא המדיניות של הממשל במזרח התיכון, ובעיקר החלטתו החפוזה של הנשיא לסגת מסוריה. כשגם מפקד הפיקוד המרכזי בצבא ארצות הברית, האחראי על המזרח התיכון, אמר שעות לפני השימוע שאיש לא התייעץ עמו בנושא ושדאעש עלול ויכול לשכפל את הצלחתו במקרה של עזיבת הכוחות, לא נותר ספק קל לגבי מה חושבים בפנטגון על המהלך.
טראמפ ציין את אובדן הטריטוריה הכמעט מוחלט של דאעש והכספים העצומים שהשקיעה ארצות הברית במלחמותיה בשנים האחרונות (אם כי ניפח את המספרים הגבוהים ממילא) כביסוס החלטתו, אולם בשטח הנסיגה המהירה זוחלת. נוכחות צבאית אמריקנית ככל הנראה תישמר בבסיס קטן בדרומה של סוריה כדי להצר את צעדי איראן, ועיקר פעילותה של ארצות הברית תתרכז בעיראק. האחרונה כלל לא ידעה שהיא משמשת את את וושינגטון למעקב אחרי איראן, כפי שאמר השבוע טראמפ, בדברים שהצליחו לאחד פלגים שיעיים יריבים נגדו ונגד הנוכחות האמריקנית בכלל.
על איראן אמר שהיא תומכת הטרור מספר 1 בעולם והוסיף כי ממשלו התעמת עמה בנחישות. זו הייתה אחת מהנקודות שבהן הוא נצמד למציאות, אחרי שנה שבה פרש מהסכם הגרעין - על אף שאיראן מילאה את חלקה - והטיל מחדש את הסנקציות הלופתות בכלכלתה. עם זאת, בניגוד לטענתו, טהראן לא איימה בהשמדת העם היהודי אלא במדינת ישראל. סמנטיקה של השמדה.
2019 היא אמנם לא שנת בחירות עבור טראמפ, אך מדיניותו והצלחתו בהגשמת הבטחותיו ייזכרו לו היטב בשנה הבאה, שבה יבקש להימנע מהכבוד המפוקפק מלהיות הנשיא הראשון שלא ממשיך לכהונה שנייה מאז ג'ורג' בוש האב המנוח. אם יצליח לממש את האג'נדה שלו מול מתנגדיו הרבים, הוא יקבל חיזוק משמעותי לקראת הקרב מול הדמוקרטים, שבעצמם צריכים לבחור יריב ראוי מבליל של מועמדים ומתחרים. עד נובמבר 2020, לפחות, טראמפ יוכל לדמיין אחדות, אך ימשיך לקבל כאוס.