בעיית עזה איננה עומדת בפני פיתרון מהיר, או בכלל, והרגיעה היחסית, היחסית מאוד, בשבועות האחרונים מתעתעת. הצעות לפיתרון אינן חסרות אמנם אך הקשר בין רובן, לרבות זו הקוראת "לכבוש את עזה", למציאות מקרי בהחלט. יש אמנם יתרונות וסבירות מסויימת למהלכים המדיניים עליהם שוקדת הממשלה בתמיכת גורמים זרים, אך גם לגביהם קיימים בשלב זה לא מעט סימני שאלה. עזה אינה מהווה איום קיומי, אך היא כן מהווה איום על המורל הלאומי - ובו בזמן עלולה לטעת לא רק בקרב החמאס והג'יהאד האיסלמי אלא גם בקרב גורמים עוינים מסוכנים יותר את הרושם המוטעה כאילו ניתן לזלזל בעוצמתה הכוללת של מדינת ישראל - ולכך עלולות להיות תוצאות חמורות.
אך ככל שתרבנה ההצעות איך לטפל בפצע המדמם הזה, כמעט ואין התייחסות בתקשורת ובשיח הציבורי לשאלה החשובה, לפחות מבחינה היסטורית, כיצד באה עלינו הצרה הזאת. מאמרו של אורי מילשטיין במוסף "מעריב" (25.11) המבוסס על שיחה עם תא"ל (במיל') יצחק שגב, מושל רצועת עזה אחרי הסכמי קמפ-דוויד, מספק לנו עכשיו תשובה כמעט מלאה לשאלה הנ"ל: "החטא הקדמון היה כיבוש רצועת עזה במלחמת ששת הימים. שר הביטחון משה דיין הורה אז לא לכבוש אותה. אלוף פיקוד הדרום שייקה גביש, באישור הרמטכ"ל יצחק רבין, לא התחשב בהוראה...". עדותו של שגב תואמת את עדותו של שייקה גביש עצמו ובסיפרו המאלף על המערכה המנצחת בראשותו בחזית הדרום במלחמת ששת-הימים הוא כותב: "הצגתי את התכנית (התכנית הכוללת בחזית הדרום) שעליה היו לשר-הביטחון שתי הערות — אין לכבוש את רצועת-עזה, והשנייה אין להגיע לתעלה".
שמן למדורה
אמנם לפי התכנית אחת החטיבות, חטיבה 7, הייתה צריכה להיות מוכנה גם לאפשרות של כיבוש הרצועה במידה והמצב יחייב זאת, אך לא כמטרה בפני עצמה. במהלך יומה הראשון של המלחמה ובעקבות "הפגזות מכיוון רצועת עזה לעבר יישובי עזה", כותב גביש, "ביקשתי אישור לכבוש את רצועת עזה, והרמטכ"ל יצחק רבין אישר - בניגוד להגבלה ששר הביטחון הטיל ערב המלחמה".
קשה לקבוע היום באיזו מידה ההפגזות האלה לכיוון עוטף עזה אכן היו גורם משמעותי וישיר בהפרת ההוראה של שר הביטחון דיין או שרק הסבר בדיעבד, ואפשר אולי גם להבין את מבוקשו של אלוף הפיקוד בלהט הקרב והשעטה קדימה של הכוחות הישראלים - אך פחות מובן ובוודאי פחות מוצדק הוא האישור שרבין נתן. יתכן שטרם חזר לגמרי לאיתנו אחרי ההתמוטטות שלו ערב המלחמה, אך האישור שנתן לכיבוש הרצועה בניגוד להנחיות השר הממונה עליו אומרת דרשני - ואולם יתכן גם שפשוט לא הבין כיאות את ההשלכות האסטרטגיות והמדיניות השליליות לטווח ארוך של החלטתו. יש וויכוח אם היה זה משה דיין או יגאל אלון שאמר "הלוואי שעזה תישקע בים", או אם הדברים בכלל נאמרו - אך מה שברור הוא שאותה החלטה נמהרת לכבוש את הרצועה ואחר כך להחזיק בה יצרה את המציאות שאנחנו חיים איתה היום - וכמובן שגם גישתן המבולבלת של ממשלות ישראל למיניהן אחרי מלחמת ששת הימים שפכה שמן נוסף על המדורה.
כן לספח ולראות ברצועה חלק ממדינת-ישראל, או לא לספח? הדעות על כך נחלקו בשני המחנות הפוליטיים בישראל, הן במפלגת העבודה והן בימין - מההצעה לספח את הרצועה של שר הביטחון אריק שרון - ועד להחלטת ה"הינתקות" של ראש הממשלה אריק שרון. הייתה גם קיימת תיאוריה אסטרטגית, כביכל, בעיקר דווקא במפלגת העבודה, שהרצועה היא מעין אצבע מאיימת שננעצת לתוך שיטחה של ישראל ושלכן יש להחזיק בה - תיאוריה שהיתה חסרת היגיון גם אז ובוודאי אחרי חתימת הסכם-השלום עם מצרים. מה שמשה דיין ראה מראש ורבין ורבים אחרים לא הבינו הוא שעדיף שרצועת-עזה על אוכלוסייתה ההולכת ומתרבה בצעדי ענק ועל אחוז הפליטים ההולך וגדל שבה תישאר בידי מצריים ולא תהפוך לנטל מתמיד על מדינת-ישראל. כשמדברים היום על מורשות, כדאי לזכור גם את ה"מורשת" הזאת.