פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עברו מלחמות עולם ומסעות בגולה: החנוכיות שמאירות כבר יותר ממאה

      החנוכייה של לילי הצליחה להינצל בזכות חסידי אומות עולם ששמרו עליה במחבוא, החנוכייה של יוסף עשויה מתרמילי קליעים ממלחמת העולם הראשונה וזו של נהרה נושאת זיכרון מיוחד מתלמידיה. שלושה דיירי דיור מוגן מספרים על האור בחג החנוכה שלהם

      הדלקת נר שני בנופי נחמיה ורחילים, 13 בדצמבר 2017 (ראובן קסטרו)
      הדלקת נר שני, אתמול (צילום: ראובן קסטרו)

      בנוסף לסמליות שקיימת בחנוכיות, עבור משפחות רבות המשפחות שבהן הן מדליקות את נרות החנוכה היא פריט יקר ערך הצופנת סיפור משפחתי. חנוכיות אלה נושאות פעמים רבות זיכרונות ואוצרות חלק ממסע חייהן. שתי דיירות ודייר בבית הדיור המוגן "עד 120" שבהוד השרון הדליקו ביום ראשון את הנר הראשון של החג באותן חנוכיות שנמצאות בידיהם ובידי משפחותיהם מזה שנים רבות. שתיים מאותן חנוכיות אף בנות יותר ממאה שנה.

      אחת הדיירות היא לילי שפירא, ילידת פולין בת 83. החנוכייה המיוחדת של לילי יוצרה בפולין בסוף המאה ה-19. לילי מספרת שהחנוכייה הייתה בבעלות של סבתא של בעלה, יוסף, ולאחר מותה עברה בירושה אליה. לילי הייתה בת ארבע כשפרצה מלחמת העולם השנייה והצליחה להינצל בעזרת חסידי אומות עולם שהחביאו אותה. היא עלתה לארץ בתאריך המשמעותי של כ"ט בנובמבר בשנת 1947. לילי לא ממש יודעת כיצד החנוכייה נשמרה ושרדה את מלחמת העולם השנייה, אך היא מציינת כי היא מאוד מיוחדת ועבורה היא מציינת את התקומה של העם היהודי.

      החנוכיה של יוסף ז"ל ולילי שפירא, דיירת בבית דיור מוגן "עד 120" בהוד השרון (יח"צ , עד 120)
      יוצרה בפולין בסוף המאה ה-19, חנוכייתה של לילי שפירא (צילום: עד 120)

      החנוכייה של יוסף שיבק, בן 92, עשויה מתרמילים של כדורי רובה ממלחמת העולם הראשונה. אביו של יוסף, יחיאל, היה חייל בצבא הפולני בזמן מלחמת העולם השנייה, ובגיל 18 הרכיב את החנוכייה וחרט על הבסיס שלה את הכיתוב בגרמנית: ANDANKEN DES KRIEG 1914-15-16 - מזכרת ממלחמת העולם הראשונה 1914-15-16. החנוכייה ניתנה במתנה לדודתו של יוסף על ידי אביו לקראת עלייתה לישראל, עוד לפני מלחמת העולם השנייה. יוסף, נשאר בגרמניה והצליח לשרוד את מלחמת העולם השנייה ואת מחנות הריכוז, ועלה בשלב מאוחר יותר לארץ. כאשר הגיע לישראל, התאחד עם דודתו אשר העניקה לו את החנוכייה. יוסף מציין כי החנוכייה היא חלק בלתי נפרד ממורשתו ומשפחתו.

      החנוכיה של יוסף שיבק, דייר בבית דיור מוגן "עד 120" בהוד השרון (יח"צ , עד 120)
      חנוכיית כדורי הרובה עם החריטה בגרמנית של יוסף שיבק (צילום: עד 120)
      יוסף שיבק, דייר בבית דיור מוגן "עד 120" בהוד השרון (יח"צ , עד 120)
      שיבק והמזכרת ממלחמת העולם הראשונה (צילום: עד 120)

      סיפור החנוכייה של נהרה כהן, בת ה-90, מתחיל בתחילת שנות ה-60. נהרה, בת קיבוץ גיניגר שבעמק יזרעאל, עברה אז לעבוד בבית ספר "דוד רמז" באשקלון. ייחודו של בית הספר היה קיבוץ תלמידים מכל הגלויות - ממדינות אירופה כמו פולין ורומניה ומארצות צפון אפריקה. נהרה התחילה את עבודתה בבית הספר עם קבלת תלמידים לכיתה ה' ולימדה אותם עד כיתה ח'.

      היא לימדה אותם את כל המקצועות מלבד התעמלות ואנגלית. לאחר שנפרדו דרכיהם, שמרה נהרה על קשר עם תלמידיה לאורך השנים והם היו מקיימים מפגשים בכדי לשמור על קשר.

      בשנת 2003, החליטה נהרה לעבור לבית הדיור המוגן "עד 120". באותה שנה, התלמידים שלה חגגו יום הולדת 50 והחליטו לארגן פגישה לכבוד שני האירועים המרגשים. כל התלמידים של נהרה הגיעו אליה לדירה ובחרו להביא לה במתנה חנוכייה מיוחדת, מעשה ידיו של הצייר הידוע יוסל ברגנר.

      החנוכיה של נהרה כהן, דיירת בבית דיור מוגן "עד 120" בהוד השרון (יח"צ , עד 120)
      חנוכייה מעשה ידיו של הצייר יוסל ברגנר, מתנתה של נהרה כהן (צילום: עד 120)
      נהרה כהן, דיירת בבית דיור מוגן "עד 120" בהוד השרון (יח"צ , עד 120)
      נהרה כהן על רקע החנוכייה שקיבלה מתלמידיה ב"עד 120" (צילום: עד 120)
      החנוכיה של נהרה כהן בעיצוב יוסל ברגנר, דיירת בבית דיור מוגן "עד 120" בהוד השרון (יח"צ , עד 120)
      חתימתו של הצייר יוסל ברגנר, (צילום: עד 120)