האם ניתן לגדל על אדמת סעודיה גם חידושים והמצאות?

לפני עשור פרסמתי טקסט הנוגע לקונספט של "סביבה מדעית" בסעודיה. אולם מאז ועד היום דבר לא השתנה - לא בתחום הזה וגם לא בחברה הסעודית עצמה. לפיכך אני חוזר ומפרסם את אותם הדברים בדיוק, כדי לעודד את דור המחר להעז, לשאול ולמתוח ביקורת.

ביום ראשון שעבר התקיימה בג'דה תערוכת "חדשנות 2010". הוצגו בה תוצרים של יזמות סעודית, של בני ובנות הארץ הזאת. המבקרים בתערוכה צפו בחידושים סעודיים במגוון תחומים - החל ברפואה, דלק ומים, עבור דרך התמודדות עם תהליכי מדבור וכלה בסיוע לבעלי צרכים מיוחדים. העיתונים סיקרו כהרגלם את התערוכה, אך החמיצו את ההזדמנות שנקרתה בדרכם להשתמש בה כדי לגרום לחברה הסעודית להרהר בצורך לטפח אקלים מדעי אמיתי.

הם לא הדגישו מספיק את השאלות החשובות: מה יהא עלינו ללא חדשנות? מה עושים מוסדות המחקר המדעי כדי לטפח כישרונות? מדוע הסביבה המדעית אינה מגלה עניין בטיפוח כישרונות? מדוע לא מתעניינים מובילי דעת הקהל בסביבה המדעית? והאם אמצעי התקשורת עצמם עושים די כדי לדחוף את סעודיה לעבר סביבה מדעית?

התערוכה ובעיקר היחס אליה, כמו במקרה של תערוכות ואירועים מדעיים אחרים, הוכיחו שהחברה הסעודית אינה עומדת בקדמת החדשנות המדעית ואינה מעמידה בראש סדר העדיפויות שלה את המדע והחדשנות. אנו עדיין רחוקים מלהיות חברה של מדע, שבה משגשגים חידושים ושבה הממציאים והיזמים מתחרים ביניהם על הגילוי הבא. הרי המדע הוא דרך פעולה, הוא דרך חשיבה, אין הוא עניין עונתי שמתייחסים אליו רק בתאריך ספציפי משל היה יום קבוע בלוח השנה, כמו "יום האילן" שלכבודו מעלים תערוכה.

סוגיית הגישה המדעית - ואין הכוונה כאן לתוכנית לימודים בבית הספר - היא סוגיה בסיסית בהצמחת המדע בקרב כל חברה אנושית באשר היא. המדע לפי תפיסה זו אינו מנגנון מיובא, מפעל או בית חרושת, חשובים ככל שיהיו, אלא גישה שכלתנית. במילים אחרות, ובהקשר של קידום מדע מול שאלות דתיות, הרי שהגישה המדעית אינה רואה כל סתירה בין פירוק והרכבה במעבדה ובין האמונה הדתית שליקום הזה, שמורכב מפרטים רבים, יש בורא שאותו עובדים, ממנו מבקשים מחילה, ומעונשיו חוששים. אין כל סתירה בין השניים ומי שמנסים לטעון כך מעכבים את פיתוח המדע ואת פיתוח החברה, החופש, הביקורתיות והחירות.

יש מי שחושבים כי אימון שכלם של בני הנוער לשאול, לחקור את הדברים ולא להסכים לכל דבר שהם שומעים יוביל בהמשך לפריקת כל עול ולהשתחררותם ממוסכמות הדת. לעניות דעתי, לחשש הזה יש שתי סיבות: הראשונה היא חוסר מוכנות לקבל את הגישה לפיה האמונה בבורא עולם כוללת בתוכה את החשיבות, הדתית, של כל אדם לשאול, לחקור ולבדוק. השנייה היא הסברה המוטעית שהשתחררות מציוויי הדת היא תנאי למדע, ושהיא חיונית כדי שהתבונה לא תישאר כביכול מוגבלת על ידי מעצורי הדת.

אולם מדע ודת אינם ניגודים בינאריים שפועלים במשחק סכום אפס. עלינו להסיר מדרכנו את מכשול המחשבה הגורסת כי התקדמות במדע כרוכה באיבוד האמונה ולהפך. החברה שלנו זקוקה לגישה חדשה ולדרך פעולה ציבורית, שבה יהיה פיוס אמיתי בין המדע ובין הדת. אנו זקוקים לפיוס הזה ולא רק למעטפת ריקה מתוכן, דו-קיום רעוע ושטחי בין מדע ודת שלא מאפשר למדע לפרוח באמת. רק אז נחוש לראשונה מהו אקלים חברתי מדעי בריא, מהי הרמוניה ומהו חופש.

עלינו להביא לפיוס בין הדת למדע, למען החברה שלנו ולמען עתידנו. צעד ראשון במסע הזה הוא לכונן הכרה מדעית, וזו צריכה להתחיל אצל האדם בראשית ימיו. ענפיה צריכים להשתרע משנות הלימוד הראשונות ושורשיה צריכים להכות בכל שלבי הלימוד, ואחריהם, עד שהמחשבה המדעית תהיה ניכרת באדם, בדרך הפעולה שלו ובאופן התבוננותו על הדברים. בהמשך יתפתחו תודעה והתנהגות מדעית בחברה, לרבות ההבנה כי מחקר מדעי מצריך משאבים רבים, כי יש כבוד רב בהמצאות ובחידושים, כי יש אחריות לחוקר בפרסום ממצאיו וכי יש להגן על חירות המחשבה אם ברצוננו להמשיך ולגלות, ולהמציא ולחדש.

אם תוכל החברה שלנו להגיע להסכמה בנוגע לחשיבות המחקר המדעי, ואם המדע יקבל חשיבות ציבורית ולאומית, ואם החברה תעניק לחוקרים סביבה מתאימה ליכולותיהם ולתבונתם כדי שיוכלו ליצור - נהיה עשויים סוף סוף לאפשר את התפתחותה של הכרה מדעית כזאת.

המדע הוא תרבות שנובטת מהחינוך. כמו שהערבים מדברים על הולדת השירה המפוארת שלפני האסלאם, כך זקוקה החברה לחוש בחבלי הלידה של תרבות המחדשים והממציאים. האקלים התרבותי הזה הוא שמוסיף על יכולותיו של הממציא ומעביר אותו מן הצללים אל אור החיים. רק כך אפשר יהיה להפוך את המדע למוקד השאיפות והמטרות של הנוער. המדע הוא פרי השכל היוצר, הצומח על עץ החירות. אין סתירה בין האמונה בבורא ובין המחשבה המדעית בעולם שאותו ברא.

מוחמד אל-מוחתאר אל-פאל הוא פובליציסט סעודי. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל-חיאת" הרואה אור בלונדון. גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: רוני ברדה.