פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המשטרים הערביים בחרו: אלימות ודיכוי, רק לא שינוי

      מאז 2011 עובר המזרח התיכון טלטלה. ההמונים רוצים לקדם חברה הוגנת יותר, ואילו השלטונות הערביים רוצים הכול חוץ משינוי. חוקר ופרשן פוליטי מכוויית מסביר מדוע מדינות ערב יעדיפו לכרות ברית עם ישראל ולא לקדם את זכויות האזרח אצלן

      אירועי המחאה בכיכר תחריר בקהיר, 2011 (GettyImages)
      מחאת "האביב הערבי" בכיכר תחריר בקהיר, 2011 (צילום: Gettyimages)

      המשטרים הערביים לא יצליחו לעצור את התמורות שמטלטלות את אזורנו, גם אם ימשיכו להפריז בתגובותיהם הדכאניות למחאות ההמונים. אי אפשר לעצור את התקדמותו של השינוי שהחל ב-2011, עם פרוץ מחאות "האביב הערבי" , שלא רק פגע במשטרים הערביים הריכוזיים ביותר אלא גם קנה לו שביתה בדעתם של האנשים ובלבבותיהם.

      השינוי החל ב-2011, אולם בגלל הדיכוי החמור שבו הגיבו משטרי ערב, מצאו עצמם עמי ערב במלחמה. זו מלחמת התשה בלתי מוגבלת בין משטרים אלימים שאינם נותנים דין וחשבון ובין ציבור אזרחים שחולם על שותפות, על פיתוח, על צדק ועל זכויות.

      משנת 2011 זה כבר ברור. כל ערבי, מהאוקיינוס האטלנטי ועד המפרץ הפרסי, שואף לחיות בכבוד במדינת חוק שמספקת לאנשיה שוויון זכויות. כל ערבי חולם על צדק, על חירויות ועל זכויות של ממש, שאינן משתנות לפי האווירה הפוליטית. כל ערבי חולם על ממשלה שאינה בורחת מאחריות, שנותנת דין וחשבון. כל ערבי חולם על מדינה שהשחיתות לא כרסמה בה, מדינה שאינה שולטת בכוח הזרוע, שאינה נוקטת עינויים והשפלות אדם. אולם מאז שנת 2011 התברר דבר נוסף: ההנהגות הערביות יעדיפו לעשות כל דבר - להיות אלימות יותר, לפגוע באזרחיהן, להחליש את החברה האזרחית ואפילו להתקרב לישראל - ובלבד שלא יצטרכו להשתנות.

      שלטונות שמתנגדים לפשרה ומעדיפים כאוס

      בכל המאבקים באזור נראית שוב ושוב אותה התופעה: המחאה נענית בדיכוי, והדיכוי יוצר אי-צדק שמחליש את המדינה ומפורר אותה. המשטרים הערביים בטוחים כי הדרך היחידה להתמודד עם דרישות האזרחים היא לקדם אג'נדה ביטחונית, ולכן חלקם מציעים לכרות ברית עם ישראל ועם האינטרסים של התנועה הציונית ובלבד שידגישו בפני עמיהם את הסכנה הטמונה באיראן.

      רבים פעלו כך לאורך ההיסטוריה: במהלך מלחמת העולם הראשונה כרתו המהפכנים הסובייטיים ברית עם גרמניה, שהייתה האויבת העיקרית של ברית המועצות במלחמה. המהפכנים האמריקאים כרתו ברית עם צרפת נגד הקולוניאליזם הבריטי באמריקה, וגם האופוזיציה בעיראק לפני 2003 כרתה ברית עם ארצות הברית כדי להיפטר ממשטרו של סדאם חוסיין. עם הזמן, כך מתברר מכל מקרי הבוחן ההרסניים האלה, האויב של אויבי נעשה ידידי.

      היחידות שנראה כי הן מרוויחות מהמצב הזה הן איראן וטורקיה. לכל אחת משתיהן יש מה להרוויח משקיעתם של אותם משטרים ערביים שכרתו ברית עם המערב, ושיכרתו ברית גם עם ישראל כדי להוכיח כי הן בעימות עם איראן. וכאן טמון הייאוש: ההנהגות הערביות מעריכות שמוטב להן לדבר עם גורמי חוץ מאשר להקשיב לגורמים מבית. הן מנהלות "משחק סכום אפס" נגד האזרחים שלהן ונגד האופוזיציה הפוליטית שלהן, אשר עלול להפוך בחלוף הזמן לסכסוך אזורי ובינלאומי. ההנהגות הערביות אינן מבינות שהסיכוי היחיד שלהן להגן על הבית הערבי טמון דווקא במשא ומתן עם העם, מבחריין ועד קהיר, מהמפרץ הפרסי ועד לאוקיינוס האטלנטי. הן אינן מבינות שלהסכמי פנים, להבנות ולפתיחוּת בענייני זכויות יש רק אלטרנטיבה אחת - כאוס.

      הפתיל הקצר של ממשלי ערב אינו מאפשר הבעת דעה. הוא אינו מאפשר שינוי. זו בדיוק הסיבה שפרשיית חיסול העיתונאי הסעודי ג'מאל חאשוקג'י איננה מקרה בודד, אלא דוגמה לדרך שנוקטים משטרים ערביים רבים. אם נבחן את ההיסטוריה נראה שהרציחות, ההתנקשויות וההרעלות שאובות ממסורת ארוכה שקבעו מנהיגים ערבים בעבר, ממועמר קדאפי וסדאם חוסיין ועד לחאפז אסד. אם כן, המשטרים הערביים צועדים בצעד בטוח אל העבר.

      בעולם הערבי אין אזרחים

      בתוך תהליך הדיכוי נוקטים המשטרים הערביים טכניקה נוספת: הם מתייגים את אזרחיהם לשבטים, עדות, לאומים, שכבות ומשפחות - אלו מהם ששולטים ואלו שאינם. הדבר החמור ביותר בתיוג הזה הוא שהמשטרים הפקיעו מהאזרחים את התואר "אזרח", ומחלקים את האנשים למעמדות ולקבוצות לפי נאמנות. משמעות הדבר בפועל היא שהמשטרים הערביים הנוכחיים מאופיינים בשלטון המיעוט על הרוב ובניסיון לדחוק לשוליים מספר גדול של אזרחים באמצעות מאסר, רצח או הגליה.

      הערכים שמקדמים המשטרים הערביים משקפים ערכים שהתקיימו ביוון העתיקה, שהחברה בה נחלקה למעמד אצולה, מעמד עבדים ומעמד איכרים. בקרב מעמד האצולה התקיימה מידה של דמוקרטיה, ואילו שאר המעמדות נחשבו חסרי זכויות. השיטה העתיקה הזאת עדיין שולטת במחשבתן של האליטות הערביות במאה העשרים ואחת. מרביתן פועלות על בסיס זכותן הפוליטית לשלוט ועל בסיס העדר הזכויות הפוליטית של האזרחים. העובדה כי המדינות והמשטרים תומכים בכך היא הגורם למאבק המתמשך על הרחבתן של זכויות האזרח. והמאבק הזה - מכך אין מנוס - יימשך עד טיפת הדם האחרונה.

      ד"ר שפיק נאזם אל-רברא הוא פרשן פוליטי ואקדמאי כווייתי. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל-קודס אל-ערבי" הרואה אור בלונדון. גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: איתי מלאך.