כמו משה שהוסתר שלושה חודשים על ידי הוריו, עמרם ויוכבד, עד ששולח בתיבה ואומץ על ידי אשה זרה, כך גם סיפורו של אריה ריינהולד; הוא נולד להוריו, פאני ומשה באוגוסט 1942, בהולנד. בני הזוג נמלטו בסוף שנת 1938, אחרי "ליל הבדולח", מארץ הולדתם גרמניה, שהפנתה להם גב. אולם השקט לא ארך זמן רב; כעת הגיעו הגרמנים גם להולנד ושוב האדמה נשמטה מתחת לרגליהם של בני הזוג.
אלא שהפעם הם כבר היו הורים לתינוק. הבריחה לא התאפשרה שוב. בעצת המחתרת ההולנדית נמסר התינוק הרך לידיה של אישה, עליה, כך אמרו להורים, אפשר לסמוך. התינוק נמסר לאישה הזרה, תיאה קליין שמה, והיא רשמה את הילד כבנה.
ההורים הוסתרו במפעל לבנים שפסק לעבוד בגלל המלחמה. בעל המפעל, פיט וילדשחוט, הסתיר אותם מתחת לאדמה, בתנור ששימש קודם לכן לשריפת לבנים. רק לעתים רחוקות, יכלו לצאת השניים לשאוף אויר. למחייתם עסקו בני הזוג בטוויית חוטי צמר שהביאו להם אנשי המחתרת ההולנדית, ובתמורה לעבודה קיבלו מצרכי מזון בסיסיים.
את בנם התינוק לא פגשו, עד שבין פיט ותיאה נרקם סיפור אהבה והם הפכו לזוג. תיאה עברה לחיות עם פיט. לעתים רחוקות, כשפיט היה בטוח שעין זרה לא תבחין בפאני ומשה, הם עלו דרך הארובה לגג המפעל והתינוק אריה היה מובא לשם לפגישה חטופה, שם ראה זוג שלא יכול היה להבין כי אלו הם הוריו. אחר כך היו שבים השניים למחבוא ואריה חזר לביתם של תיאה ופיט. באחת מאותן פגישות נתנו זוג ההורים בגד צמר שסרגה תיאה לאריה, משאריות הצמר שטוו במחבוא.
עם תום המלחמה זכו ההורים להתאחד מחדש עם בנם הקטן. אלא שאריה סרב להיפרד מתיאה. "עבורי היא היתה אימא", הסביר היום אריה. כדי שיתרגל לזוג הזרים שלא הכיר, החליטו שתי המשפחות כי פאני ואריה יחיו זמן מה בביתם של תיאה ופיט. אחרי חצי שנה הוחלט כי הגיע הרגע להיפרד. אריה מספר כי "הפרידה שלי מתיאה היתה קשה מאוד. לימים סיפרו לי שלא רציתי לעזוב אותה".
כשנפרדו מסרה תיאה לבני הזוג ריינהולד יומן מפורט בו תיעדה מדי יום את מעשיו של הילד, כדי שהוריו יוכלו למלא את החסר, וגם העבירה לידיהם את בגד הצמר שסרגו לו במחבוא. כעבור שנה עלתה משפחת ריינהולד לארץ ישראל וב-1950 הגשימו את חלומם להיות חקלאים וקנו משק במושב אביגדור, שם הקימו משק חקלאי לתפארת. בישראל נולדו להם עוד שני בנים- יורם ודני.
דווקא אחרי ששרדו את המלחמה והצילו את בנם הפעוט מתופת השואה, איבדו בישראל בן; בגיל 25 נהרג יורם בקרבות מלחמת יום כיפור בסיני, כשהוא מותיר אחריו אישה, ילדה קטנה, זוג הורים ושני אחים.
"בגד הצמר שלי היה שמור בארון הבגדים של אמי כל השנים", אמר אריה. לפני ארבע שנים מת האב, משה, בגיל 93 ואחרי שנתיים הלכה לעולמה פאני, בת 95. "אני ואחי, דני, החלטנו אחרי מותם שכל מה שקשור לשואה, נעביר ל'יד ושם'. בבית זה היה בתוך ארון וזהו. זה ברור שאימא לא רצתה להיפרד מהזיכרון הזה, אבל עכשיו הגיע הזמן לשים את זה במקום שבו הבגד ישמר ויוצג. זה ישמר עבור הדורות הבאים של המשפחה ועבור כולם".
במהלך השנים שמרו המשפחות, הישראלית וההולנדית, על קשר חם. פיט אף הוכר כ"חסיד אומות העולם". תיאה לא. לדברי אריה "היא סירבה לקבל את האות. לדבריה עשתה מה שהיה עליה לעשות ולכן לא מגיע לה פרס עבור זה".
ביד ושם קוראים קריאה לקחת חלק במבצע ההצלה של פריטים אישיים מתקופת השואה. שם מציינים כי לחומרים שתמסרו יחד עם הסיפור האישי המלווה אותם, תפקיד חשוב בהנצחת קורותיהם של היהודים בשואה ובשימור הזיכרון למען הדורות הבאים. למסירת פריט מתקופת השואה: collect@yadvashem.org.il 02-6443888.