שמי לי גיא-רון ואני אוטיסטית או משהו דומה. זה לא חשוב בדיוק מה. אשמח לשתף אתכם בחוויה שלי כאוטיסטית וכאדם יצירתי. אני לא מדברת. אני מצליחה להוציא קולות וקצת ללחוש, אבל לא ממש לדבר. התענוג הוא שאני ממש אוהבת לכתוב. הכתיבה מאפשרת לי לבטא את עצמי ומשחררת אותי. היא מאפשרת לי להגיד מה שאני רוצה. אני לא מדברת והכתיבה היא הכל עבורי. היא יודעת מה אני. היא מאפשרת לי הבנה על החיים ושל החיים. היא מראה לי מה קיים ומה לא. אני יודעת שאוטיסטים חושבים שלהיות נורמליים זה הכי כדאי, אבל זה לא תמיד נכון.
אוטיסטים יודעים מהי אומנות, אוטיסטים יודעים מהי אהבה (למרות שחושבים שלא), אוטיסטים יודעים, חשים ומרגישים הרבה דברים, שאחרים לא. אנחנו מבינים הכול, רק בצורה שונה. אנחנו כמו כולם, אבל שונים. אנחנו מבינים את הרצון והצורך לבטא את עצמנו בדיוק כמו כולם. אני עושה זאת באמצעות כתיבה. אני מבטאת את עצמי כך. תחשבו מה אתם יכולים לעשות בשביל עצמכם.
עבר זמן עד שהבנתי מהו הקול שלי. עשיתי זאת דרך עזרה של המשפחה שלי והמשלבות, שמלוות אותי. עשיתי זאת בעזרת אנשים שרצו בטובתי, שדחפו אותי לאורך הדרך, שהבינו אותי ואת התשוקה שלי. אנשים שלא הרפו כשהיה קשה. אני חושבת שחשוב להקיף את עצמנו באנשים כאלו.
אני רוצה לספר לכם על הדרך שעברתי עד היום, אשר הייתה דרך רצופה בקשיים, אבל הקשיים האלו חישלו אותי. אני יודעת שלפעמים קשה, שאתה מרגיש לבד וחסרה לך הכוונה, אבל החיים הם כאלה. אז אגש ישר לעניין: אני חושבת שאני אדם מיוחד. אולי מיוחד מאוד. אני חושבת שגם אתם מיוחדים. התחלתי לכתוב בגיל מאוד צעיר, והבנתי כבר אז מהו כוחה של הכתיבה. הבנתי מה היא נותנת לאדם, מה היא נותנת לי. היא מאפשרת לי המון. אני וכתיבה זה כמו תאומים. אנחנו מכירות האחת את השנייה. זה קשר דו-כיווני במובן שהיא מעניקה לי ואני לה בחזרה.
הכתיבה הובילה אותי להרבה תוצאות ומצבים, שנחשבים הישגים בעיני אחרים ושנותנים לי סיפוק עצום בחיי. אני כותבת טור בוואלה. כן, אני, לי גיא-רון האוטיסטית, כותבת טור שבועי באתר אולי הכי נחשב במדינה. יושבת מדי פעם עם כולם במערכת. אני עובדת במה שאני אוהבת, וזה יותר ממה שהרבה אנשים אחרים יכולים לומר. עד היום אני לא מצליחה להבין איך זה קרה. כנראה בזכות אנשים נפלאים, אבל אני חושבת ומקווה שבעיקר בזכותי. אני כותבת בקורס כתיבה יוצרת מקוון של בית הספר של אשכול נבו. אני מפרסמת את כל הדברים. אני לומדת על עצמי ועל העולם שלי. אתם צריכים לראות ולחוות איך זה מרגיש נהדר. אני מאחלת לכם שתרגישו כמוני ברגעים האלה.
לקבל את האחר: המתכון לחברה מאושרת
אני לומדת היום לתואר ראשון באוניברסיטה. אני אוהבת את הלימודים, זה נותן לי המון ידע, וידע זה כוח. זה אומר שאם מישהו מעלה נושא או שואל שאלה, אני אוהבת לענות עליה ועם ידע אני יכולה. הלימודים הם חלק גדול ממני וזה מאוד חשוב.
אני משתדלת לשמור על שגרה. אני עושה הרבה פעילויות במהלך השבוע, אני עושה הרבה ספורט וכותבת הרבה. אני אוהבת לפגוש חברים וגם לבלות עם המשפחה. מאוד חשוב לי לחיות חיים מלאים, מה שנותן סיבה לקום בבוקר. לעשות שמח ולבלות זו עשייה שמוסיפה משהו לחיים.
אני חושבת שמאוד חשוב להיות חלק מהחברה שלנו. זה מאוד חשוב גם לכל אחד מאתנו וגם לחברה. למדתי מאז הגן בבית ספר רגיל לגמרי, והייתי השונה. למדתי שם הרבה גם על החברה וגם על עצמי. זאת מראה כזאת. אני חושבת שמה שהכי למדתי שם אלה נורמות חברתיות. אני ראיתי מה נחשב לנורמלי ומה לא, מה צריך לעשות ומה לא. באשר לחבריי לכיתה, אני חושבת שהם למדו לקבל את האחר. אני רוצה להגיד שהדבר הזה נותן הרבה לחברה. אני חושבת שחברה מקבלת זאת חברה שנותנת לכולם להרגיש שייכים, וזה מתכון לחברה מאושרת.
אני רוצה לפנות לחברותיי ולחברי האוטיסטים. אני אוהבת אתכם. כל אחד מכם ומכן מיוחד במינו. אני מקווה שתקבלו השראה מהמחסומים ששברתי. נסו ותיווכחו שהכל אפשרי בחיים. אתם רק צריכים להאמין בעצמכם ותחיו חיים מאושרים. מילה של לי.
יום 25 בדצמבר, יום שלישי הקרוב, הוא יום ההתרמה של אלו"ט. אנא, פתחו את הלב ותרמו. עזרו לכולנו להיות חלק מכם. תודה.