"ראינו לפנינו את מר בנימין נתניהו והודענו לו שאנו עומדים לחקור אותו בחשד ללקיחת שוחד, קבלת דבר במרמה ושיבוש מהלכי חקירה", בישרה הפיסקה הראשונה בגיליון מספר 1 של הודעה מספר 1. "הודענו למר נתניהו שאינו חייב לומר דבר, כל אשר יאמר יירשם על ידינו ועשוי לשמש ראייה בבית משפט. הימנעותו מלהשיב לשאלות החוקרים עשויה לחזק את הראיות נגדו. הקראנו לנ"ל תוכן האזהרה וחתם מרצונו כי הבינה".
הנ"ל, המוזהר, השיק כך את חקירתו בפרשת עמדי, החוגגת 20 שנה בספטמבר הקרוב. לקיחת שוחד, זו הייתה העבירה החמורה ביותר שנחשד בה, כה חמורה עד שמרמה והפרת אמונים נחשבות לעומתה קלות. אמנם די בהן לפסילת אנשי ציבור במדינות מתוקנות, אך ישראל אינה מתיימרת להיחשב כזו.
שני עשורים חלפו, נתניהו שוב חשוד בלקיחת שוחד, אך הפעם הוא משווק מסר קליט: "אין שוחד בלי כסף". משוואה ערמומית, אך לא חכמה. אולי זה אמור להיות הד לסיסמת המורדים האמריקנים בשלטון הבריטי, "אין מיסוי בלי ייצוג", שהנער נתניהו ספג בתיכון בפנסילבניה, אבל הייחוס המתבקש הוא ל"אין עשן בלי אש", לא בדיוק הדימוי העממי שטוב לנתניהו בתיקיו הפליליים.
"בלי כסף"
נתניהו מניח שהציבור אינו טורח לקרוא את לשון החוק: שוחד יכול להיות "כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת; בעד עשייה או חדילה, השהיה, החשה, האטה, העדפה או הפליה לרעה; בעד פעולה מסוימת או משוא פנים בדרך כלל; בעד פעולת הלוקח עצמו או בעד השפעתו על אדם אחר; אם תפקידו של הלוקח היה של שררה או של שירות; אם נלקח על מנת לסטות מן השורה במילוי תפקידו או בעד פעולה שעובד הציבור היה חייב לעשותה על פי תפקידו", ועוד ועוד. בפרשת עמדי, החשד לשוחד נבע ממה שנתניהו מכנה "בלי כסף" - רבבות השקלים שהזוג נתניהו לא שילם למוביל עמדי ושבעודו נמנע מגבייתם ביקש עמדי טובות שונות לעצמו, לבת זוגו ולבנה במשרדי ראש הממשלה והחוץ ובשירות המילואים.
זה היה אז. עכשיו, הסעיפים השונים של החוק מתאימים לכאורה לתיקי 1000, 2000 ו-4000, כי מודגש בהם, בנוסף, שבקשת שוחד שלא נענתה כמוה כלקיחת שוחד וכי לא תועיל ללוקח טענה שלא עשה, לא התכוון או לא היה מוסמך לעשות את הפעולה שתמורתה קיבל או הובטח לו השוחד.
השבוע נדחקו תיקי נתניהו לרגע הצידה, לטובת פרשת אפי נוה, ואף שעוד עשויות לצוץ בה גם זוויות כלכליות, השוחד שנחקר עד כה הוא מהמין המיני. בבית המשפט, אם לא בבית ראש הממשלה, יכול להיות שוחד בלי כסף. אחד מטיעוניה של ההגנה בפרשת נוה - ושל אחת החשודות - הוא שנוה לא היה חבר הוועדה למינוי שופטים בתחילתה של התקופה הנחקרת. חוק העונשין, בסעיפים 290-295, מכסה פרצה זו, באמצעות איסור התיווך וה"תמורה לבעל השפעה ניכרת, על מנת שיניע, בעצמו או על ידי אחר, את עובד הציבור למשוא פנים או להפליה". חברותו של נוה בוועדה למינוי שופטים מכניסה אותו לקבוצת הסיכון של עובדי הציבור ("לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור"), ואם השפיע על נציגים קודמים או שותפים של לישכת עורכי הדין בוועדת המינוי, לטובת מועמדות או מועמדים לשפיטה, הרי זו הנעה למשוא פנים או להפליה, בעדם וממילא נגד מתחריהם. ממליך המלכים חזק מהמלך ומשפיט השופטים - מהשופט. פלילים לחוד, זו גם תקלה ממשלית חמורה - שררה ללא אחריות. ראש לשכת עורכי הדיל.
לקח מיידי של פרשת נוה הוא שנחוץ ביטול מיידי של יחסי הכוחות הנוכחיים בוועדה למינוי שופטים, המעניקים לשלטון שישה קולות (שני שרים, שני חברי כנסת עם מונופול שרירותי של הקואליציה, שני נציגיהם של עורכי הדין שחברו בהשראת נוה לממשלת נתניהו-שקד) מול שלושה שופטי העליון, בראשות הנשיאה. פגמיה של השיטה הקודמת, שהעניקה וטו לשופטים, בבחינת מועדון סגור הדורש לקבוע מי יהיו חבריו החדשים, מחווירים מול רקבונה של השיטה הנוכחית. דומה הדבר לוועדה המסדרת של ימי מפא"י, שעוררה התמרמרות אף שהציגה הרכב טוב מזה של הבחירות המקדימות, השביעיות ומתפקדי-הכזב המנפחים את המפלגות כדי להשפיע על רשימותיהן וחוזרים לעת הבחירות למפלגות-האם שמעולם לא עזבו. שיטה שלישית, שלא נכשלה משום שלא יושמה, אף שבן-גוריון פעל למענה, היא חלוקת הארץ לאזורי בחירה, שתושביהם יצביעו במישרין למועמדים.
מחיר המוניטין
שיטת מינוי השופטים וכמותה גם שיטת האיתור של ממלאי שני התפקידים הבכירים בתביעה הכללית - היועץ המשפטי ופרקליט המדינה - משתפת את הדרג שאינו נבחר (שופטים, עורכי דין, מומחים מהאקדמיה) בעוצמתו של הדרג הנבחר. שר המשפטים הוא ראש ועדת האיתור ליועמ"ש הבא. היועמ"ש המכהן הוא ראש ועדת האיתור לפרקליט המדינה. מתקיימת תלות הדדית בין אנשים ונשים מבפנים ומבחוץ.
וכך נוצר הסבך הקושר את תיק השוחד הנוסף שחלף השבוע על מסך המכ"ם הציבורי, לרגע שבין חגיגות איזנקוט-כוכבי במטכ"ל, להסרת הלוט מפרשת נוה. זהו תיק 1270, פרשת השופטת הילה גרסטל, שהתמודדה בשנת 2015 על משרת היועמ"ש. סוגר התיק: מנדלבליט, שהתמודד וזכה. עוד אחת מהמוזרויות של פרשיות היועמ"ש בשנות נתניהו, ששורשיהן במאה הקודמת. אז התפטר היועמ"ש ליומיים, רוני בר-און, והיועמ"ש הבא, רובינשטיין, חקר אם נתניהו רקח עסקה תלת-שלבית עם אריה דרעי למינוי בר-און: יתמנה יועמ"ש שאינו המועמד דן אבי-יצחק, סניגורו של דרעי שייאלץ להימנע מטיפול בתיק הפלילי נגדו; היועמ"ש שיתמנה יסגור את תיק דרעי; מפלגתו של דרעי תתמוך בהחלטת נתניהו למסור את חברון ליאסר ערפאת.
בהודעת מנדלבליט על גניזת תיק 1270 מודגש כי לפי החשד הראשוני, שהסתמך על "מידע מודיעיני שהתקבל במשטרה", פנה לגרסטל מקורבה אלי קמיר והציע לה שוחד - היא תתמנה ליועצת המשפטית לממשלה, ובתמורה תסגור את "תיק המעונות" נגד שרה נתניהו. הקודקוד הנוסף במשולש השוחד שנחקר היה דובר משפחת נתניהו, ניר חפץ, לימים אחד משלושת עדי המדינה בתיקי האלפים, שהצעת קמיר לגרסטל נמסרה בתיאום איתו.
בעקבות המודיעין באה גביית הגרסאות. עדות גרסטל סיבכה את קמיר וחפץ. תושאלו גם עדי שמיעה, לא של שיחת חפץ-קמיר או שיחת קמיר-גרסטל, אלא של דיווחה של גרסטל על ההצעה שקיבלה מקמיר. בחוג חבריה של גרסטל רווח הסיפור מזה זמן, כאחד הסימנים למצב האומה בתקופת נתניהו, ולא הייתה להם סיבה לפקפק באמינות גרסתה. כאשת-חוק היה עליה להתניע חקירה משטרתית, בדיוק כפי שעשה ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה יואב סגלוביץ' כאשר שמע מפקודו, ראש יאח"ה אפי ברכה, על הצעת השוחד שקיבל מיאשיהו פינטו; אך גרסטל הסתפקה בעדכון מכרים וביניהם השופטת אסתר חיות, טרם התמנותה לנשיאת בית המשפט העליון. גם חיות לא הזעיקה את המשטרה לחקור.
התיק נגנז, לדברי מנדלבליט, בגלל "פערי גירסאות משמעותיים בין המעורבים העיקריים עצמם" - מה שבהחלט עשוי לקרות - וכן "התפתחות ושינויים פנימיים בגרסה המרכזית", הלא היא גרסת גרסטל, שבלעדיה אין תשתית ראייתית. ההתרשמות הראשונית של גרסטל מהצעת קמיר, שנסמכה למיטב הבנתה על חפץ, הייתה שזאת "הצעה קרימינלית, חד משמעית", שגרמה לה ל"זעזוע עמוק". כה עמוק, עד שזכרונה השתבש, ולאחר שידידה קמיר נעצר לחקירה, הפך השוחד הברור ל"שיח ערטילאי", חלילה לא הצעה מוחשית. מאוד לא לכבודה של מי שהייתה נשיאת בית משפט מחוזי ונציבת הביקורת על הפרקליטות, נימקה גרסטל את ריכוך גרסתה ב"תעתועי זיכרון ביחס לזמנים, נוסחים והתבטאויות", בחלוף הזמן - "למעלה משנתיים". נאשם, לו הופיע בפני השופטת גרסטל ובפיו תירוצים כאלה, לא היה זוכה לאמון רב, אך אילו העד המרכזי נגד אותו נאשם היה משנה את הגרסה שפתחה את התיק, הייתה גרסטל נאלצת לזכות אותו. כך, אחרי שהפילה את קמיר בכניסה לתיק, הצילה אותו גרסטל ביציאה ממנו, במחיר המוניטין שלה.
בין שמאמינים לגרסתה הראשונה של גרסטל ובין שמפקפקים בה, מהשוחד שהיה או לא היה נעדר הממד הכספי שנתניהו מבקש לראות בו חזות הכול. הפרס הגדול שהתנפנף לנגד עיניה של גרסטל היה תפקיד היועמ"ש, שאין נכסף ממנו במקצוע המשפטי. לפעמים, ואפשר שבכך יודה גם נתניהו, החרד כל כך לממונו ומבקש סיוע מנדיבים לאספקת סיגרים, שמפניה וסניגוריה (מדוע לא ייעזר בסניגוריה הציבורית, שהיא לעתים פרטית במימון המדינה ושהשיגה עסקה טובה לשולה זקן), כס חשוב מכסף. למשל, כס ראש הממשלה, או כס היועמ"ש.
ולכן, גם אם טבע האדם נצחי הרבה יותר מהדמויות המתחלפות בלשכות, ובעקבות פרשת נוה ניתן להבין את דאגתה של שרה נתניהו, פן סביב בעלה תמצאנה נשים מצודדות לא פחות ממנה - עיין ערכי דחיקתה של שקד מעבודתה עם נתניהו ופרשת נתן אשל - הכול חוזר לבסוף למנדלבליט ולשאלה פשוטה אחת: עד כמה חוט השדרה שלו עמיד.
זאת אינה שאלה של יושר. פלדה ישרה, אבל גם חפיסת צמר גפן. במצבים מסוימים, ויוכיח סיפור גרסטל, מסוגלים משפטנים ממלכתיים נכבדים להגמיש את יושרתם, למען המדינה או בשם הרעות. זאת הקרבה של ערך מסוים לטובת ערך אחר, נעלה ממנו לדעתם; כך הם חיים עם עצמם בשלום.
במקרה של התנגשות
כשמנדלבליט כיהן כפרקליט הצבאי הראשי, וגם כשנחקר על תפקודו כפצ"ר, בפרשת הרפז, הוא נהג לדבר על כפל תפקידיו - כיועץ המשפטי של הרמטכ"ל והצבא וכראש אוכפי החוק. בתפקיד הראשון היה עליו לסייע למערכת הצבאית ולדרג הפיקודי העליון בה לפעול ביעילות, בתוך מסגרת חוקית. בתפקיד השני היה עליו להשליט את מרות החוק. לרוב, לא אמורה להיות סתירה בין השניים, אך במקרה של התנגשות - אכיפת החוק גוברת. אם יתברר חלילה לפצ"ר שהרמטכ"ל עבריין, הרי אף שמתקיימים ביניהם יחסי עורך דין עם לקוח יהיה על הפצ"ר להסגיר את הרמטכ"ל לשלטונות החוק, משמע ליועמ"ש.
כך להלכה. האמנם למעשה? ספק רב, ולא בגלל פרשת הרפז, שמנדלבליט נוקה בה מהחשד שפעל שלא כדין מתוך רצון לגונן על הרמטכ"ל גבי אשכנזי. תת-אלוף מנדלבליט, לימים אלוף, היה רך וענוג גם ביחסו לרמטכ"ל לשעבר, שבהסכמתו התמנה לפצ"ר (המינוי הוא מטעם שר הביטחון, אז שאול מופז) - משה בוגי יעלון.
מנדלבליט מינה את עצמו לפרשן חומל של החוק, כדי לחלץ ממצוקה את רב-אלוף יעלון, בעת חופשת הפרישה שלו. יעלון, עדיין בשירות קבע ובכפיפות לחוק השיפוט הצבאי, עבר על פקודת מטכ"ל האוסרת קשר בין גורמי צבא לבין פוליטיקאים. במרירותו על שראש הממשלה אריאל שרון ושר הביטחון מופז לא העניקו לו שנה רביעית, שרון לקראת פינוי עזה ומופז גם מפני שיעלון התעקש שלא לקדם לתפקיד ראוי את אחיו, קצין המודיעין אל"מ שלמה מופז, נפגש יעלון עם יריביהם - ח"כ נתניהו והאלוף בדימוס מתן וילנאי. מנדלבליט הודה שהפקודה חלה גם על קצינים הנמצאים בחופשת פרישה, אבל המציא ליעלון פטור: "מובן כי כאשר המדובר במי שהקשר בינו לבין הצבא אינו הדוק והוא אינו ממלא תפקיד כלשהו ולכן אינו פועל מטעם ובשם הצבא, פוחתת המניעה לקיומם של מפגשים מעין אלה, הדורשים אישור". לא מובן ולא נכון. הפקודה אינה מתארת מצבים של "מניעה פוחתת". מנדלבליט הרכין ראשו בפני מפקדו עד אתמול והניח, בצדק, שהעניין לא יהיה חשוב עד כדי פנייה ליועץ המשפטי מני מזוז או לבג"ץ, כדי שיכפו עליו למלא את חובתו השוויונית.
גם כשהוא מציג עמדה מבורכת, הוא נאנח בחוסר אונים כשהיא נדחית ואינו נאבק. בפרשת האלוף בדימוס ושר הביטחון לשעבר איציק מרדכי, שהורשע בעבירות של מעשים מגונים, מהם אחד בנסיבות מחמירות, תמך הפצ"ר מנדלבליט בפגיעה בדרגותיו הצבאיות של מרדכי. הוא ציטט כמסכים את שופטות המיעוט בשתי הערכאות: "כגובה התפקיד כך גובה הנפילה", "יש חשיבות רבה למסר שייצא לגבי התנהגות ראויה של אנשי ציבור, כגורם מחנך וכגורם מרתיע כלפי אחרים", "ככל שהדרג רם והתרומה רבה יותר, כך גם עולה רמת הציפיות והדוגמה האישית". עוד ציין כי כאשר מדובר בעבירות דומות לאורך זמן, מתקיים דפוס התנהגות, "הכמות היא איכות" ובביצוע מספר מעשים מעין אלה יש משום נסיבה לחומרה. נזכר גם הצורך בטיפוח ובשימור של אמון הציבור.
לוועדת המפקדים שכונסה לדון בדרגותיו של מרדכי מונו אלוף במילואים ושני משפטנים שקיבלו דרגות ייצוג של אלוף. מרדכי הסתייע בסוללה כבדה, השר לשעבר משה שחל ועורכי הדין נבות תל-צור (המייצג כיום את נתניהו) ורם כספי. מנדלבליט לא טרח להופיע בפני הוועדה ולטעון בעד עמדתו. הוא שלח שתי נציגות זוטרות, בדרגת רב-סרן. גישה תבוסתנית, של יציאה ידי חובה באמירת הדברים הנכונים, אך ללא רוח קרב, והתוצאה בהתאם.
רק על מעמדו-הוא נלחם מנדלבליט בחירוק שיניים. כשפורסמה ידיעה שגויה אודותיו בשלב הראשון של חקירת פרשת הרפז, הפך עולמות כדי שתתפרסם הכחשה רשמית, לבל יכורסם האמון בו כאוכף החוק בצבא. כשנערך להתמודד על תפקיד היועמ"ש, נאבק לסגירת תיקו מחוסר אשמה. המשטרה הודיעה ב-2.9.14 כי לדעתה גובשה נגדו תשתית ראייתית לביצוע עבירות של שיבוש מהלכי משפט ומרמה והפרת אמונים. חודשיים וחצי אחר כך, ב-19 בנובמבר, התייצבו סנגוריו לשימוע אצל פרקליט המדינה שי ניצן. הפרקליטות ומעליה היועץ וינשטיין השתהו בתשובתם. הזמן דחק למנדלבליט: בסוף 2015 יוחלט מי יהיה היועמ"ש הבא. הוא עתר לבג"ץ ודרש עוד שימוע, פן וינשטיין יסגור את התיק (וזה טוב) בלי לקבוע שהעילה היא חוסר אשמה (וזה רע עד כדי הרסני). לפני שקיבל את מבוקשו, ולאחר הבחירות של אותו אביב, עקצו אותו נציגיהם של וינשטיין וניצן ורמזו שמוטב שיתפטר מתפקידו כמזכיר ממשלת נתניהו: "מאחר שהעותר ממלא תפקיד ציבורי מרכזי של מזכיר הממשלה, ומאחר שעומדת לקום בישראל ממשלה חדשה, מתבקש בית המשפט לקבוע דיון דחוף בעתירה".
וינשטיין וניצן תמכו באותה עת בזוג נתניהו, אם כי לא במידה המוחלטת הנדרשת בבית שברחוב בלפור. ניצן קידם את הפרקליטה שפעלה בעד שרה נתניהו ונגד מני נפתלי, בבית הדין לעבודה. וינשטיין לא איפשר לחקור את שרה ערב הבחירות, מחשש שצילומיה בשער להב 433 ישפיעו על הבוחרים.
עוצמה ללא גינונים
ההרכב של אז השתנה חלקית בלבד, מנדלבליט במקום וינשטיין. לא השתנה אופיים של ממלאי התפקידים המרכזיים, בראשות הממשלה ובתביעה הכללית. השתנו הזמנים, ביותר ממובן אחד. ניצן עומד לסיים בסתיו הקרוב את שש שנות כהונתו, להצטנן קצת ולהתייצב בפני הוועדה למינוי שופטים, ללא נוה ושקד, כמועמד לעליון. מנדלבליט הופך בעוד שבועיים, ב-1 בפברואר, את שעון החול: הוא מסיים שלוש מתוך שש שנים. זה, בערך, המועד הקבוע גם להיפוך המבט, קדימה ולא עוד אחורה. כך אירע למזוז, בטיפולו בתיקי אהוד אולמרט.
עוצמתו של מנדלבליט כמחליט הסופי אינה משתקפת בגינוניו. הוא נעים הליכות, משפיל עיניים בנאומיו וטרם סיגל לעצמו סמכותיות ותקיפות במידה הנדרשת להופעה ציבורית משכנעת. כפצ"ר, היה היועמ"ש של צה"ל. כיועמ"ש, הוא פצ"ר אזרחי, שוב בכפל התפקידים של סיוע לתפקוד המערכת והשלטת החוק. לפי מדד זה, לא אמור להיות לו קושי מקצועי בהחלטה הקרובה על הגשת כתב אישום נגד נתניהו, כי הבחירות לכנסת קוברות ממשלה אחת ובוראות ממשלה שנייה; לא דומה רמטכ"ל שהדחתו בעיצומה של מלחמה מזעזעת את הצבא ופוגעת במשימה לרמטכ"ל המסיים את כהונתו הקצובה. כמו בפרשת מרדכי, בנתניהו מתקיימים גם כל הגורמים שמנדלבליט ציין אז לגנאי - דפוס התנהגות, רום המעמד (נימוק להחמרה ולא להקלה), הצורך בשיקום אמון הציבור.
אם הראיות יצביעו גם בעיני מנדלבליט על שוחד, כפי שהסיקו במשטרה ובפרקליטות, תידרש ממנו רק עוד תשומה אחת: שדרה. הוא לא בהכרח יאהב את ההשוואה, אבל הציפיה ממנו היא לפעול ללא משוא פנים וללא רכרוכיות, לא פחות מאלה של חוקרי המשטרה, בתיקי נתניהו כמו בתיקי נוה - נתב"ג ומינוי השופטים. מנדלבליט כעס על השוטרים שהציקו לו, ובמיוחד על רב-פקד דובי שרצר, שעבר אחר כך למח"ש. אפי ברכה, מפקדם של חוקריו, התאבד בגבור עליו הלחצים בפרשיות אחרות. אבל לא יאח"ה הייתה אחראית להתעמרות במנדלבליט, אלא יורשו כפצ"ר, דני עפרוני, שדירבן את המשטרה לחקור אזרחים שיצאו מתחולת חוק השיפוט הצבאי, והיועץ וינשטיין, שנכנע ללהיטותו של עפרוני, סגן הפצ"ר שמנדלבליט דחק לפרישה כי העדיף על פניו את הפצ"ר הנוכחי, אלוף שרון אפק.
לנוכח התפוררות מערכות אחרות, ביניהן המשטרה בכללה בתקופת בין המפכ"לים, מעודד לראות עד כמה מצליחים אנשי אגף החקירות והמודיעין, יאח"ה ויחידות החקירה הנוספות שבמסגרת להב 433 לבצע את מלאכתם. בפרשת נוה, תיק המחייב חדירה למערכת השופטת ודיווח הנעצר אצל ניצן ואינו מגיע למנדלבליט, ידידו המוצהר של החשוד המרכזי, השוטרים מנווטים ביעד רגיש - קבוצת כחולים בים שחור קוטפת, ולפחות עד כה אין לאיש חסינות, יהיה מעמדו אשר יהיה. זאת ראייה נסיבתית נוספת להזמת טענות נתניהו שמערכת החוק התנכלה לו: היא נגד כל מי שלכאורה ראוי לכך, כולל בה-עצמה.
בתחילת העשור הגיעו לחוקרי המשטרה, אז בפיקודו של סגלוביץ', טענות כבדות נגד שופט השלום שרעייתו חשודה עכשיו בהנעמת זמנו של נוה, כדי שהשופט יקודם למחוזי. בגלל נסיבות התיק, הוטל עליו חיסיון. המשטרה אימתה את הטענות והמליצה לנקוט בהליכים נגד השופט, כשהמשמעות ברורה - הדחה. אי-שם, בפרקליטות, הוחלט לגנוז את התיק ולאפשר לשופט להישאר בתפקידו. לפי החשד, רעייתו פיצחה את הקוד האתי של נוה, במאמץ - שנכשל - לקדם את עצמה למעמד של רעיית שופט מחוזי.
זו גם מלאכה כפוית טובה ודלת תגמול למדי. בסבב המינויים, שפורסם השבוע וכלל קידום בתפקיד של שני ניצבים ובדרגה של חמישה תנ"צים, לא נכלל ולו קצין אחד מאח"ם/להב. בין חוקרי נוה יש רבי-פקדים המחזיקים בדרגתם הצנועה, ללא קידום, שנים רבות, ביניהם מי שעוד חקרו את אביגדור ליברמן. אולי בבוא היום יפצו את עצמם ואת הציבור בספרי זכרונות על חקירות מרתקות ועל החלטות מתסכלות בדרגים העליונים.