שני שמות יהיו מזוהים לעד עם משה ארנס: ביבי וה"לביא". שניהם, בנימין נתניהו ומטוס הקרב של התעשיה האווירית, התחילו את דרכם לפני שמישה היה לפטרונם, אך בזכותו המריאו לגבהים. המטוס, לצערו העמוק של ארנס, קורקע. הפוליטיקאי, שאיכזב אותו אך שלימים חזר והתפייס איתו, נשאר.
כשהליכוד הגיע לשלטון, לא היתה לו עתודה ממשלית נכבדת. מנחם בגין נשען על יוצאי צה"ל ובוגרי מפלגות אחרות יותר מאשר על ותיקי חירות. יצחק שמיר לא צורף לממשלה ונאלץ להסתפק בתפקיד יו"ר הכנסת. ארנס, ביטחוניסט מובהק אך מהצד הטכנולוגי ולא הצבאי, קיבל את ראשות ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ושכלל את עבודתה.
במקביל, הלך והתהדק ציר שמיר-ארנס, מפלגתית ומדינית. שניהם התנגדו להסכם השלום עם מצרים, משום מחירו - נסיגה מסיני ופינוי התנחלויות. ההסכם אושר, אך תומכיו העיקריים בממשלת בגין הותשו ופרשו. תיק החוץ של משה דיין עבר לשמיר. תיק הביטחון של עזר ויצמן נשאר בידי בגין, לנוכח עיניו הרעבתניות של אריאל שרון. ארנס המתין לתורו, שהתקרב.
זה היה הגלגול השני, הפוליטי, במסלולו של ארנס. הגלגול הראשון היה מקצועי, כמהנדס אווירונאוטי במפעלים אמריקנים, כפרופסור בטכניון וכסמנכ"ל הנדסה בתעשיה האווירית. גם שם, ב"בדק" שהיה לתעשיה האווירית, הזדהה עם תנועת ז'בוטינסקי ושלוחותיה הרעיוניות, ההתיישבותיות והמפלגתיות. פעם סיפר על תקופת השיא של המאבק בין מפא"י השלטת לבין רפ"י שהתפלגה ממנה אך שראתה בתעשיה האווירית מעוז שלה, זכר לשנות ה-50' ולדגש ששמעון פרס שם על התעופה כמשקל נגד לאחיזתה של אחדות העבודה במשרד התחבורה ובצי הסוחר. המתקוטטים ממפא"י ומרפ"י לחמו על תמיכת בכירי התעשיה האווירית, אמר ארנס בסגנונו האירוני היבש, בלי להבחין שבקהל יושב בכלל איש "חירות".
כמי שהיה מעורה היטב במחקר, בפיתוח ובהתקדמות הטילים והתעופה כמעט והתפתה לפרוש מהכנסת, בתחילת דרכו בה, ולקבל תפקיד ניהולי בכיר במשרד הביטחון של פרס, דוגמת האחריות ללשכה לקשרי מדע (לק"ם). לימים, כאשר ראש לק"ם רפי איתן דיווח לו - בנוכחות מזכירו הצבאי דני יתום - על גיוסו של סוכן, אחד ג'ונתן פולארד, לא היה שר הביטחון ארנס קשוב דיו למשמעויות.
עליית ארנס לשורה הראשונה של המערכת הממלכתית הישראלית נרשמה בממשלתו השנייה של בגין. שוב לא שודרג מוועדת החוץ והביטחון לתפקיד שר, אך לקראת שובו ארצה של אחרון השגרירים בוושינגטון שזוהה עם השלטון הקודם, אפרים עברון, שקל ארנס נכון והמיר את הכנסת בבירה האמריקנית, אף שידע שיהיה עליו להתמודד עם השפעתו החזקה של מקבילו בתל אביב, סם לואיס. תנאי הפתיחה האחרים היו חיוביים: מעמד נכבד במפלגת השלטון, דימוי של קרבה לבגין ולשמיר, היכרות מעמיקה עם הזירה האמריקנית שבתוכה גדל ושכאחד מבניה נשמע, ממשל אוהד - רפובליקני ורייגני.
רק שנה ורבע, לערך, שירת ארנס בוושינגטון, כשבמחצית הזמן מתכתשים שולחיו ומארחיו על הפלישה הישראלית המסתבכת ללבנון, אך בחודשים קצרים אלה הספיק להשאיר חותם. נוקשותו בתהליך השלום שהוביל הממשל הדמוקרטי הקודם, של קרטר, לא הפריעה לסביבת רייגן; לעומת שרון נחשב למתון. בממשל החליטו להמר עליו, ככוח עולה, להיענות במידה מרבית למשאלותיו ולרצות אותו בתחום הקרוב מכל לליבו, ה"לביא", שנולד בתקופת ויצמן אך תפח אחריו, כשגעון גדלות של התעשיה האווירית ותומכיה בחיל האוויר ובממשלה.
הדחת שרון, במצוות ועדת כהן לחקירת הטבח בסברה ובשתילה, החזירה את ארנס לישראל. בגין תהה מי יכול להחזיק בתיק הביטחון. מזכיר הממשלה, דן מרידור, הציע לו שני שמות: עוזר השר, אלוף ישראל טל - וארנס. השגריר הועדף וטס הביתה עם צוותו הנאמן מהשגרירות, ככוח השתלטות על משרד הביטחון. הנספח הצבאי מנחם (מנדי) מרון מונה למנכ"ל, הדובר נחמן שי ליועץ התקשורת של השר וקצין המנהלה של הנספחות שמעון חפץ לשליש הצבאי.
מאחור, כמיופה כוח עד להגעת השגריר הבא, נותר הציר, נתניהו, שנשלף מאחורי צאן הברזל של רהיטי "רים" לשמש סגנו של ארנס, לאחר סירובו של יוצא שירות החוץ צבי רפיח לחזור לוושינגטון שנים מעטות לאחר שסיים בה שליחות ארוכה. בעזרת ארנס, התבסס נתניהו בליכוד וחילץ משמיר ומפרס מינוי לשגריר באו"ם. אליקים רובינשטיין, שהתפקיד בניו יורק הובטח לו, נדרש להסתפק בתפקיד שנתניהו פינה בוושינגטון.
בקרייה פתח ארנס במסע דה-שרוניזציה, מינה רמטכ"ל בעייתי (משה לוי) ושאף לספח את השטחים. הוא נהנה מאהדת כל מי שנשמו לרווחה על הדחת שרון, בירכו על מתינות סגנונו - אריזה מאופקת לתוכן קשוח - והתרשמו מנכונותו לשבור מוסכמות בהקמת מפקדת חילות השדה בפיקוד יריבו של לוי, אלוף דן שומרון. כמו בשגרירות, ארכה כהונתו הראשונה במשרד הביטחון פחות משנה וחצי, אך היה בה די לקיבוע מעמדו של ארנס בצמרת הישראלית.
"הברית" בין המטכ"ל לפנטגון שהפילה את הלביא
לולא אבדה לו החברות בכנסת, אפשר שהיה אף עוקף את שמיר כמועמד המועדף לירושת בגין. הוא השלים עם המציאות, היה למספר 2 של שמיר בממשלה ובמפלגה והקריב את תיק הביטחון לטובת רבין כדי לאפשר את הקמת ממשלת פרס-שמיר. כתחליף, התמקד בטיפול בערבים, בדרוזים ובבדווים. כשהשלישייה שמיר-פרס-רבין אימצה את דרישת הרמטכ"ל הבא שומרון להפיל את הלביא כדי להציל את צבא היבשה, לא חדל להתמרמר.
יחסו של אדם ללביא קבע את יחסו של ארנס אליו. מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל דני חלוץ התכבד בשבחי ארנס, כי חזר בו לימים מהתנגדותו למטוס; אוי למי ששינה את דעתו בכיוון ההפוך. ארנס, שהאשים במפלת המטוס ברית בין קצינים במטכ"ל לבין הפנטגון בראשות שר ההגנה קספר ויינברגר, אטם את עיניו לנוכח העובדה המכרעת מכולן: התעשיה הביטחונית האמריקנית לא היתה מתירה בניית מתחרה שתייצר 300 מטוסים מקבילים לאף-16 ושתייצא עוד עשרות ומאות לשווקי התעופה הצבאית בעולם.
מה שעשו לו בלביא, עשה ארנס - בשליחות שמיר אל שר החוץ ג'ורג' שולץ - לפרס, במהלך המדיני שלו מול חוסיין מלך ירדן. חוסיין הגיב בניתוק מגע מהגדה המערבית ושולץ השיק הידברות עם אש"ף. בממשלתו הבאה של שמיר החזיק ארנס בתיק החוץ אחרי פרס ובתיק הביטחון אחרי רבין. הוא היה מתון משמיר מול שר החוץ ג'יימס בייקר, אך לא די מתון. כשהממשלה התפרקה והוא חזר למשרד הביטחון, נקלע לצומת עיראק במדיניות הישראלית - מוכנות צה"ל לאיום הטילים הכימיים של סדאם חוסיין, סוגיות ערכות המגן וה"פטריוט", ההתחבטות אם להיענות לדרישת הנשיא בוש להבליג על ההתקפות ממזרח או לשלוח מטוסי קרב וכוחות (ביניהם שלדג בפיקוד בני גנץ) למצוד אחר הסקאדים. ארנס, בקוטב הלוחמני במחלוקת, הפסיד.
במהדורה חוזרת של חלקו בהזנקת נתניהו, תרם לעליית אהוד ברק, כשהמליץ עליו לרמטכ"ל למרות קרבתו הידועה של סגן הרמטכ"ל למפלגת העבודה (ברק גילה אז שאין לו בעצם כל קושי להשתלב גם בליכוד) והתמיכה באלופים אמנון ליפקין שחק (חביבו של שמיר) ויוסי פלד.
התעקשות שמיר להישאר ראש הליכוד ומועמדו גם בבחירות 1992, במקום להעביר את הנהגת המפלגה לארנס, הובילה לפרישת שניהם עם ניצחון רבין. בכך נסללה הדרך לפריצת נתניהו מהשורה השנייה, כסגן-שר לשעבר בלבד, לעמדת בכורה. ארנס חזר לפוליטיקה רק לחודשים מעטים, ב-1999, לנוכח האכזבה הכללית מנתניהו, התמודד נגדו ולאחר הפסדו הצפוי הסכים לכהן בשלישית כשר הביטחון, תפקיד שהתפנה מאיציק מרדכי. ניצחון ברק על נתניהו שם קץ מעשי לגיחת ארנס מסביון לירושלים.
אם ישראל גולשת במדרון בשנות נתניהו, יש לארנס נתח באחריות לכך, ולא רק מפני שבלעדיו לא היתה לנתניהו בן ה-32 עד 38 כן-שיגור דיפלומטי אמריקני. המורה ארנס ותלמידו נתניהו היטו את מרכז-הכובד של הפעילות הישראלית בפוליטיקה האמריקנית וביהדות המאורגנת המשפיעה עליה מעמדה מאוזנת, דו-מפלגתית, אל הקוטב הימני, הרפובליקאי-ליכודי. ארנס לא פילל לשחיתות נוסח נתניהו ולהתבהמות המאפיינת את הצעקנים שבנבחרי מפלגתו, אבל הוא מיוצריו של הגולם.
השבוע, קצת צעיר מארנס, מת הרולד בראון, שר ההגנה בממשל קרטר וראשון שרי ההגנה האמריקנים שביקרו בישראל, כסימן להתקדמות תהליך השלום עם מצרים לאחר ביקור הנשיא סאדאת. בראון נעלם מהזירה הציבורית מאז 1980; כמעט ואין מהדורה שנייה לראשי הפנטגון. רק דונלד רמספלד חזר לסיבוב נוסף, 34 שנה לאחר תום הסיבוב הראשון. השיא של ארנס בקפיצה משולשת לא יישבר במהרה: בן גוריון, רבין וברק היו והפסיקו וחזרו, אך רק לכהונה שנייה.
במאזן הכולל, ובוודאי לעומת שרים רבים אחרים, ארנס ייזכר ככוח חיובי בעשייה הציבורית בישראל בכלל ובמערכת הביטחון בפרט. אילו הציב הליכוד אותו ולא את משה קצב כמועמדו לנשיאות ב-2000, היו הכל נשכרים.