הפעם אין הצהרות שחצניות. אין צילום של המפקד העליון על סיפונה של נושאת מטוסים, ומאחוריו מתנוסס שלט ענק ועליו המילים: "המשימה הושלמה". נכון, ג'ורג' בוש הבן, נשיא ארצות הברית לא אמר את המילים המפורשות בנאום על סיפון נושאת המטוסים אברהם לינקולן במאי 2003, אבל ארשת פניו, השלט, האווירה אמרה הכל. ומה שבא אחר כך זוכרת ארצות הברית היטב - את השקיעה במלחמת גרילה וטרור אין סופית. ההצהרה היום דומה מאוד להצהרה ההיא - המשימה הושלמה, דאעש הובס וניתן להוציא את הכוחות מסוריה. אבל באורח פלא איש אינו מתראיין. קצת מוזר, הרי ניצחון שלם על ארגון הטרור השנוא והמפחיד בעולם הוא סיבה למסיבה, או לפחות להצהרה, לא?
לא. כמובן שלא. כי לכל ברור שהמשימה, אפילו בהגדרה הצרה לא ממש הושלמה. מצד אחד האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית הרצחנית לא מוגרה, ולא תמוגר. תמיד יהיו במדרסות בפקיסטאן, בהרי טורה בורה, במסגדים מריאד ועד פריס מטיפים לגי'האד, ותמיד יהיו מי שיקשיבו להם. אבל גם במובן הצר, של דאעש עצמו - אמנם החליפות נכבשה, כמעט כולה - אבל עדיין יש איים של דאעש בסוריה, בעיראק, והם עדיין מסוכנים. אז מדוע הנסיגה החפוזה, ומדוע עכשיו?
ארצות הברית למודת ניסיון מר מאוד, בכניסה יהירה ומלאת ביטחון למלכודות הגרילה מטרסות האורז של וייטנאם ועד מדבריות המזרח התיכון. והיא למודת ניסיון מר לא פחות בנסיגות מאותם שדות קרב עצמם. הטראומה של וייטנאם לא נרפאה. אותן הצהרות שופעות ביטחון שהנה הנה האור המובטח בקצה המנהרה עומד להתממש. כששאל הנשיא ג'ונסון את הסנטור פולברייט מה לדעתו צריך לעשות בוייטנאם הוא ענה - להצהיר שניצחנו ולהסתלק משם.
וזה בדיוק מה שטראמפ עושה עכשיו. אובמה התחיל. זה נשמע כמו תירוץ מגן הילדים, אבל את המשבר הצבאי, שהפך לקטסטרופה אסטרטגית, לאסון הומני, לטעות שאין מילים להגדיר אותה החל הנשיא אובמה כאשר היסס ברגע המכריע, לא מימש את איומו ומצא מוצא מהסבך שאיים לבלוע את ארצות הברית במעורבות צבאית לא רצויה, ועם פוטנציאל כישלון גבוה במדינה מוסלמית שלישית תוך עשור. הוא הסכים לתיווך הרוסי. חמש שנים אחר כך אסד ניצח במלחמת האזרחים, איראן נמצאת בסוריה, ולרוסיה אחיזה איתנה משני עברי מיצרי הבוספורוס והדרדנלים ובסיסים אסטרטגיים בים התיכון. לא בדיוק הצלחה.
טראמפ נבחר, בין השאר על בסיס הבטחת בחירות לצאת מסוריה. הוא התנגד לפלישה לעיראק - אם כי יש חילוקי דיעות מתי בדיוק החלה ההתנגדות. סיסמת הבחירות שלו, בין השאר היתה אמריקה תחילה - הסיסמה הבדלנית במוצהר של התנועה האמריקנית הבדלנית, האנטי בריטית, האנטישמית וקרובה מאד לאהדת גרמניה הנאצית שהתנגדה בתוקף לכניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. טראמפ זוכר את מראה ארונות המתים החוזרים משדות הקרב באפגניסטאן, בעיראק, והוא לא רצה את המראות האלה במשמרת שלו.
ואכן המעורבות האמריקנית בסוריה ועיראק ירדה למינימום. המינימום ההכרחי, ניתן לאמר. כ-2,000 לוחמים בשטח, סיוע אווירי ולוגיסטי לאלה שעמסו על שכמם את המלחמה נגד דאעש על הקרקע - הכורדים, כוחות סוניים מתונים, שידעו שארצות הברית מאחוריהם. שיש להם גיבוי. עד היום.
בעצם לא בדיוק - רמזים פוזרו כבר קודם לכן. וושינגטון התעייפה. לא באמת רצתה מעורבות בסוריה. החלטות הקובעות באמת בשנים האחרונות התקבלו בשיחות בין מוסקבה, אנקרה, טהראן. דמשק היתה במצב של מכותב לידיעה. ישראל נותרה להתמודד עם ההשלכות.
המעורבות האמריקנית במזרח התיכון לא החלה עם אובמה ומסתיימת עם טראמפ, כמובן. היא החלה ב-1936, כשגיאולוגים אמריקנים גילו נפט מתחת לחולות ממלכתו של איבן סעוד. היא המשיכה כשארצות הברית נאלצה לקחת על עצמה את המחוייבויות שבריטניה פושטת הרגל והיד כבר לא יכלה - בסיסים אסטרטגיים, אבטחת נתיבי ים ושדות נפט, תמיכה בשליטים מושחתים ומושחתים יותר שיספקו חוזים ונפט לחברות אמריקניות , הכל היה חלק מאותה מלחמה קרה שהתחוללה על פני מרבית העולם. גם אחרי קריסת ברית המועצות והתפורות הגוש הקומוניסטי נותר נושא הנפט הקריטי, ובספטמבר 2001 הטרור הג'יהאדיסטי מבצע את הפיגוע שישנה הכל - גם את המזרח התכיון. בוש הבן יפלוש לשתי מדינות, ובשתיהן הצבא האמריקני האדיר יביס בקלות מפעימה את האוייב בקרב סדיר - ויישחק בפיגועי טרור וגרילה.
נראה היה שארצות הברית הגיעה למודל המדויק - כוחות צבא בשטח שעוסקים בפעולות קומנדו, הסתמכות על כוחות אחרים שיקיזו את דמם בלחימה והתקפות אוויר ספוראדיות נגד מטרות טרור. גם כשהיה קרב נגד כוח שכירי חרב רוסי הכוח האמריקני הוכיח את עליונותו בקלות. אבל טראמפ לא מעוניין בזה יותר. וכעת המפקד העליון יוצא מסוריה, במה שנראה כמנוסה, או לפחות פזיזות.
המצב של ישראל הופך להיות מורכב עוד יותר
ובפוליטיקה, וגם בזירה אסטרטגית אין ואקום. את הואקם שיצר אובאמה מילאה מייד רוסיה. טראמפ מרחיב את הואקום הזה, ושוב רוסיה תשמח מאד למלא את החלל - היא כבר עתה בסוריה, עתה יהיה לה חופש פעולה מוחלט ושום צורך להתחשב באפשרות שתפגע בכוחות אמריקנים. גם לאיראן יש הרבה פחות כאב ראש כעת. נחשו מי המדינה שהנסיגה הזו פוגעת בה, בעקיפין?
יכולת הפעולה של ישראל בסוריה תמיד היתה מורכבת, תמיד היתה תוך פזילה אל הדוב הרוסי, שעבר להתגורר בשכונה. מעתה אנו במצב מורכב עוד יותר. ובעיקר חשים נבגדים, ובצדק מוחלט, כל הכוחות שהאמינו לאמריקנים. אולי היו צריך ללמוד מגורלם המר של בני המונג בוייטנאם, של אחרים שסמכו על מילתה של ארצות הברית ונותרו מאחור לנקמת בני ארצם. צבא סוריה החופשית יהיה נתון כעת לרחמיו, הדי מוגבלים כידוע, של אסד. הכורדים נשארו לחסדיו של ארדואן. והם מוגבלים עוד פחות.
בעסקים, גם בפוליטיקה, יש בהחלט מצבים שבהם שני הצדדים מרוויחים. הסכם שלום טוב, למשל. אבל בסוריה, היום, המשחק הוא משחק סכום אפס. וכשוושינגטון מכריזה על החזרת החיילים הביתה היא מפקירה את הזירה לטורקיה, לאיראן, לרוסיה. ניצחון זה לא.
המשפט האמריקני הידוע ביותר על מדיניות חוץ - דבר ברכות ושא מקל גדול - נאמר בידי מי שאני מחשיב לאחד הנשיאים הדגולים ביותר - תיאודור "טדי" רוזוולט. האדם היחיד שזכה גם במדליית הכבוד של הקונגרס על גבורה, וגם בפרס נובל לשלום על התיווך להסכם שלום בין יפן לרוסיה, וזאת בתקופה שבה נתנו פרסי נובל לשלום על הישגים, לא רק כוונות טובות. אבל יש לו משפט נוסף.
והוא הולם מאד את מה שקרה היום, את מה שעשתה ארצות הברית בסוריה, ובשאר מלחמותיה בשנים האחרונות: "הפשע החמור מכל הוא להכות בחולשה. אל תכה, אם אתה רק יכול להימנע מכך. אבל לעולם, לעולם, אל תכה בחולשה". הדברים עדיין תקפים. והיריב של טראמפ, של המערב, האדם היושב בקרמלין מגיע להישגים על ידי ניצול ההיסוס המערבי, המחשבה החוזרת על עצמה שמכה חלשה תשיג את המטרה. היא לא.
