מעט מאוד דברים בטוחים בעולם הזה, ומכאן אתם יכולים למלא את החסר - מוות ומסים, על פי פתגם ציני אחד, אבל לא רק. ובכל זאת אני מעז לנחש (להתנבא תהיה מילה קצת חסרת אחריות) שבשנה הבאה יתרחשו שני דברים בוודאות: הראשון הוא שתימצא תגלית, יפותח מכשיר, תעלה תובנה שתשנה מהותית את חיינו.
אגב, ייקח שנים בין התגלית לבין המימוש, כפי שקורה מאז ומתמיד, כמו מאות השנים שחלפו בין ההבנה מהו חשמל לנורה החשמלית ובין המנוע הראשון לחלליות. הטכנולוגיה דוהרת כיום עם המדע, אבל בתגליות החשובות באמת - ברפואה, למשל - עדיין חולף זמן בין הניסוי המוכיח או מפריך טענה ובין פיתוח התרופה. ומדוע זה יקרה השנה דווקא? כי תגליות כאלה מתרחשות כל שנה, ולנו רק לוקח זמן להבין את משמעותן, באיזה אופן הן משנות את חיינו. בדרך כלל, כמובן, הן משנות את חיינו באופנים שאיש לא יכול היה לחזות בתחילת הדרך.
הדבר השני שיקרה הוא משבר באזור שאיש לא שם לב אליו קודם לכן. דרום מזרח אסיה, מפגש גבולות באמריקה הלטינית או אפריקה. יהיה זה משבר הומניטרי אדיר ממדים, קורע לב - וכזה שיאפשר לכולנו לחזור במהירות לדברים החשובים באמת: בית המלוכה הבריטי או השערורייה התורנית מהוליווד.
ובכל זאת, הנה דברים שניתן לשער בוודאות גבוהה שאכן יקרו, ולו בשל העובדה שיש להם תאריך. בחירות, למשל. כמה מערכות בחירות מעניינות וחשובות יתרחשו בשנה הקרובה. לא במעצמות המכריעות גורל עולם, אולי, אבל בהחלט במעצמות אזוריות רבות השפעה - הודו, הדוהרת לתואר המדינה הגדולה ביותר במספר תושביה, ואינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה ביותר במספר תושביה.
מערכת הבחירות ההודית תחל באפריל ותימשך כמה שבועות, ולאור תוצאות הבחירות המקומיות יש למודי, ראש הממשלה המכהן, סיבה לדאגה. מפלגת הקונגרס, מפא"י ההודית שנראה היה שנעלמה לתהום הנשייה עם שושלת גאנדי-נהרו ששלטה בה דורות, עושה קאמבק למרבה התדהמה, וזוכה לתמיכה לא מעטה. האם נראה בשלטון דור רביעי של אותה משפחה?
אינדונזיה, המדינה המוסלמית היחידה בעולם עם חזות דמוקרטית (טורקיה כבר לא זכאית לתואר), תקיים אף היא בחירות במהלך חודש אפריל. המדינה נמצאת בתהליכי מעבר שקטים, והחדשות המרכזיות ממנה הן אסונות טבע, אך עדיין, כמעט 200 מיליון בני אדם יבחרו נשיא ופרלמנט, ויכריעו שוב בין מועמדי בחירות 2014.
עוד מאותו טרור דמוקרטי
משתי מדינות ענק באסיה לשתי הענקיות של אפריקה - דרום אפריקה וניגריה. מפלגת השלטון הדרום אפריקנית מוכת השערוריות נאחזת עדיין בדמותו של נלסון מנדלה. עד כה זה הספיק. האם יספיק גם הפעם? כנראה, בהסתייגות: אם המפלגה הליברלית תשכיל להביא הנהגה שחורה, צעירה ונקייה, היא תציב אתגר אדיר בפני מפלגת השלטון. וכן, צפו לבחירות שאחריהן יהיו תלונות וטענות, כמו כל הכרעה שתוזכר כאן מעתה, משום שאת ההתערבות החיצונית בבחירות, תופעה שפרצה לחיינו בשנים האחרונות ומאפייניה זיוף, האקינג והטיה, אנו נראה עוד ועוד.
ניגריה, שקמה כהדבקה אירופית של עמים, דתות, שפות ושטחי ענק, לא צפויה לפתור גם השנה את בעיות היסוד שלה. התוצאה, כמו בחלקים אחרים של אפריקה, היא בכייה מתמשכת לדורות, ובחירות שרק מדגישות את המתח בין הצפון המוסלמי לדרום הנוצרי, עם התוספת הטרוריסטית הנוראה של בוקו חראם.
בצפון היבשת יפלו הכרעות גם באלג'יריה ובתוניסיה. האחרונה היא מולדת "האביב הערבי", ששלטונה החילוני הטרי התייצב מעט לאחר שורת טלטלות, וכעת עומד שוב למבחן. שכנתה, לעומת זאת, נשלטת כבר שני עשורים על ידי "המת החי" - עבדולעזיז בוטפליקה בן ה-82, שהפסיק לנאום וכבר לא מופיע בציבור - ורק התאוששה, בערך, מהעימותים הרצחניים - מלחמת העצמאות ומלחמת האזרחים - שקרעו אותה לגזרים בדורות האחרונים.
טורקיה, שתמיד מעניינת את הישראלים, תקיים השנה בחירות מקומיות וכבר עתה ניתן להסתכן ולקבוע איזו מפלגה תרשום הצלחה. ארדואן כמובן אינו מועמד, אך ניתן יהיה לבחון בכל זאת - באמצעות שיעור השתתפות, ההצבעה לאופוזיציה המרוסקת ומידת הכוח שיפעיל המשטר כדיי לוודא הצלחה - את רמת הפופולריות שלו.
גם ארגנטינה, אחת המעצמות של אמריקה הלטינית, תקיים בחירות לקראת סוף השנה ותנסה סוף סוף לממש את אותו פוטנציאל ענקי שתמיד מיוחס לה, אך ההכרעה החשובה ביותר של 2019 תירשם דווקא באוקראינה.
עד כה הכריזו 13 מועמדים על ריצה לנשיאות המדינה המזרח-אירופאית, והידועה שבהם היא יוליה טימושנקו, ראש הממשלה לשעבר. עוד 8 בני אדם רמזו שכנראה ישתתפו, אך דווקא הנשיא פטרו פורושנקו עדיין לא הצהיר דבר. לכל המועמדים האמורים יש מצע, דעות והשקפות, אך בסופו של דבר חשובה רק השאלה האם הנשיא הבא ישיב את אוקראינה לחסות בצל הקרמלין? כלומר, האם הוא יהיה פרו-מערבי ויילחם על עצמאות המדינה, או ייכנע ללחצים הברוטליים של פוטין, ובעצם יחזיר את אוקראינה כולה ל"רוסקי מיר" - העולם הרוסי.
בזאת תלוי לא רק גורל אחת המדינות הגדולות באירופה, ארץ הספר הקלאסית בין היבשת לאסיה, אלא גם חלק ניכר ממאזן הכוחות העולמי. כאן, במיוחד כאן, נראה את כל ארסנל ההתערבות הרוסי - ועוד קצת, כי הרי אין לדעת מה הגבול. ואם נראה שחבית חומר הנפץ הזו צפופה דיה, הרי שהיפרדות הכנסייה האוקראינית ממקבילתה הרוסית הוסיפה זעם מוסקבאי נוסף.
האחרונה ברשימת הבוחרות היא בריטניה. נכון, בחירות מקומיות (למרות שסביר מאד שתתקיימנה גם בחירות כלליות, אחרי השלמת הברקזיט), אך גם הן תאותנה לנו מה הכיוון. סביר מאוד שהשמרנים יקבלו מהלומה, לאור התנהלותם בפרשת הברקזיט, האם הלייבור יהיה זה שירוויח? האם קורבין יתקרב עוד לדאונינג 10?
ואם כבר הזכרנו את הפרישה הארוכה, המתסכלת, המייגעת, המגוחכת הזו מהאיחוד, הרי שהיא אמורה להגיע אל קיצה במרץ, כנראה מבלי שיושג הסכם בפרלמנט. ואז? הולכים אל הלא נודע. התחזיות הפסימיות מדברות על ארמגדון, אך הניסיון מראה שלא תהיה קטסטרופה במובן של חנויות ריקות, תרופות שיאזלו או בריטים מגורשים מרחבי אירופה אל האי הגשום שלהם. תהליכים יותנעו, ובעוד עשור יתהו אנשים מה בדיוק קרה.
השנה הקרובה לא תהיה טובה לאירופה. לא ל"אירופה הישנה", האחראית, הסולידית, המונהגת בשיקול דעת בידי ברלין ופריז, וגם לא לשאר המדינות - מהימין הקיצוני עד השמאל הקיצוני. אירופה של המרכז הולכת וקורסת לתוך עצמה, השוליים מתרחבים והולכים, מפלגות שנאה ותמהונות, שהמשותף להן הוא הרצון לנפץ את המבנה הקיים, ללא אכפתיות יתר באשר למחליפיו. למעשה היחידים שאכפת להם, ושפרויקט ריסוק היבשת רשום על שמם, הם פוטין וטראמפ.
היום שאחרי פוטין
פוטין ימשיך בשלו - השבת הגדולה לרוסיה. הפרויקט מתקדם יפה: מי היה מאמין לפני דור אחד בלבד, כשילצין רקד במערכת הבחירות השנייה שלו, שרוסיה תהיה הרבה פחות דמוקרטית, ועדיין תשוב לעמדת השפעה שבמובנים רבים חזקה יותר מברית המועצות האימתנית? שיתברר שבעולם המודרני רשתות חברתיות, ארגוני שכירי חרב ומתקפות סייבר יביאו להישגים משמעותיים לא פחות מצוללות גרעיניות ומפציצים?
אבל זה לא נתיב חד-כיווני. הפופולריות של פוטין יורדת. הכלכלה במצוקה, והאזרחים מתחילים לרטון. אין סכנה אמיתית למשטרו, אך שאלות מתחילות לצוץ. פוטין אינו ילד. מה יקרה ברוסיה ביום שאחרי? לאיזה כיוון יסתכל הקרמלין?
גם סין, השכנה הוותיקה, נמצאת, לכאורה, על דרך סלולה - פרויקט "החגורה והדרך" המגלומני, שאמור היה למצב אותה כמעצמה החשובה בעולם במאה ה-21. אולי זה עוד יקרה, אך המחשבות הדטרמיניסטיות מתבררות, בדרך כלל, כמוגזמות או כמוקדמות. לפני 30 שנה עוד ניבאו שיפן תכבוש את העולם, ושארצות הברית תהיה מושבה יפנית הרי.
סין בבעיה. הכלכלה אולי לא תכיל את "החגורה והדרך". פרוייקטי ראווה עצומים יוצרים לפעמים ערי רפאים או גשרים בעלי תנועה דלילה. מדינות מתחילות להיזהר מלקבל את ההלוואות הנוחות שסין מציעה להן, תוך מחשבות על הריבית. כן, החדירה הסינית נמשכת בכל מקום כמעט, אך המאבק המשולש הכולל אותה, את רוסיה ואת ארצות הברית - לרבות שחקני משנה כמו הודו, טורקיה ויפן, תלוי באיזו זירה - יימשך גם השנה.
וכך הגענו לארצות הברית, יצרנית החדשות הגדולה בעולם, שהעומד בראשה הוא מחולל כותרות מהלך מעצם תפקידו - גם אם לא קוראים לו דונלד טראמפ. השנה צפוי קרקס שלם במעצמה החזקה בעולם. השילוב בין טראמפ, בית נבחרים דמוקרטי, כלכלה על רכבת הרים וכמובן סיום חקירת מולר הוא נפיץ. לא נראה נשיא מודח (בהיעדר ראיית זהב לשיתוף פעולה אקטיבי עם רוסיה) אך נראה גם נראה עדים צועדים לקונגרס, זימונים לפריסת הדוחות הכספיים של טראמפ, אולי העמדה לדין של בבת עינו, דונלד ג'וניור. כל מקרה כזה הוא פוטנציאל כאוס שתחילתו ציוצים זועמים וסופו אולי משבר חוקתי.
די ודאי שנראה עוד תחלופה בממשל האמריקני, את תחילתה המכוערת של מערכת הבחירות 2020, וכן, גם מקרי טבח נוספים בבתי ספר, אוניברסיטאות ומרכזי קניות. אחרי כל אחד מהם נשמע משפטים שכבר שמענו, ותמציתן: צריך עוד נשק ברחובות כדי למנוע את הטבח הבא, ברור.
וכן, יהיו גם משברים כלכליים, מעשי טרור נוראים וניצול של רשתות חברתיות לעשיית ההיפך ממה שיוצריהן חזו - טפשת סלבריטאית ופילוח ציני של כל משתמש תמים למשל. התקווה, בדמות עמידה מול עוצמתן הבלתי נתפסת של ענקיות הטכנולוגיה, תגיע ככל הנראה בכמויות נמוכות למדי, ובעיקר מאירופה.
אל האופק
מדי פעם, בעיקר לנוכח צילומים יפהפיים של קרחון ניתק, של דוב קוטב גווע או של אגם מתייבש, נשים לב (לכמה שניות, לא יותר) שבעולם מתרחשים גם תהליכים שעוד רגע יהיו כבר בלתי הפיכים - ושאת רובם אף אחד חשוב לא מנסה לעצור. ההתחממות הגלובלית תיצור כדור שלג הלכה למעשה של אירועים פטאליים. במורדות ההימלאיה חיים כמיליארד בני אדם, ומי השתייה שלהם נעלמים. כך גם באפריקה. רבע מיליארד בין אתיופיה לים התיכון נסמכים על מי הנילוס המתמעטים והולכים, ואנו בדרך למלחמות הישרדות. לא על טכנולוגיה, אלא על מים ואדמה. הן כבר מתרחשות, ואולי יחריפו.
אז שוב יהיו בחירות - ובין המועמדים לא נמצא את דוד המלך או צ'רצ'יל. יהיו גם משברי ענק ואסונות כמפורט למעלה. זו המציאות, אך לא כל המציאות. כי למרות הייאוש, הטרור והפייק ניוז, מרבית המין האנושי נמצא במצב מתמיד של שיפור ברמת החיים. המצב הכלכלי של האינדונזים, ההודים, הדרום אפריקנים, למשל, טוב בהרבה משל הוריהם, שלא לדבר על סביהם. גידולי אורז וחיטה חדשים מנעו רעב בהודו, בפקיסטן ובסין. הזוועות הגדולות לא צפויות לחזור.
עיברו מדינה מדינה ותגלו שהמצב הכלכלי והפוליטי הוטב, בערך. נכון, הפופוליזם חוזר, והדמוקרטיה נסוגה לעתים, אבל חישבו על העולם עשרות שנים אחורה ותקבלו את הפרופורציה הראויה. פוטין בסופו של דבר אינו סטלין. שי אינו מאו. משטרים בעולם כולו נאלצים להיענות, מי פחות ומי יותר, לאזרחיהם. הטכנולוגיה מסייעת, מחנכת, משכילה ומבדרת (גם מטפישה, נכון, אבל הבחירה נמצאת בקצות האצבעות). הרפואה מאריכה את חיינו, מערכות הרווחה, בעיקר במערב, מתקיימות לצד נדיבות אנושית מוחשית. עולמנו עשיר יותר - כלכלית ורוחנית.
כך גם אולי צריך להתייחס ל-2019 - מבט כלל-אנושי המתגבר על הכותרות השליליות, ממפה את התהליכים ואת משמעותם, ופועל יחד כדי ליצור עולם טוב יותר.
שנה טובה.
(עדכון ראשון, 3.1, 17:00)