הטייס רמי הרפז, שישב בשבי המצרי במשך שלוש וחצי שנים הלך אתמול (חמישי) לעולמו בגיל 80. הרפז היה טייס קרב ומפקד בסיס רמת דוד, היחיד בהיסטוריה של חיל האוויר הישראלי שפיקד על בסיס טיסה למרות שלא פיקד לפני כן על טייסת תעופה. מאות ליוו אותו היום למנוחות בקיבוצו, הזורע. בין המשתתפים היו אלוף עמיקם נורקין, מפקד חיל האוויר, מפקד בסיס רמת דוד וחבר הכנסת לשעבר רן כהן, שפעל איתו בתחום החינוך והצעירים בתנועת הקיבוץ הארצי.
"זה לא דבר שמעבר להרי החושך. יש בעולם דברים גרועים יותר משבי של שלוש וחצי שנים", כך סיכם בפשטות ובצניעות את תקופתו בשבי, עם שובו לישראל בנובמבר 1973."חיינו תקופה זו, היינו צריכים לקום, לאכול, לעבוד, ללמוד. שמרנו על מסגרת נאותה בנסיבות הקיימות. כיום אני מתייחס לתקופת השבי כאל זיכרונות".
אוצר מוזיאון חיל האוויר, אבי משה סגל, סיפר כי "הרפז הוא איש משכמו מעלה. בין האגדה לבין האיש במציאות הייתה חפיפה של אחד לאחד. היה אדם עם אנושיות, חום, אהבת אדם וסבלני. ידע לגשת לכל אדם באשר הוא, בגובה העיניים. ללא גינוני כבוד ועם הרבה צניעות". לדבריו, "כך גם בחייו האזרחיים, במפעל בקיבוץ שלו; היה מנהל מפעל ועבד כפועל ייצור. היה בו סוג של קסם, איש עם עיניים טובות ותכונות של מנהיג מלידה".
הרפז נולד בשנת 1939 בהרצליה וגדל בקיבוץ משמר העמק. ב-1956 התגייס לצבא וכעבור שנתיים הגשים את חלום נעוריו והפך לטיס קרב כשסיים את קורס טיס מספר 25. אחרי חמש שנות שירות קבע, שב לקיבוץ השכן, הזורע, אליו עבר אחרי נישואיו לבת הקיבוץ, נורית. הקיבוץ היה תמיד ביתו ודרך החיים בה האמין. לצד העבודה במפעל "פלסטופיל" ובענפים נוספים במשק, יצאה המשפחה לשנת שירות בקיבוץ זיקים שבדרום הארץ.
האיש שלימד את כולם
במלחמת ששת הימים שרת כסגן מפקד טייסת מטוסי אוראגן ויצא ל-24 גיחות מבצעיות - מספר הגיחות הרב ביותר במלחמה זו. עם סיום המלחמה החליט לשוב לשירות קבע. חיל האוויר עמד לקלוט אז את מטוסי הסקייהוק והפנטום והרפז נמנה על חברי המשלחת הראשונה שנשלחה ב-1969 לארצות הברית כדי ללמוד את הפנטום ולהביאו לישראל.
הפנטום היה לתחום מומחיותו. כמהנדס ואיש אלקטרוניקה הוא נחשב כמי שהקדים את כולם בידע על המטוס ובמערכות השונות שלו. בעת שהותו בארצות הברית כבר הציג רשימת שינויים נדרשים במערכות הנשק של המטוס. "הרפז כבר הגיע לשם כשהוא קרא והכיר את ספר המטוס", סיפר משה סגל. "הוא הכיר את הפנטום והסקייהוק לפני ולפנים. ריתקה אותו מערכת המכ"ם של הסקייהוק והוא ביצע עם המטוס תדלוקים ראשונים באוויר כי הדבר פשוט מאוד עניין אותו. הוא היה איש הטכנולוגיה של המשלחת ולימד את כולם".
עם קליטת הפנטום בחיל האוויר, הצטרף הרפז בנובמבר 1969 לטייסת 69 בפיקודו של אביהו בן-נון. במלחמת ההתשה השתתף בגיחות מבצעיות רבות. ב-30 ביוני 1970 נפגע מטוסו מטיל נגד מטוסים שנורה ממארב מצרי. הרפז ונווט המטוס, אייל אחיקר, צנחו ונשבו בידי המצרים.
אחרי תקופה קשה של חקירות ועינויים הועבר הרפז לתא בכלא עבאסיה עם עוד תשעה שבויים, חיילי צה"ל. עמו היו אנשי צוות אוויר נוספים, בהם הנווט רב- סרן מנחם עיני, לימים תא"ל וראש מנהלת מטוס הלביא. בקבוצת השבויים היו גם לוחמי חיל רגלים ושני אנשי שק"ם.
בתא האסורים הפך הרפז לדמות המנהיג. לימים, כשהפסיק לטוס, סיפר ל"ביטאון חיל האוויר" כי "השאלה הייתה אם לקבוע מנהיגות ודירוג בין החברים השבויים ולהחליט החלטות מחייבות לפי דרגות - בעל הדרגה הבכירה הוא מפקד השבויים ועל פיו יישק דבר, או - וזו הייתה דרכי - לקחת את הקבוצה, לבחון אותה כמו בניסוי חברתי, ולעשות, בעצם, קיבוץ".
"כל ערב שבת קיימנו שיחת קבוצה, כשכל אחד מאיתנו משמש בתורו כיו"ר הישיבה", תיאר הרפז. "היו 136 שיחות כאלו וניהלנו יומן מסודר, עם הנחת יסוד, שלמקסימום אנשים יהיה מקסימום טוב ושלכולם יהיה ממוצע הנחת הכי גבוה".
ב-1989 הוציאה הפסיכולוגית, פרופסור עמיה ליבליך, את ספרה "חוץ מציפורים", המתבסס על ראיונות שעשתה עם עשרת השבויים. ליבליך עסקה בספר "בכינונה של חבורה דמוקרטית לחלוטין בתא אליו קובצו העשרה, קהילה שביטלה את הבדלי הדרגה הצבאית לטובת אורח חיים שוויוני לגמרי".
נקודת מבט עיקרית בה התמקדה הייתה, כפי שתיארה, "אישית-פילוסופית, ומקורה במחשבתו הבהירה של רמי הרפז שהיה מהבכירים בחבורה זו, וניתן לכנותה השקפת עולם אקסיסטנציאליסטית הדוגלת בהבנה כי אמנם אין לאדם שליטה בנסיבות חייו, למשל בשבי (או בעובדה שכולנו נמות בסופו של דבר), אך הוא אדון גמור לעמדתו כלפי מציאות זו. בלשונו של רמי: הוא נמצא במגרש, שאת גבולותיו קובע גורלו, אך מה יעשה בתוך המגרש הוא באחריותו האישית בלבד".
"טראומה בונה"
רק אחרי מלחמת יום כיפור שוחררו העשרה, בעסקת חילופי שבויים. ביום שובו לישראל, בנובמבר 1973, סיפר הרפז על הרגע בו צנח מהמטוס הפגוע והמחשבות שחלפו בראשו: "הייתי בקלחת הקרב ולא היה לי זמן לחשוב. ופתאום ראיתי את עצמי מרחף בין השמיים והארץ. כשנפתח המצנח מעלי הרגשתי שהפכתי מלוחם למשהו אחר. מטוסי התפוצץ על הקרקע ואני המשכתי ליפול מטה. לא היה לי ברור באותם הרגעים מה יהיה איתי, אבל ידעתי שמשהו נחתך. שתמה תקופה אחת ומתחילה בשבילי תקופה אחרת".
בראיון לבטאון חיל האוויר אמר כי "השבי לא היה טראומה קשה בשבילי. יותר מזה ־ זו הייתה טראומה בונה. לדעתי, כל אחד מאיתנו יצא מהשבי טוב משנכנס אליו. יותר מבוגר, יותר עשיר. חוטים נוספים קישרו אותנו לעולם החיצוני, נוצרו יותר אופציות לעתיד. אלו שלוש וחצי שנים שלא הלכו לאיבוד. זו לא הייתה תקופה אבודה".
עשרת השבויים חיו בתא קטן, שישה מטרים רוחבו ושישה מטרים אורכו. הם סיגלו לעצמם סדר יום שכלל בבוקר שיעורי פיזיקה ומתמטיקה, שהעביר עיני, ושיעורי אנגלית שלימד יצחק כפיר. הרפז לימד כימיה.
בהרצאה שהעביר סיפר כי "ארוחת בוקר מכינים כיד המלך, מה שאפשר. אחרי זה התנהל השיעור של המתקדמים פחות, אלה שכשלמדו חילוק בכיתה, הם צדו פרפרים בחוץ. בשעות הצהרים עסקנו כל אחד בענייניו. אחרי הצהרים שיחקנו ברידג'. אלו היו השעות הגנובות שלנו, שעתיים ביום גנבנו מהשבי בגלל ששיחקנו ברידג' באותו זמן".
לדבריו, "בשעות הערב המשכנו בעיסוקים, אלה היו רבים ושונים, בין השאר, קריאת ספרים. אני, דרך אגב, קראתי במשך השבי 304 ספרים, זה הרבה יותר ממה שקראתי אי פעם לפני או אחרי זה, שם פשוט היה לנו זמן. מלבד זאת, עסקנו בעבודות כגון סריגה, בניין בנייני גפרורים, פיסול, היו גם כמה ניסיונות לציור אבל הם לא היו רציניים יותר מדי. למעשה, כל אחד עסק בדברים שבהם היה יכול לעסוק". בין השאר סרגו השבויים את דגל ישראל אותו העניקו אחרי ששבו ממצרים לראשת הממשלה גולדה מאיר.
במשך ארבעה חודשים מתקופת השבי עסקו בתרגום לעברי של הספר "ההוביט" של טולקין. "בין יתר הספרים שקיבלנו היו שלושת הכרכים של שר הטבעות ואחרי כן ההוביט", אמר הרפז. "כל כך נתפסנו לשני הספרים האלה, למעשה, היות שקראנו קודם את שר הטבעות אנחנו צללנו ישר לתוך העומק של העולם האלטרנטיבי, לא ראינו שום השוואה ושום הקבלה בין העולם של שר הטבעות לבין העולם שבו אנחנו חיים, אלא פשוט צללנו אל תוך הבלתי מודע לתקופה השלישית של הממלכה התיכונה. היינו שם, וזה היה פשוט כיף להיות שם".
"כשקיבלנו את ההוביט, יותר מאוחר, ראינו בזה ממש יצירה, הייתי אומר, אחרת. הייתי מעז להגיד - יותר טובה", סיפר הרפז. "אנחנו יותר נהנינו מההוביט מאשר משר הטבעות כי הוא נתן את הכול במכווץ. לדעתי, מתוך כוונה לפנות לילדים, טולקין הכניס הרבה יותר הומור וזה תפס אצלנו הרבה יותר, זה היה ממש תענוג להשתעשע בהומור. היות ולא כולנו ידענו אנגלית, אז מדרך הטבע אמרנו לעצמנו 'רגע אחד, יש כאלה שלא יודעים אנגלית, אוקיי, נתרגם להם את זה'".
לדבריו, "ארבעת החודשים שעסקנו בתרגום היו באמת הנאה צרופה. מיד עולה השאלה למה לא תרגמנו את שר הטבעות, היה לנו די זמן. בלשון הומוריסטית אמרנו שאת שר הטבעות נתרגם בפעם הבאה, תרגום אחד לשבי אחד. אבל הייתה גם סיבה רצינית, והיא שתוך כדי תקופת התרגום, אותם ארבעה שעסקו בו, עם הוויכוחים, ועם המילים של השירים, ועם כל ההתקשקשות שמסביב, יצרנו מעין תת־חבורה בתוך הקבוצה הזאת והרגשנו שמתחיל להיות לא נעים, לא טוב. זה התחלק לשתי קבוצות, אלה שעוסקים בתרגום ואלה שלא. ואמרנו שנעזוב לפני שהצדדים מתחילים להתחפר בעמדות, יותר חשוב שנשמור על קבוצה של עשרה אנשים שחיים יחד ומנהלים את החיים שלהם בצורה מסודרת. חבורת הטבעת תחכה לה לשלב מאוחר יותר".
חזר מהשבי אב לתאומות
כשנפל בשבי כבר היה הרפז אב לנטע, בת עשר, ולאמיר, בן שמונה, לימים גם כן טייס קרב בדרגת תא"ל במיל' ומפקד בסיס נבטים. אשתו, נורית, הייתה בהריון מתקדם עם שתי תאומות, דליה ודגנית, שנולדו בזמן השבי. מאוחר יותר נולד בן נוסף, ארז, שהיה קצין בפלס"ר גולני ומת מבעיית לב במהלך טיול בבוליביה.
חמישה שבועות לפני שבעלה שב מהשבי הממושך במצרים, נהרג אחיה של נורית, סרן יורם לפידות והוא בן 23. לפידות היה גם הוא טייס קרב ונפל מאש מצרית מעל תעלת סואץ ביום השני של מלחמת יום כיפור.
לאחר שהרפז שב מהשבי ביקש ממנו מפקד החיל, אלוף בני פלד, כי יישאר בשירות פעיל. הרפז נותר בחיל וב-1977 התמנה לפקד על בסיס רמת דוד. הרפז הוא מפקד בסיס טיסות יחיד שלא פיקד קודם לכן על טייסת טיסה, אולם כמו בתקופת השבי הביא את האיכות שלו כמנהיג טבעי. "אחרי ניסיון כזה אלוף בני פלד הבין שמדובר בניסיון פיקודי גדול ועשיר יותר מהרבה תפקידי פיקוד אחרים ונתן לו לפקד על בסיס רמת-דוד", ציין משה סגל. "למרות שלא פיקד קודם לכן על טייסת טיסה. אין לכך אח ורע בחיל אוויר".
בשנה זו, פקד את המשפחה אסון נוסף. עודד, אחיו הגדול של רמי שהיה גם הוא טייס בחיל האוויר, נהרג בגיל 43 עם בנו הצנחן גיא וחברו ליחידה נדב ביקל. השלושה מתו בהתרסקות מטוס קל, במהלך טיסה אזרחית.
כמו בעשור הקודם, גם הפעם, כמפקד רמת דוד, הרפז היה אמור להיערך לקליטת דור המטוסים הבא של החיל, למטוסי ה-F-16. הוא פיקד על רמת דוד עד 1980. בתקופה זו אירע אירוע בו הוצפו דת"קים (דיר תת-קרקעי. מחסה להגנת מטוסים, א"א) במים. מסופר כי הרפז מיהר למקום, התפשט וכשהוא לבוש רק בתחתונים צלל במים והוריד את המפסק הראשי, כדי למנוע נזק כבד למטוסים.
לאחר שהשתחרר משירות קבע שב לקיבוצו ועבד במפעל, הן כמנהל והן כמהנדס וכעובד ייצור. הוא המשיך לטוס במילואים עד 1993 והדריך טייסים צעירים. עד לפני שלוש שנים שרת במילואים כמפקד בחירום של מנחת מגידו. "הוא השפיע עד סוף ימיו במילואים", העיד משה סגל.