ואז צץ גנץ: הרמטכ"ל שמכסה את המרפקים הפך לכאב הראש של נתניהו

"החוק להגבלת הייבוא והתחרות בשוק הפוליטי", הידוע יותר כחוק הצינון, נולד במוחם של פוליטיקאים פקחים אך לא חכמים. "מה העניין הזה עם רבי אלופים שמשתחררים ועוקפים אותנו מיד בתור", התמרמרו השטייניצים. "שייכנסו למקפיא לשלוש שנים. נראה אם מישהו יזכור אותם כשהמדים יריחו מנפטלין".

באוסטרליה קוראים לזה בומרנג. בישראל - בני גנץ. הצינון היטיב עם הרמטכ"ל הקודם. ריחוקו מתקופת פיקודו על צה"ל רק השביח את המותג שלו ויצר תמהיל חיובי של רקע ביטחוני עם טריות פוליטית. מצד אחד, מנוסה; מצד שני, בתול.

אף שגנץ נוהג לתאר כאגדה בלבד את האבחנה שהקידום בצבא תלוי ב"עמו"ס - עיתוי, מזל וסוס. אם יש לך את כל אלה, אתה מסודר", הוא לא יוכל להכחיש שנהנה בצבא שוב ושוב מעיתוי, ממזל ומחצי-אורווה של סוסים מהצנחנים, שעליהם רכב מעלה. אלא שעכשיו הוא הסוס שאליו נושאים עיניים.

במאות בתי אב מצלצל בחודשים האחרונים הטלפון הקווי - לא בהכרח מדד אמין לחלוטין בעידן הניידים. הסוקרת מציגה בקול חדגוני שאלות שאינן זהות למעט שמו של מושא הסקר. "אקרא בפניך רשימה של מפלגות שיתמודדו בבחירות לכנסת הבאה. הליכוד בראשות בנימין נתניהו, המחנה הציוני בראשות אבי גבאי..." וכך הלאה עד לבוגי יעלון, אורלי לוי אבקסיס ולפעמים אלי ישי. העוקץ, לשאלת ההצבעה החזויה, ובתוספת מידת השינוי המובטח: "ואם בני גנץ יצטרף למחנה הציוני או ליש עתיד?"

מאחר שעובדה ניצחת היא שיש בין הנסקרים שקרנים מועדים, למשל לגבי גילם, ושאחרים אדישים או מהתלים להנאתם בסוקרים, מוטב שלא לראות בתוצאות הסקרים עובדות מדעיות. תמיד הרי ייאמר שהסקר נכון לשעתו, ושניתוח מורכב יותר מחייב לשקלל רכיבים נוספים בהחלטת הבוחר. אף על פי כן, הסקרים חשובים, משלוש סיבות. אחת, שלילית - מי שאינו מלהיב בסקר, לא יפתיע במציאות ויפרוץ לפתע את אחוז החסימה (כמו למשל משה יעלון). שנייה - המגמה, בעד נתניהו ונגדו, גם אם בפילוח הפנימי צפויות סטיות. שלישית - ואולי משמעותית מכל - הסקרים משפיעים. הם מעצבים תודעה ומפעילים לחץ על השחקנים בבורסה הפוליטית, לכיוון של מכירות, קניות ומיזוגים.

כשנתניהו חזר לראשות הממשלה ב-2009, לאחר שתמרן סביב קדימה, המפלגה שגברה על הליכוד בבחירות אך הפסידה לו בהסכמים בין הנבחרים, היו לנגד עיניו שני סיוטים לקראת הסיבוב הבא - מר צבא ומר טלוויזיה, גבי אשכנזי ויאיר לפיד. כל אחד מהם איים לגזול ממנו נתח מהאישיות הפוליטית שלו, שהתבססה על דימוי ביטחוני (כוזב, אבל למי אכפת) ועל יכולות הופעה משודרת. אשכנזי הורחק בעזרת חוק הצינון - שעדיין לא נחקק כשאמנון ליפקין-שחק רץ מהבקו"ם להתמודד נגד נתניהו - בתוספת פרשת הרפז. מאחר שלפיד זכה להישג נאה בהתמודדות הראשונה שלו, ניתן לשער שהשתתפות אשכנזי באותן בחירות ב-2013 ללא אבני-ריחיים, אכן הייתה מסוגלת לממש את חלום הבלהות של נתניהו לכינון גוש חוסם נגדו.

אשכנזי עדיין ברקע, אך בינתיים צץ גנץ. עוד בצבא היו לו יכולות פוליטיות, במובן של איתור הנתיב הארגוני הנכון להתקדמות. תמיד נחשב לקצין טוב, אך לא טוב מדי, במובן המאיים על מקביליו כדי כך שיקומו עליו לסלקו מדרכם. מספיק טוב להגיע לגמר, לא מספיק טוב להיחשב למועמד מוביל, מספיק טוב לניצול הנטרול ההדדי של מי שבתחילת המרוץ סומנו כבעלי סיכויים רבים יותר.

יותר מכפי שהמושבניק גנץ חרש תלמים חדשים, הוא הלך, בנאמנות ובמסירות, בתלם שהתוו קודמיו ופטרוניו. התגייס לכל משימה תובענית, הסתכן בלבנון ובשנה הראשונה והמטורפת של העימות עם הפלסטינים בשטחים, רטן בשקט כשהממונים עליו סטו לשוליים, לא גידף ולא התחצף. מרפקיו לא היו חדים פחות מאלה של מתחריו, אבל השרוולים כיסו אותם. כשקופח, לדעתו, קיבל את הדין, המתין והוכיח שההמתנה השתלמה ושלא היה טעם בטריקת דלת. הוא הפך לשובר השוויון הרשמי של צה"ל, כסגן רמטכ"ל וכרמטכ"ל, בתיקו הכפול בין גדי איזנקוט ויואב גלנט. זה, בעצם, מה שמצופה ממנו לעשות גם בבחירות לכנסת.

גנץ ממעט להסתכסך ונזהר מהצטרפות למלחמות אבודות. היה לו חבר, גל הירש, סגנו בשלדג ושכנו בראש העין. להירש היו אויבים מרים, ביניהם האלופים משה קפלינסקי ויפתח רון-טל, שמנעו ממנו, למרות הצלחתו כקצין אג"ם של פיקוד המרכז במבצע "חומת מגן", לממש את זכותו הטבעית לפקד על חטיבת הצנחנים הסדירה 35. לימים, בדיון השיבוצים שקבע בין השאר אם הירש יתמנה למפקד אוגדת הגליל 91, הטיל אלוף פיקוד הצפון גנץ את קולו המכריע בעד הירש; אבל כשנגרם להירש עוול בדוח של האלוף במילואים דורון אלמוג והוא נזקק לעזרת גנץ, שכרמטכ"ל היה בכוחו לתקן את המעוות, לפחות בקידום במילואים העדיף גנץ שלא להכעיס את אלמוג. זה היה מקרה נדיר של כורח לבחור צד, וגנץ בחר. בפוליטיקה ייאלץ לעשות זאת פעמיים ביום.

נסיקתו בסקרים היא עדות לכך שהיעדר מקדמים שליליים חשוב לעתים יותר מריבוי מקדמים חיוביים. המועמדים האחרים, המסתייגים מנתניהו, נאבקים בצורך לשכנע שבמאזנם גובר החיוב על השלילה. הוא, לפי שעה, פטור מכך. הטור השמאלי בגיליון שלו נקי. לכן די בכך שבטור הימני הוא מופיע כחביב, אהוד ומומחה ביטחוני מתוקף עברו הצבאי.

גנץ לא יחזור על שגיאת נתניהו המבוהל לנוכח התפרקות אפשרית של ממשלתו, בקוראו לציבור לנכונות הקרבה; ולא רק מפני שהדוגמה האישית של הזוג השליט, השוקע בהאשמות שחיתות, הפוכה. נאומי דם, יזע ודמעות סותרים את רוח הזמן של החברה הישראלית. מנהיג, או טוען-לכתר, אינו יכול להשתבח בכלכלה משגשגת (בתנאי שתעריפי החשמל לא יועלו) ובה בעת להזהיר שבכוחם של איראן, חמאס או חיזבאללה למוטט הכול ושעוד נכונו לעורף נפגעים רבים. קל יותר לצאת למלחמה מתוך מיתון מאשר מתוך שפע. גנץ, לעומתו, ירגיע: נכון, יש סיכונים, אבל לשם כך משלמים ביטוח, ואין הצדקה להשתעבדות לפחדים; המשיכו בשגרת חייכם, יש מי ששומר עליכם, החיילים שלא כל כך מזמן הייתי מפקדם. או בלשונו, "אנחנו לא צריכים בישראל להיות חברה ספרטנית, מגויסת, שאין לה שום דבר חוץ ממלחמות. מותר תרבות, מותר איכות חיים, מותר טבע, מותר הנאות. אנחנו פה בשביל לחיות, לא בשביל להיות כל הזמן מתחת לשכפ"ץ".

בסדרה "הרמטכ"לים", של צבי שפי ורז חזון, בערוץ הראשון דאז, פתח גנץ צוהר - אם גם חלקי ומבוקר - לאישיותו שעוצבה בצה"ל. בראיון ארוך, שמתוכו שודרו קמצוצים, סיפר שהחליט להישאר בצבא הקבע עד למיצוי סופי רק כשסיים, בגיל 38, לפקד על חטיבת הצנחנים, תפקיד שלישי בדרגת אלוף-משנה. "אגב", הוסיף בנימה של תרעומת, חוזר לשנות ה-70 וה-80, "זה לא לא-אינטליגנטי להישאר בצבא. אפשר היה להבין מה גורם לאדם אינטליגנטי להישאר בצבא". ובהדגשה חוזרת: "זה לא לא-אינטליגנטי להישאר. זה אינטליגנטי להישאר".

רק במבט לאחור, ללא תכנון מוקדם אלא בדילוג בין תפקידים נחשקים (מג"ד צנחנים, שלדג, מח"ט 35) קלט שהשירות בצבא "כמו כל אחד אחר בארץ הזאת, הרצון לתת, לתרום עם איזשהו אתגר, הבנת החשיבות", הצטבר לכדי קריירה צבאית. כתת-אלוף, בוודאי כאלוף, "אתה מתחיל לחשוב שזה -הרמטכ"ל - יכול לקרות, אבל זה עיסוק של שלהי השירות, לא של רובו".

תפקיד הרמטכ"ל "מאד תובעני, כאילו אין מעליך אף אחד, אני זוכר את עצמי הולך לישון בלילות ומנסה לדמיין לעצמי מה קורה, איפה, ועל מה אני צריך לחשוב ומה יכול להעיר אותי ומה יהיה מחר או למה. מאד מעסיק אותך, אין לך רגע מנוחה כרמטכ"ל". קשה, אבל לא הכי קשה. "אני לא חושב שזה יותר קשה מתפקיד של ראש הממשלה. אני חושב שהתפקיד של ראש הממשלה הוא הקשה ביותר במדינת ישראל". הפיקוד העליון של צה"ל הוא "ממשלת ישראל והעומד בראשה, באמצעות ראש המטה הכללי. (הרמטכ"ל הוא) חלק משרשרת הפיקוד, בדרג הפיקוד העליון. בצבא אתה חותך דברים. מה שלא, עובר מעליך לראש הממשלה".

גנץ תמך בהסכם הגרעין עם איראן. דעותיו - נגד כיבוש עזה, בעד גיוס חרדים (וערבים לשירות לאומי) - יכולות להתאים לרוב המפלגות שמימין לרשימה המשותפת ומשמאל לבית היהודי, אך אם יש מפתח להתנהגותו הפוליטית הצפויה שגנץ מסתיר, זהו עזבונו של ליפקין-שחק, שאותו תיאר כ"סוג של מנטור, מעל כולם - שאול מופז ואני בקשרים נורא טובים, אבל מופז היה איש פוליטי (כשהייתי רמטכ"ל), אז בסוף יש מגבלה לכמה אתה פתוח במקומות האלו, למרות שהוא נתן לי לא מעט עצות טובות. אמנון היה מאד חכם, הכיר מאד טוב את המערכות הפוליטיות והצבאיות, היה מאד דיסקרטי ותמיד חיפש את טובת העניין, בעצות שלו. הוא היה פשוט בן-אדם שיכולתי לסמוך עליו עד לרגע האחרון".

ערב מותו של ליפקין, השבוע לפני שש שנים, הגיע גנץ לביקור פרידה ממנו, בחדרו בבית החולים. "הוא היה ישוב במיטתו, שליו בצורה מטורפת, מודע לחלוטין שהוא מהחדר הזה לא ייצא. השבע-שמונה דקות הפכו ל-40, שבהן הוא סיפר לי מה הוא חושב שצריך לקרות כאן ומה הוא חושב שאני צריך לעשות, איך להתנהל. אחרי איזה 40 דקות הבנו שאני צריך ללכת. היה שקט כזה, קמתי, נתתי לו נשיקה על המצח, אמרתי לו דרך צלחה, יצאתי, נסעתי הביתה, רשמתי הכול ביומן שלי. ממש דרשה, דבר שיישאר איתי".

וזאת תשובה נוספת לשאלה, מה מריץ את בני. שחק, שהיה גם מפקדם המוערך של יעלון ואשכנזי, הוא כנראה היחיד שהיה מסוגל לכנס עכשיו את פקודיו שהיו לרמטכ"לים, לחלק ביניהם כוחות ומשימות ולהוציאם לדרך משותפת נגד נתניהו. בהיעדרו, יתכן מאוד שגנץ מכלכל את מהלכיו לא רק בחשבון אישי, ככל פוליטיקאי, ותיק או טרי, אלא גם מתוקף צוואה שתוכנה המדויק שמור בזיכרונו וביומנו.