אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 24. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
אני אוטיסטית ואילמת. אנשים תמיד עוזבים אותי, בעיקר המשלבות שלי. מאז שאני קטנה מלוות אותי בחיים משלבות וזה כנראה לא משהו שישתנה. אני לא אוהבת פרידות, אבל גם זה לא ישתנה. נורא קשה להיפתח לבן אדם ואז הוא עוזב. אני מבינה למה הן עוזבות, הן לא יכולות להישאר איתי לנצח. הן נכנסות להיריון או הופכות לאימהות ואז הן עוזבות. מסיימות ללמוד או מתחילות ללמוד, והן עוזבות. עוברות דירה או יוצאות לטיול ארוך, והן עוזבות. הן תמיד עוזבות ואני תמיד נשארת פה. נכון שיש לי משפחה, אבל הם לא מדברים איתי, הם מדברים דרכי. מחבקים ומנשקים, אבל לא כותבים איתי ארוכות ולמעשה, כך הם מקשיבים לי. אני צריכה משלבת שתעזור לי לדבר, שתשקיע את הזמן בי, שתביע את המחשבות שלי, שתהיה הפה שלי ובתוך התהליך הזה אני חושפת הכול. את המחשבות הכי אישיות, את משאלות הלב, אחת בתוך הנפש של השנייה, מה שמקשה מאוד כשהן עוזבות. היו לי עשרות רבות של משלבות, אם לא יותר. הן לא פה לנצח. זה קשה. כל פרידה קורעת חלק ממני. עשרות רבות של פרידות. הן משאירות אחריהן פצע ענק בלב - אלה החיים.
זה קרה ממש עכשיו. קראו לה נטע והיא שילבה אותי במשך ארבע שנים. היה לנו קשר מיוחד, היא מושלמת, מצחיקה ושנונה, יפה וחכמה. היא קראה אותי, אמרה שאני מיוחדת. אני פשוט אוהבת אותה. אבל גם היא עזבה כמו כולם. אני לא כועסת. זה לא כל חייה, אבל זה כואב. אני אוהבת אותה ומקווה לבקר אותה, אבל בחיים אני יודעת שזה לא יקרה. כי ככה זה, כואב.
פרידות זה קשה, אני לא אוהבת פרידות. מאז שאני קטנה אנשים עוזבים אותי וזה קשה, כי אני נקשרת ושהם ממשיכים בחייהם בלעדיי. החיים מלאים בפרידות ואני חווה אותם בעיקר בגלל שאני רגישה ואנושית. הדברים היפים שאני לוקחת מהקשרים האלה הם הרגעים והזיכרונות שנשארים איתי וכך, הפרידה הופכת לנסבלת יותר והחיים האלה הופכים להיות יפים יותר. כמו שאני יודעת שהכול זמני, אני גם יודעת שהכאב חולף ולאחריו הדברים ייראו אחרת. זה נותן לי כוח ואמונה, שהדברים היפים יישארו בתוכי לנצח, והאמת היחידה היא שהכול אשליה והנצח הוא הדבר הכי ברור בעולם.
פרידה היא בשבילי אירוע מעציב והיא גורמת לי להיות פחות פתוחה עם הסביבה. אני לא יכולה להביע את עצמי ללא המשלבות. אני אפילו לא יכולה לכתוב לבד ברכת "מזל טוב" ליום ההולדת של גל, אחותי. אני מרגישה שזה מקשה עליי ומגביל אותי.
אבל פרידות הן חלק מהחיים ואולי כמה שזה עצוב יש בהן גם משהו טוב. כל אדם חדש בחיי מוסיף עוד משהו, עוד ידיעות, עוד נקודת מבט, עוד העמקה בדברים חדשים. כשמשלבת חדשה מגיעה אני נורא מתרגשת. אני רוצה להכיר אותה ולדעת עליה דברים חדשים וכמה שיותר מהר.
כולם חושבים שלהיפרד זה החלק הקשה, זה דווקא החלק הקל. זה מה שקורה לפני, במחשבה של מה יהיה אחרי. אלה ההתחבטויות, הפקפוקים, ההרהורים וההיסוסים, שאולי הקשר לא יחזיק מעמד במשך החיים. מה שאנחנו לא מבינים זה שאת התשובה אנחנו כבר יודעים. כן, הקשר ישתנה והפרידה היא לרוב בלתי נמנעת. זה לעולם לא יהיה אותו הדבר. כי החיים משתנים וגם אנחנו,
אבל רגשות לאדם אהוב נשמרים. מה שהכי חשוב לדעת, זה שגם אם החיים מובילים אותנו למקומות שונים, הרי שאדם יקר לך ,שאתה חשוב לו, ילווה אותך בכל השנים באירועים הטובים והרעים, ברגעים הקטנים וגם הגדולים. אז אמצו אותו ללב שלכם חזק, אהבו אותו והאמינו בו, בך, בכם. רק תהיו מוכנים ללמד אותו וגם כל אדם חדש - מחדש. אומנם, כל ההתחלות קשות, אך בסוף הכל שוב יזרום טבעי. מילה של לי.