הפגנות בפריז תמיד מעלות באוב זיכרונות עבר. הכותרות בעיתונות בשלב מסוים יענו ב"כן" מהדהד לשאלה של אדולף היטלר לגנרל פון קולטיץ "האם פריז בוערת?". כולם, מהמפגינים, דרך השוטרים וכלה בעיתונאים, נזכרים ומזכירים את ההפגנות, המחאות וההתקוממויות שראתה פריז מאז המהפכה. רק זהות השחקנים משתנה.
זהות השחקנים, שהפעם הם המפגינים, היא המשתנה הקריטי. זו מחאה עממית בבסיסה, שהחלה בפריפריה, וכאן כבר מתחיל ההבדל בינה לבין הפגנות מאי '68. אם מחפשים לה התאמה היסטורית צריך ללכת לא לשנות ה-60 הסוערות, אלא לשנות ה-50 הסוערות הרבה יותר, ודאי בצרפת.
הרפובליקה הרביעית הייתה חלשה, המלחמה בהודו-סין עומדת להגיע לשיאה הטראגי, מבחינת צרפת, ויש קולות הקוראים לעצמאות משלטון צרפת בצפון אפריקה. ב-23 ביולי 1953 היא גם חוותה אירוע מטלטל מבחינת פנים - פייר פוז'אד, בעל חנות, חבר עם כמה אנשים נוספים ממפקח מס מלבדוק את הכנסתו האמיתית של בעל חנות שכן.
הוא התחיל מחאת מסים, שתתפשט ברחבי המדינה. מחאת בעלי החנויות הייתה גם לכוח פוליטי, ובבחירות 1956, אחרי הנסיגה המשפילה מהודו - סין זכתה "ההתאחדות להגנת סוחרים ובעלי מלאכה" ב-52 מושבים. אחד מהצירים של התנועה היה הציר הצעיר בפרלמנט הצרפתי אז, ז'אן מארי לה פן.
התנועה טענה שהיא מדברת בשם צרפת "האמתית". זו של הערכים של פעם - צרפת הקתולית, הכפרית. התנועה הייתה נגד פריז, נגד הפרלמנט המלא גנבים, נגד האמריקנים בכלל וזרים בפרט, והיא הייתה אנטישמית במוצהר. ראש הממשלה פייר מנדס פראנס היה מטרה חביבה עליה ולא רק כראש ממשלה אלא כיהודי.
באופן כללי, היא הייתה מעין תנועת מרי מוקדמת לגלובליזציה. עם הקמת הרפובליקה החמישית הנשיאותית בהנהגת דה גול התנועה החלה להתאדות. לימים תמך פוז'אד בז'אק שיראק ובפרנסואה מיטראן, ולא בלה פן שאותו העלה על במת הפוליטיקה הצרפתית.
עם זאת, חלק ניכר מרעיונותיה של התנועה נכנסו לזרם הצרפתי והאירופי. טינה בין הפריפריה המתרוקנת והמזקינה לבין הערים המשגשגות, החשש מאובדן זהות לאומית, המחאה על יוקר המחיה והמסים הגבוהים ותחושה כללית של אנטי ממסדיות נגד הסדר הליברלי-הגלובלי המתנשא. רעיונות או תחושות של פוז'אדיזם נמצאים ברחבי העולם, מתנועת מסיבת התה האמריקנית ועד תנועת הברקזיט הבריטית.
בחודש האחרון צרפת עדה לקאמבק של פוז'אד ובדיוק מאותם מקורות: מרירות של פריפריה, טענות כלליות ולא בהכרח סדורות נגד "המצב" - המסים, המודרניות, הגלובלזיציה, היהירות והאטימות של פריז בכלל והנשיא בפרט, שחיתות, משכורות נמוכות וחשש מפגיעה במדינת הרווחה.
ואולם, גם 60 השנה שחלפו בין מחאת הפוז'אדיסטים לבין מחאת "האפודים הצהובים" הן עצמן משתנה קריטי. למחאה היום אין מנהיג אחד, אלא קרוב ל-20, רובם בעיני עצמם. אין כאן פוז'אד, או אף דני האדום, הדובר הרהוט שהיה לפנים של מאי '68. מחאת האפודים הצהובים הפכה למחאה כללית לא רק של פריפריה, שמס הדיזל מבחינתה היה מס אחד יותר מדי, אלא של כולם, מהימין הקיצוני עד השמאל הקיצוני. גם הקומיקאי האנטישמי דיודונה ומעריציו הצטרפו ל"חגיגה" בסוף השבוע האחרון.
זהו גם בעידן הרשתות החברתיות, שבו רוסיה מתערבת באופן פעיל כדי להפיל ממשלות, לערער אמון בשלטונות המערב ולערער אמון בדמוקרטיה עצמה. פריז החלה לחקור את העקבות האלקטרוניים ברשתות החברתיות כדי לבדוק מי דואג לתדלק את המחאה, מעבר לתנועות ולמפלגות הצרפתיות, מהימין עד השמאל שלהן יש אינטרס, וזכות לגיטימית, לתפוס טרמפ על המחאה כדי לפגוע בנשיא שהוא יריב פוליטי.
למהומה מצטרף בחדווה נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, לא בדיוק מי שמצפים ממנו לתמוך באנרכיסטים ברחובות, אבל מול אויב אידיאולוגי כמו מקרון, ולמען מטרה כמו התנגדות להסכם פריז, גם טראמפ תומך במחאה. לדעתו היא מצדיקה את טענותיו בעד חיסול את המאבק בהתחממות הגלובלית וקיצוץ במסים.
עמודי התווך של האיחוד בסכנה
הכתובת, כתמיד היא השלטון, הנשיא מקרון, שניהל עד כה את המשבר באופן גרוע להפליא. מקרון צודק באומרו שמדובר במיעוט קטן של מפגינים - פחות מ-150 אלף במדינה של 65 מיליון איש, גם אם יש להם נראות, הוא נעלם מעיני הציבור ואז הפגין חולשה כשהודיע שהמס על דלק הדיזל יידחה ואחר כך יבוטל.
המפגינים הריחו את הדם במים. למרות ביטול המס, הם חזרו להפגין בשלל דרישות חדשות, מהעלאת פנסיה ועד הורדת מיסים. סוף השבוע האחרון היה אמנם אלים הרבה פחות מהעבר, גם מבחינת המפגינים וגם מבחינת המשטרה, אולם המראה של בירת צרפת שבה החנויות מוגפות בתריסי עץ מחשש לביזה ואלימות אינו דבר המזמין תיירים או אף צרפתים לשוטט ולקנות, בתקופה שאמורה להיות העמוסה והרווחית ביותר בשנה.
רבים מזדהים עם מטרותיו של מקרון - הניסיון שלו לתקן עיוותים רבים שהפכו את הכלכלה הצרפתית למאובנת ובלתי תחרותית מול גרמניה, יפן, ארצות הברית ועוד - אבל הוא נתפס כיהיר ומנותק. הוא לא מגיב עד כה. למעט נאום אחד שנשא מוועידת G20, לא בדיוק מה שיתקן את דימויו כמנותק מן העם. הוא אמור לשאת נאום נוסף, חשוב, במהלך השבוע.
השמועות חוגגות והמפגינים ודאי יצהלו אם יתפטר, במיוחד מהקצוות הפוליטיים. עם זאת, בניגוד לשנות ה-50, אם השלטון יקרוס - ואז הנפילה לא באה בגלל המחאות ברחובות אלא בגלל אלג'יריה - אין ז'נרל גבה קומה, גיבור לאומי המחכה מאחורי הקלעים לתקן את חוקת המדינה ולייצב אותה. מי שמחכים לשעתם הם מארין לה פן מהימין הקיצוני וז'אן לוק מלנשון מהשמאל הקיצוני.
עמודי התווך של האיחוד האירופי היו תמיד גרמניה וצרפת וזה עבד עד לאחרונה. העולם פופוליסטי יותר ויותר, משברי ההגירה והטרור חובטים בסדר הישן והקצוות הולכים ומגיעים למרכז. מארבע הגדולות של האיחוד האירופי בריטניה בדרך החוצה, איטליה לוקחת את מה שהיה ברדק פוליטי אל הקצה היותר מטורלל שלו, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בשלהי תקופה ומקרון במצור. שעתם היפה של מתנגדי האיחוד, מתוך אירופה ומחוצה לה: מפוטין עד טראמפ, מאורבן עד לה פן.
ייתכן שבעתיד מחאת האפודים הצהובים תיראה כאבן דרך אחת נוספת שבה אירופה התפרקה מהמבנה שהחזיק אותה וגרם לשגשוגה ב-70 השנים האחרונות.
(עדכון ראשון 15:11)