בנימין נתניהו יצא השבוע למשחק חוץ, מרחוב בלפור במערב ירושלים לסלאח-א-דין במזרחה, וניצח 0:1, משער עצמי של אביחי מנדלבליט. זה הפסד מיותר ליועץ המשפטי לממשלה, במשחק שהיה עליו - וביכולתו - להימנע ממנו.
במוקד המשחק עמד עיתוי הודעתו הצפויה של מנדלבליט כי החליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו בתיק, שניים או שלושה - 1000, 2000, 4000 - בסעיפי לקיחת שוחד ו/או מרמה והפרת אמונים. סנגורי נתניהו, מתוגברים בשני שופטים בדימוס, שידלו את מנדלבליט להשהות את פרסום החלטתו עד לאחר הבחירות לכנסת, בעוד חודשיים וחצי. הלקוח, הסבירו, חושש מהשפעת הפרסום על מידת תמיכתם של המצביעים ברשימת הליכוד.
הטיעון אינו רציני. התמיכה בליכוד בראשות נתניהו תופחת ככל שמנהיגם הנערץ מצטייר כקורבן של מערכת אכיפת החוק, בראשות מנדלבליט. משיקולי תועלת פוליטית גרידא, נוח לנתניהו שההחלטה, בהנחה שתהיה רעה בתוכן אך טובה בתוצאה, תפורסם לפני הבחירות ולא לאחריהן. גם אין לו מה להפסיד: התנגדותו לפרסום מלמדת שהוא מניח - ולכן אין סיבה שהבוחרים יניחו אחרת - שההחלטה כבר התקבלה ושהכיוון הוא כתב אישום. אם כך, הפרסום לא ישנה דבר. למעשה, המצב הפוך: אם למרבה ההפתעה יסגור היועץ את התיקים, כדאי לנתניהו (החשוד, לא הפוליטיקאי) לשמוע את הבשורה לפני 9 באפריל.
ההנחה שהתיקים לא ייסגרו משתקפת גם בדגש המושם בתעמולת נתניהו על השימוע, המפריד בין כתב-חשדות לכתב-אישום, או לסגירה מאוחרת של התיקים. נתניהו הרי טוען שאסור להחליט על כתב אישום בכפוף לשימוע כשהבחירות חוצצות בין כתב האישום לשימוע. כביכול, כך ייחשף הציבור רק לגירסת המדינה, טיוטת "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו", ולא לגרסתו, מה שיזכיר לציבור שהמדינה אינה הוא.
גם טיעון זה מופרך. לא השימוע מכריע, כי הוא רק שלב ביניים, אלא מה שיקרה בעקבותיו - ההחלטה הסופית של מנדלבליט, לחסד או לשבט (ובהמשך, לשבת, אם נתניהו יורשע במשפטו). לשיטתו של נתניהו, היה נכון לדחות את הבחירות, או לכל הפחות להמתין למועדן המקורי, בנובמבר.
אם ניתן לקעקע בקלות את טיעוניהם של הסניגורים, מה היה הטעם בפנייה הכתובה ובפגישה המשרדית? והיכן הפסדו של מנדלבליט, הצפוי לסרב לבקשה, כפי שבוודאי העריכו גם הסנגורים?
בלון יצירתי באוויר
מנדלבליט הפסיד בעצם נכונותו לדון עם חשוד במועד הנוח לכבודו לסיים את עיון היועץ המשפטי לממשלה בסיכום חקירת המשטרה ובהמלצות פרקליטת המחוז ופרקליט המדינה. נכונות זו, שמנדלבליט העניק לנתניהו, היא זכות-יתר חריגה ומקוממת.
שום חשוד בתולדות המדינה, ומה עוד חשוד בפשע כשוחד, לא העז להכתיב לתביעה הכללית מתי, לפי נוחותו, עליה להשלים את ההליכים בעניינו. בתיקי נתניהו יש חשודים נוספים. למשל, ארנון מוזס ושאול אלוביץ', ואולי גם ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר. יש להם בוודאי שיקולים אישיים, משפחתיים או עסקיים מתי מוטב להם שתתפרסם החלטת מנדלבליט בעניינם. כך גם חשודי פרשת כלי השיט, תיק 3000, בין תיקים רבים אחרים. גם שרים, כגון אריה דרעי וחיים כץ, ממתינים בסבלנות להודעה, בלי להעז לדחוק את הקץ או לדחותו. רק נתניהו חושב, בעידוד מנדלבליט, שיש משקל לדעתו על המועד הנכון לפרסום ההחלטה אם תיקיו ייסגרו או יתורגמו לטיוטת כתב אישום.
אין לכך כל בסיס. היחס המועדף כלפי ראש ממשלה מתבטא רק בצורך באישור היועץ לפתיחת חקירה נגדו, בהגעת החוקרים אליו ובקביעת מועד גביית גרסתו לפי נוחותו. זאת, בנוסף לחסינותו ממעצר, חיפוש ומעקב - בכך אינו שונה מנבחרים-נחקרים אחרים. כנאשם, יש לו כידוע הטבה נוספת, האפשרות החוקית (אם כי לא בהכרח הפוליטית) להמשיך ולכהן בתפקידו גם בעת משפטו ואף ערעורו על הרשעתו.
טענת נתניהו, כאילו שיקולי הבחירות אמורים להשפיע על מהלכי התביעה, היא המצאה יצירתית המופרחת לאוויר בנימה בוטחת, האמורה להסתיר את היותה נטולת הצדקה כלשהי. אין שום קשר בין היותו ראש הממשלה בכנסת העומדת לגווע, לבין מועמדותו בבחירות, שלאחריהן תורכב ממשלה חדשה - זאת שבראשה יהיה נתניהו מנוע מלעמוד, אם בג"ץ יפסוק לפי תקדימים. עם כתב אישום ממשמש ובא יוכל נתניהו לכהן כח"כ ואף כיו"ר ועדה בכנסת, כי המחוקקים ריבוניים במינוייהם (אחד משני התקדימים הקשור בשמו של רפאל פנחסי, שנאלץ להתפטר מסגנות-שר לנוכח כתב אישום אך שרד כיו"ר ועדת הכנסת). בעקבות אביגדור ליברמן, שהתפטר מהממשלה כשהועמד לדין בפרשת השגריר במינסק וחזר לתפקיד שר החוץ כשזוכה, יוכל גם נתניהו לעמוד בראש ועדת החוץ והביטחון בעת משפטו.
בהנחה שהמשפט ייערך לאחר שנתניהו יחדל לכהן כראש הממשלה, לא יחול עליו הסעיף בחוק הקובע את מיקומו בבית המשפט המחוזי בירושלים. טבעי שפרקליטת מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) ליאת בן-ארי, תנצח על התביעה - גם נגד הנאשמים הנוספים - בתל-אביב, בדומה למשפטם של אהוד אולמרט ושות' בתיק הולילנד.
בשני מקרים קודמים, שאולמרט היה מעורב באחד מהם ואריאל שרון בשניהם, התנהלו ערב בחירות חקירות שהמועמד לראשות הממשלה שרון עמד במרכזן. במקרה הראשון לא היה הציבור מודע לקיומה הסמוי של החקירה. בשני התרעם היועץ המשפטי לממשלה על חשיפת אחד ממהלכי החקירה ותיאר אותה - ולא את הסתרתה השערורייתית, באחריותו - כהתערבות במערכת הבחירות.
החקירה הראשונה ("שטיח אדום") עסקה באי היווני, כפרשיית משנה בתיק ("תפוח רקוב") שהחשוד בו היה העסקן-יזם דוד אפל. היא התנהלה מסוף שנת 1998 כנגזרת תלונה של ח"כ אלי ישי על האזנות סתר לטלפון שלו. ישי האמין שהמצותת הוא אחד מגדולי יריביו בש"ס. היחידה הארצית לחשיפת פשיעה חמורה ובינלאומית, היאחב"ל, הלכה בעקבות האלחוט והגיעה לרקמה מעניינת של קשרים בין אריה דרעי, ליברמן ואפל.
אולמרט ושרון נחשדו, תחילה בסתר, בקבלת שוחד מאפל. הוא נזקק לשניהם ותמך בשניהם, גם זה נגד זה. שרון היה שר החוץ, אולמרט - ראש עיריית ירושלים. כשנתניהו התפטר, לאחר שהפסיד בבחירות 1999, התמודדו שרון ואולמרט על ראשות הליכוד. "אני תומך בך", הכריז אפל באוזני שרון (והיאחב"ל). "הפעם אני מאחוריך בכל הכוח", הצהיר אפל באוזני אולמרט (והיאחב"ל). בספטמבר-אוקטובר 2000, לאחר ששרון ניצח, עברו קציני היאחב"ל, בפיקודו של משה מזרחי, ממודיעין לחקירה. הם תפסו מסמכים במשרד החוץ, במחלקת קשרי החוץ של מפלגת העבודה (שהתבקשה לתומה להעניק חסות לביקור אישיות יוונית), בעיריית ירושלים ובמלון "המלך דוד". תושאלו עדים במעגל מרוחק והוכנו חקירותיהם של החשודים המרכזיים ועוזריהם, כגון שולה זקן. הסוד לא זלג, גם כשברק התפטר, הבחירות לראשות הממשלה - אך לא לכנסת - הוקדמו לפברואר 2001 ושרון ניצח בהן. שבועות מעטים אחר כך נחשפה הפרשייה, אצל מוטי גילת ב"ידיעות אחרונות".
בגלל אותה התמודדות עם אולמרט, כאשר אפל איחל הצלחה לשני הצדדים, נוספה באוקטובר 2001 לשרון חקירה שנייה, או שלישית אם מחלקים את הראשונה לשתי המחציות של ההטבות החשודות לאפל - האי היווני וקרקעות גינתון שבסמוך ללוד ובהשפעת מינהל מקרקעי ישראל. החקירה הנוספת עסקה במימון מערכת הבחירות של שרון לראשות הליכוד, בעקבות דו"ח מבקר המדינה אליעזר גולדברג ובהחלטת היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין. החקירה היתה גלויה מלכתחילה, אך היו בה מהלכים מוצנעים.
בסוף ספטמבר 2002, ארבעה חודשים לפני מועד הבחירות לכנסת, הורה רובינשטיין לבצע בדרום אפריקה חיקור דין לידידו של שרון, סיריל קרן. בלוס אנג'לס בוצע חיקור דין נוסף באוקטובר-נובמבר. לפי חומר הראיות שנאסף בחקירה, אך שהוסתר מהציבור, נחשד שרון בשוחד, מרמה והפרת אמונים. נשמע מוכר: אין חדש - ויש חשד - תחת השמש.
כשהסיר רותח, המכסה עף
רובינשטיין לא האמין שזכות הציבור לדעת על החשדות נגד ראש ממשלה יוצא שהוא גם מועמד להרכבת הממשלה שתיכון בכנסת הבאה. הוא חשב שזכותו-הוא להסתיר עובדה זו. אחד מנימוקיו: "חשש לפגיעה בחקירה בעקבות פרסום". הוא לא היה פוליטיקאי, אבל התחכך שנים ארוכות בדרג הפוליטי. במיוחד היה קרוב למשה דיין, שממנהגו העברייני לגנוב עתיקות התעלם, ולאחר מותו - ליצחק שמיר. בהשקפתו המדינית היה בין דייניסט (בשלום עם מצרים) לשמיריסט (נגד ויתורים בגדה המערבית, במיוחד לא לאש"ף). בין הליכוד לעבודה, לא היה קשה לנחש היכן הוא ממקם את עצמו. ערב הפסדו של ברק לשרון ב-2001 אסר עליו רובינשטיין לבצע מהלכים מדיניים בלתי-הפיכים.
לפי אותו היגיון, היה ראוי להעמיד לרשות הציבור, בטרם הצבעה בלתי הפיכה, את מלוא המידע על המועמדים, כולל החשדות הנוספים בעניין השוחד. רובינשטיין התנגד. חלפה כמעט שנה שלמה, שבסופה פרש רובינשטיין לגמלאות משירות המדינה והמתין פחות מחצי שנה למינוי לבית המשפט העליון, לפני שנוסחה נגד אפל טיוטת כתב אישום שאיזכרה את שרון כנאשם-בכוח בקבלת שוחד. זה היה, כמובן, מאוחר מדי למצביעי פברואר 2003.
אך כשהסיר רותח, המכסה עלול לעוף. רובינשטיין נדהם לגלות את סיפור חיקורי-הדין, הדרום-אפריקאי והצפון-אמריקאי, אצל ברוך קרא ב"הארץ". הוא מינה צוות מיוחד לחקירת ההדלפה; על הכוונת הפרטית שלו נמצא שוטר. שוב נדהם רובינשטיין: המקור נמצא בגוף הכפוף לו, הפרקליטות. סגנית בכירה א' לפרקליטת מחוז המרכז וממונה בפרקליטות המחוז, עו"ד ליאורה גלאט ברקוביץ', הועמדה לדין על "גילוי בהפרת חובה". על כתב האישום, שהורחק מהמרכז לחיפה, חתמה מקבילתה של גלאט ברקוביץ', סגנית בכירה א' וממונה על העניינים הפליליים בפרקליטות מחוז הצפון - עו"ד יעל כוכבי, רעייתו של תת-אלוף אביב כוכבי, מפקד אוגדה 98, ומהשבוע שעבר אשת הרמטכ"ל.
מקומם במיוחד היה הסעיף שהכתיב רובינשטיין לפרקליטות, להנמקת החקירה שהובילה למשפט גלאט ברקוביץ': "החשש לניסיון של גורמים מהשירות הציבורי להתערב במערכת הבחירות". משמע, מי שמביא לידיעת הבוחרים מידע חיוני על מועמד, מנסה להתערב במערכת הבחירות. רובינשטיין התבלבל: הוא שביקש להתערב במערכת הבחירות, באמצעות הסתרת המידע. אכן, בידיו ולא בידי שוטר או פרקליט הייתה הסמכות, בתוך מערכת החוק, להחליט אם לחשוף את המידע, אבל במאמציו למנוע את החשיפה, לחפש את החושפים ולהעניש אותם הפך לגורם בכיר בשירות הציבורי שהתערב בבחירות לטובת שרון.
היריבה המרה של רובינשטיין, שהחמירה ממנו במאבק בשחיתות בצמרת הפוליטית, כולל נגד שרון ואולמרט, הייתה פרקליטת המדינה עדנה ארבל. היא נכנסה לעליון עם רובינשטיין כמו לתיבת נוח, ולא חלילה בצוותא חדא כמו שרה נתניהו ועזרא סיידוף בתיק המעונות. באחד הערעורים האזרחיים של בג"ץ סימן הרכב בראשותה כיוון שניתן להחילו גם על מצבו של נתניהו בין הודעה של מנדלבליט על החלטה מותנית להעמידו לדין לבין ההחלטה הסופית שלאחר שימוע.
התיק, רפאל דיין נגד מפעל הפיס, עסק בטענת מועמד למשרת משווק אזורי של הפיס, כי קופח במכרז. המתמודדים נדרשו לדווח, לצורך קביעת "יושר ומהימנות", על הליכים משפטיים התלויים ועומדים נגדם. מועמדותו של דיין נפסלה, משום שבתקופת המכרז התנהלה נגדו חקירה פלילית בחשד לתיווך בשוחד במכרז קודם. חצי שנה לאחר פסילת המועמדות נסגר תיק החקירה נגד דיין, בהיעדר ראיות מספיקות. דיין תבע ממפעל הפיס כ-12 מיליון שקלים, פיצוי על הרווחים שנמנעו ממנו ועל עוגמת נפש. תביעתו נדחתה בבית המשפט המחוזי והוא ערער לעליון.
ארבל וחבריה להרכב, השופטים דפנה ברק-ארז ויורם דנציגר (ששניהם לא הגיעו לערכאה הגבוהה מהאווירה הקטגורית של התביעה הכללית), קבעו שהחשד הפלילי - שעדיין לא הוכח ואף לא בשל לכדי כתב אישום - כלפי מועמד למכרז יכול להוות שיקול ענייני, מצד ועדת המכרזים: היא רשאית ואולי אף חייבת להביא בחשבון חשדות חמורים לפגיעה בטוהר המידות, הנמצאים בחקירת משטרה. מכאן שהיא נהגה כשורה בפסילת המועמד, גם אם בהמשך נסגר תיקו.
נקודות מיותרות
ההצבעה בבחירות לכנסת אינה הגרלה; היא גורלית. אם לוועדת מכרזים של מפעל הימורים מותר לפסול חשוד בשוחד שנגדו מתנהלת חקירת משטרה, ודאי שלהנהגת מדינה ראוי לפסול נאשם-בכפוף-לשימוע, שמאחוריו כבר חקירת משטרה, המלצות שני דרגים בכירים בפרקליטות והחלטת יועץ משפטי. ואם נתניהו ייפסל להרכבת הממשלה הבאה, ייפול ממרום ראשות הממשלה, יאבד את כיפת הברזל של ההיתר בחוק להישפט ולמשול בו זמנית, יהיה כאחד האדם - ממש כמצבו בתיק עמדי, לפני 20 שנה - והפעם לא יימצא לידו להצילו יועץ רחום כרובינשטיין.
הקרב העיקרי מתנהל לפיכך על מעמדו של נתניהו בעיני בג"ץ לעת בחירות לכנסת והרכבת ממשלה. בקרב זה, היתרון שמור למנדלבליט. החלטתו לפרסם בעוד שבועיים-שלושה כתב-חשדות תנחית על נתניהו מכה אנושה. אבל במשפט המקדים, המתנהל בערכאה הציבורית, איבד מנדלבליט לנתניהו נקודות מיותרות, כי ההסכמה לדון עם ההגנה במועד פרסום כתב-החשדות הציגה את החשוד כשווה-מעמד ובן-שיח לתובע. במקום לומר לסנגור הראשי, כפי שמוטה גור אמר לנהגו משה בן-צור, "תל צור, סע!".
אשר למימון ההגנה - נתניהו מבקש אישור לקבל מתנות מחברים כדי להגן עליו מאשמת קבלת מתנות מחברים - הרי שאם התיקים ייסגרו, או המשפט יסתיים בזיכוי, יקבל נתניהו מהמדינה החזר חלקי של הוצאותיו. התקנונים והתקדימים, למשל בעקבות ועדות חקירה שבפניהן התגוננו ראשי ממשלה ושרי ביטחון, מגבילים החזר כזה ל-30 אלף שקלים (ועוד מע"מ) ושהוא ניתן רק למשרד עורכי דין אחד, גם אם איש הציבור שכר שניים-שלושה משרדים והתבקש לשלם להם במצטבר מאות אלפי שקלים. למרות הכאב המצמרר את משפחת נתניהו בכל עת שנדרשת ממנה הוצאת כספה הפרטי, דומה שכרגע האחרונה בדאגותיה היא ההתחשבנות לעת סיום ההליכים ללא רבב.
(עדכון ראשון, 24.1, 17:00)