פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עוד לא "מתגרשים"

      ראש הממשלה בנימין נתניהו ואבו מאזן בהלוויתו של הנשיא שמעון פרס, הר הרצל, ירושלים. ספטמבר 2016 (לשכת העיתונות הממשלתית , עמוס בן גרשום)
      חובה שממשלה אחראית תהדוף כל אפשרות שעלולה לכרסם בעמדותינו הביטחוניות והמדיניות. נתניהו ואבו מאזן (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)

      שלטי-החוצות כבר הספיקו להתבלות וגם מודעות הענק בעיתונים בחתימת "מפקדים למען ביטחון ישראל" ו"בכירים נוספים יוצאי מערכת הביטחון" הצהיבו קצת. המסר העיקרי, ובעצם היחידי, היה ש"למען ביטחון ישראל הגיע הזמן להתגרש מהפלסטינים". גירושים הם, כידוע, עניין מסובך ובדרך כלל כואב — כל שכן כשמדובר בסוגיה לאומית מורכבת בעלת יותר מפן אחד: גם ביטחון, גם היסטוריה, גם אמונה ואידיאולוגיה — ולצידם נושאים כמו דמוקרטיה וזכויות-יסוד של אזרחי-המדינה. אין להטיל אמנם ספק בכוונותיהם הכנות של רוב החותמים וגם לא בזכויותיהם בעבר — אך מותר גם לתהות מדוע הם סבורים שדווקא בידיהם נמצאת נוסחת-הקסם לעתידה של ישראל? עובדה שיש לפחות כאותו מספר אישי ביטחון ובכירים לשעבר שאינם חתומים על המודעות הנ"ל ושיש להם, כנראה, דעות אחרות.

      לזכותם של החתומים יש לפחות לציין שלא כמו כל מיני גופים ופוליטיקאים מפיצי הזיות הם אינם טוענים ש"הגירושים" המוצעים יביאו לשלום, ומבחינה זאת הם יותר מציאותיים מרוב השמאל הפוליטי וכותבי המאמרים הפוסט-ציוניים בעיתונות — כפי שהפרופסור יחזקאל דרור מזכיר לנו מדי פעם: גם מדינה פלסטינית (שהוא מצדד בהקמתה) אין פירושה סוף הסכסוך. אין חולקים, או לפחות כותב שורות אלה איננו חולק על כך שהשיקול הביטחוני חייב להיות המיבחן בעל המשקל הרב ביותר בהחלטות המדיניות של מדינת-ישראל — לא היחידי שהרי אחרת אין הצדקה לכל המפעל הציוני או תוקף לקשר ההיסטורי הייחודי של העם היהודי עם מולדתו — אבל ללא הבטחת קיומה הפיזי של מדינת-ישראל בתוך גבולות בני-הגנה וצה"ל כל המיבחנים האחרים הם ממילא חסרי חשיבות. ישראל היא אמנם הארץ המובטחת, אבל גם קיום הבטחות תלוי בתנאים מסויימים.

      הכאוס המזרח-תיכוני

      למרות ש"גירושים" מהפלסטינים זו הכותרת, הקול קורא מצרף אליו גם כמה פירושי רש"י כגון "ליזום "הפרדה", "לבלום מהלכי סיפוח ולוודא שמדינת-ישראל תישאר יהודית ודמוקרטית". כדאי, אגב, להעיר למנסחים ש"הפרדה" מתורגמת בעולם בדרך כלל ל"אפרטהייד", לא בדיוק הבחירה המוצלחת ביותר — אבל גם יתר היעדים המוצהרים טעונים בדיקה: "לבלום מהלכי סיפוח" — בפעל הממשלה ממילא עושה את זה, אך צריך לשאול, האם גם בעוטף-ירושלים ובגושי הישובים — שהרי הפלסטינים ותומכיהם כלל אינם מוכנים לקבל את ההגדרות של "המפקדים למען ביטחון ישראל" ומבחינתם אין כל הבדל בין עופרה ובית-אל לגילה או גוש-עציון.

      יותר משכנע הוא הטיעון שסיפוח רבתי שיוביל באופן בלתי נמנע ל"מדינת כל אזרחיה", כלומר מדינה דו-לאומית יהודית-ערבית שהשמאל הקיצוני דוגל בה וחלק מהימין מתעלם מהשלכותיה המסוכנות, פירושו המעשי הוא אכן איום משמעותי על עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ועל עצם קיום ישראל כמדינת הלאום היהודי. נראה שגם הגורמים האחראיים ב"ליכוד", שהם הרוב, כולל ראש-הממשלה בנימין נתניהו, מבינים את זה — אבל הם אינם סבורים שיש ליצור מראש נסיבות שתגבלנה את ישראל בעתיד — ובפרט אם הדבר יביא עמו שסע עמוק בעם.

      נניח, וזו איננה הנחה מופרכת, שרוב הציבור בישראל, בין שמסיבות נכונות או מכאלה שאינן נכונות, אכן רוצה ב"גירושים", כלומר בהינתקות מהפלסטינים — חסרונה היסודי של דרך-הפעולה שיוזמי המודעות והפלקטים מבקשים לקדם הוא שתכליתית אין בנימצא היום ובעתיד הנראה לעין פיתרון אמיתי לסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם לא פרטנר — בגלל ההתנגדות האידיאולוגית הבלתי מתפשרת בצד הפלסטיני לכל מהלך או פשרה שיש בהם ולו רמז לזכותו של העם היהודי למדינה — בנוסף לאופיו השבטי והאנרכי של העם הפלסטיני וחולשת הנהגתו.

      אז אם אין אפשרות להגיע להסכמות עם הצד השני, סבורים כנראה החותמים, ננקוט צעדים חד-צדדיים, ניקבע בעצמנו את הגבול — ושלום על ישראל. רק שלא. לא זו בלבד שהקהילה הבינלאומית, כולל אמריקה, לא תקבל זאת, ושלא רק הפלסטינים שגם יעלו אז את רף האלימות, אלא קרוב לוודאי כל העולם הערבי, לרבות בעלי-בריתנו הגלויים והסמויים, יצאו חוצץ נגד המהלך — אלא שהביצוע הכושל של ה"הינתקות" מעזה היא עדות לכך שצעד שאיננו נעשה על בסיס הבאתן בחשבון של כל ההשלכות הפוטנציאליות בתחום המדיני והביטחוני נידון מראש לכישלון. חובה איפוא שבינתיים ממשלה אחראית תהדוף כל אפשרות שעלולה לכרסם בעמדותינו הביטחוניות והמדיניות או תקרב את הכאוס המזרח-תיכוני לגבולותינו. אין, כמובן, כל פסול בהעלאת רעיונות — אדרבה, אבל במיבחן המעשי ההגיגים של "המפקדים" ו"הבכירים" הנ"ל דומים יותר לתרגיל סימולצייה אקדמי מאשר לתכנית-פעולה קונקרטית.