וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הרינג 2001

4.12.2000 / 9:51

גל חרמוני על אלבום המופת של הרכב הרוק האיסלנדי סיגור רוס, שעושים כל מה שרדיוהד עושים, רק טוב יותר

כשהייתי בצבא קיבלתי מגיטריסט אחד עם קארה בלונדיני וז'קט זמש, שנורא העריץ את אורי פרוסט, קסטה דהויה, שחוקה ומזייפת של "לאבלס" – האלבום המונומנטלי של "מיי בלאדי ולנטיין". מאז יש לי חולשה ללהקות עם גיטרות אבסטרקטיות וסמיכות, שמדיפות ריח גשם של צפון אנגליה.

זו בדיוק הנחת היסוד של "סיגור רוס", למרות שהם בכלל מאיסלנד. הנחת יסוד בלבד, מפני ש"סיגור רוס" יוצאים ממנה לאודיסיאה אקלקטית למדי, שעוצרת בדרך אצל "דיס מורטל קויל" ו"קוקטו טווינס" (האבות הרוחניים של "מיי בלאדי ולנטיין"), אצל "פינק פלויד", אצל "דאוס", ואפילו – רחמנא ליצלן – במחוזות פסאודו-ניו-אייג'יים-וורלד-מיוזיקיים כמו "אדייאמוס" (בעיקר בגלל השירה באיסלנדית שנשמעת לאוזן הקולוניאליסטית של חובב הפופ האנגלוסקסי כמו משהו "אחר" ו"אזוטרי").

אך באורח פלאי למדי "סיגור רוס" אינם יוצרים אלבום לקטני המנסה לנכס, לאלץ ולרסן אסתטיקות פראיות אציליות, אלא אלבום הומוגני להפליא שבהחלט "עובד", ובגדול!
האודיסיאה אינה קשה ומפרכת לנוכח ריבוי האינפורמציה הסגנונית. נהפוך הוא – ישנה תחושה כאילו הזמן עוצר מלכת והחלל אינו מתפשט. הדרך הארוכה מתבררת ככזו רק בדיעבד – בסופה. ישנו איזשהו מקצב פנימי עצל וכבד (במובן החיובי של המילה) שמחבר בין החלקים השונים של הדיסק, “Agatis Bygun”, לכדי מקשה אחת שלמה, אוורירית ומענגת, שלא מאפשרת לי להתחמק מקלישאת השוקו והפוך. מקסימום לתבל אותה בארומה של הרינג סקנדינבי.







0
walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully