בואו נתחיל בקלישאות ובדימויים, ויש הרבה מאלה: סין היא מדינה, בעצם ציביליזציה מתוחכמת, קונפוציאנית, מתכננת לעתיד, בניגוד למערב המתכנן לרבעון הקרוב, מקסימום. ידועה האנקדוטה המיוחסת למנהיגים סינים רבים, ולפיה נשאל אותו מנהיג במלאת 200 שנים למהפכה הצרפתית מה דעתו עליה, והוא חשב וענה - אינני יודע, עדיין מוקדם לתת הערכה מושכלת. אפשר גם להזכיר את דנג שיאופינג, מנהיגה המיתולוגי של סין, בן ברית, יריב אידיאולוגי, שותף לדרך ואויב למאו - ולימים יורשו ומכונן סין החדשה. בערוב ימיו, בשנת 1987, וכשהוא בן 83, חיבר מסמך המציב יעדים להתפתחות ארצו ב-70 השנים הבאות. כן, אדם בן 83, שבמהלך חייו ראה אולי 100 מיליון סינים נהרגים באלימות מסוגים שונים, מתכנן 70 שנה קדימה. הוא הציב יעדים ותאריכים: הצעד הראשון היה הכפלת התל"ג של 1980 תוך עשור. המטרה הושגה תוך חמש שנים. היעד השני - הכפלה נוספת, עד תום המאה - הושג בשנת 1995. היעד השלישי היה הגעה ברמת החיים לנפש לרמת המדינות התת-מפותחות, עד מחצית המאה הנוכחית. ואיש לא יהמר שסין לא תצליח בכך.
מצד שני, כדאי לזכור שסין הייתה אותה סין, עם אותה קונפוציאניות ואותו תכנון קפדני, גם בתקופת הקיסרות, אז קפאה על שמריה ושקעה עם עליית המערב. לאחר מכן, בימי הקומוניזם המאואיסטי, הסתיים הניסיון לתכנן בקפדנות ולהפוך אותה באבחה אחת למעצמת-על בקטסטרופה הנוראה של "הזינוק הגדול קדימה". סין היא בעלת עוצמה, מתכננת ומבצעת, בהחלט, מציבה יעדים ומשיגה אותם, אמת, אבל בשום פנים אינה יכולה לצפות הכול, ובטח אינה כל יכולה.
וככל שהיא התחזקה ומתחזקת, האינטרסים שלה כבר לא היו בתוך גבולותיה, או אפילו בשכונה הקרובה, המשפיעה עליה. הם החלו להיות גלובליים. סין כיום נמצאת בכל מדינה בעולם, והאינטרסים שלה נוכחים בכל מקום. היא הודיעה שפניה לשלום, שהיא רוצה בגלובלזיציה, ושלא תשתמש בכוח. היא באה לטובת כולם - הביטוי WIN-WIN עולה בכל שיחה עם נציג סיני - אבל דיפלומטיה היא גם אמנות אי-אמירת האמת, או אמירתה החלקית, ואיש לא ילמד את הממלכה התיכונה, הקיימת אלפי שנים, דיפלומטיה מהי.
אז מה בעצם רוצה סין ומה יעדיה? וחשוב לא פחות - איך היא מתכוונת להגשים אותם?
השבוע התקיים בישראל הכנס השלישי בנושא האסטרטגיה הבינלאומית של סין, במסגרת המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה. הכנס התקיים בשיתוף סיגנל, רשת גלובלית ומנהיגות אקדמית סינית-ישראלית, והמועצה הישראלית ליחסי חוץ, הפועלת מטעם הקונגרס היהודי העולמי, אך התובנות כאן הן שלי, ומתבססות על דברים שנאמרו בדיונים הפתוחים והסגורים, בעבר ובהווה. מטעמים ברורים, לא אפרט מה נאמר בידי הסינים - חלקם אישים רשמיים, ומה בפי המומחים מהמערב - שגרירים לשעבר בסין, חוקרים ואחרים. חלקם היו בכנס הזה, אחרים לא.
ובכן, בחלק מהנושאים יש הסכמה כללית באשר ליעדי מדיניות החוץ הסינית: היא אכן אומה שוחרת שלום, והסינים מדגישים זאת יותר מאשר המערב. לכל אורך ההיסטוריה שלה, סין לא פלשה למדינות אחרות, למעט הגנה עצמית (ולמעט התקופה שבה נשלטה בידי המונגולים שכבשו אותה וחצבו לעצמם אימפריה גם במערב). היא בנתה את החומה הגדולה, אמצעי ההגנה המפורסם בעולם, ובעיקרון הסתגרה בין החומה לים. היא הייתה אימפריה, נכון, אבל אימפריה מסוגרת, מבחירה. ואם נלחמה נגד אחרות זה היה כשהן פלשו אליה - מלחמות האופיום, למשל, שבהן בריטניה ומעצמות אחרות כבשו נתחים ממנה, הן עדיין טראומה לאומית.
סין גם מעוניינת בגלובליזציה ובסחר חופשי, כמובן כי הם מיטיבים איתה. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה היא גם עשירה וגם יוצאת אל העולם הרחב, וזה יוצר גלי זעזוע הולכים ומתרחבים. איש אינו יודע מה המשמעויות הנובעות מכך - וסין עצמה אולי יודעת פחות מכולן. היא טוענת, ובצדק, שהמוסדות הבינלאומיים מייצגים עבר, לא הווה ו-ודאי לא עתיד. שמועצת הביטחון התקבעה כך כשבאו"ם היו כשישים מדינות, והיום יש בארגון פי שלושה, עניין היוצר תת-ייצוג למדינות המתפתחות. כך, היא מנסה כעת להציג עצמה כשומרת הסדר העולמי מפני אלה המבקשים לשנותו, כמו טראמפ למשל. העולם התהפך.
מעגלי העדיפויות
נקודת המבט הסינית, שאינה ייחודית, מתמקדת במעגלים גיאוגרפיים, היוצרים גם סדרי עדיפות: המולדת - ואיחוד חלקיה עם סין - ראשונה. כלומר, טייוואן, לאחר שטיבט, הונג קונג ומקאו היו לחלק מסין. יש לה סבלנות כאמור, אבל לא אינסופית. היא מוכנה לקבל מצב ביניים, אבל לא הכרזה של טיוואן על עצמאותה. האם תסתכן במלחמה, האם תפלוש למען השלטת ריבונות? זה צעד קיצוני, שייעשה אם טייוואן תכריז עצמאות מלאה, אך כרגע שני הצדדים - ושניהם סינים, כזכור - משחקים בקלפים הנפיצים שבידיהם בזהירות רבה. ומה תעשה ארצות הברית במקרה כזה? בעבר הייתה מוכנה להילחם למען טייוואן, אך הזמנים השתנו.
המדינות השכנות וניהול היחסים העדינים והמורכבים איתן הן העדיפות השנייה, ועם כל אחת יש בעיות שונות, הסתכלות שונה וראייה שונה מי ידיד ומי בן ברית, מי אויב ומי יריב פוטנציאלי. לסין יש כיום סכסוך גבול אחד בלבד, עם הודו, מצב מעולה ולא מובן מאליו. היו בעבר עימותים ותקריות גבול, שם מכובס לקרבות ממש, אבל כעת שתי המדינות, המאוכלסות בעולם, הן מתחרות כלכליות בפוטנציה המנהלות בתבונה קשר עדין מאוד. ישנם גם חיכוכים ותיקים עם יפן, קוריאה ו-וייטנאם, אבל כרגע כולם תחת שליטה. יש שיתופי פעולה כלכליים עם שלושתן, ויש רצון סיני ביחסים טובים עם כולן. כמובן, בתנאים סיניים. בל נטעה לרגע - סין רוצה שלום ושלווה בגבולותיה, אך בתנאיה שלה. והיא מצליחה בכך.
אבל יש גם איום גדול באזור, והוא ים סין הדרומי. סין רואה בו אזור סיני, ושאר המדינות השוכנות לחופיו, תשע במספרן, מתנגדות. סין פועלת להכפיף את הים לשליטתה, כולל באמצעות הקמת בסיסים צבאיים וימיים, והיא אינה מתכוונת לסגת, אך העימות לעת עתה הוא דיפלומטי בעיקרו. זוהי אחת הנקודות הנפיצות בעולם, והיא דומה בחלק ממאפייניה לגבול הקוריאני, אזור נוסף שבו יש לסין אינטרסים רבים, ובראשם השארת הסוגיה הקוריאנית על סדר היום העולמי, ושימוש בפיונגיאנג כקלף נגד ארצות הברית.
עם רוסיה היחסים סבוכים עוד מהימים שבראש שתיהן עמד קיסר, דרך ימי המנהיגים הקומוניסטיים ועד ימים אלה. היו שנים של שיתוף פעולה וראיית עולם דומה, אך אלה התחלפו בשנות השישים-שבעים בעימותים. כעת שוב מתקיים שיתוף פעולה, שהגיע עד כדי תרגיל צבאי משותף, "ווסטוק 2" (ווסטוק פירושו מזרח), התרגיל הצבאי הגדול בהיסטוריה שבמסגרתו השתתפו בספטמבר האחרון מאות אלפי חיילים, עשרות אלפי טנקים, יותר מאלף מטוסים ועשרות אוניות קרב. השגריר ז'ה פיישין, במעמד סגן שר במשרד החוץ הסיני, אמר לוואלה! NEWS כי מדובר בדוגמה לשיתוף הפעולה הסיני-רוסי. כשנשאל נגד מי בדיוק כוון התרגיל, ומי כוח האויב שנגדו יש להתכונן במסות כאלה של חיילים וציוד, לא סיפק תשובה.
אך יש תשובה, והיא ברורה לגמרי. ה-מעצמה העולמית. כרגע. השאלה הגדולה היא אם סין מעונינת במעמד הגמוני, או בהגמוניה משותפת לצד ארצות הברית. על פניו לא. ז'ה אומר חד-משמעית שיש מעצמת על אחת בעולם, וזו ארצות הברית. מבחינה צבאית, היכולות האמריקניות כרגע גדולות לאין שיעור מהסיניות, בעיקר בים הפתוח, זירה קריטית לשתי המדינות. אבל סין משקיעה רבות בצבא, ויש תחומים - בראש ובראשונה סייבר - שבהם היא יכולה להגיע להישגים צבאיים גדולים בהשקעה מעטה. וכמובן, סין מזנקת מעל מדרגות טכנולוגיות בזכות העתקות, או על בסיס "מתנות" שהיא מקבלת כחלק מתנאי הכניסה לשוק המקומי.
האם העימות ארצות הברית-סין הוא בלתי נמנע? לא, מסכימים כולם. יש בהחלט פוטנציאל לעימות או סכסוך, אבל שום מלחמה אינה בלתי נמנעת - עד פריצתה. הבדלי העוצמה בכל תחום - בצבא, בראשי נפץ גרעיניים, בצי, בטכנולוגיה, במספר ואיכות בנות ברית - עדיין קיימים, יש לזכור. התחום היחיד כמעט שבו סין מובילה על ארצות הברית כרגע הוא מנהיגות, והנשיא שי מתנהל כרגע, לפחות מבחינת מדיניות בינלאומית, בתבונה ובזהירות רבות הרבה יותר מאשר טראמפ.
התלות ההדדית קיימת גם כן, למרות שהסברי מומחים על תלות הדדית ואינטרסים שימנעו מלחמה כבר נשטפו בשדות הקרב של מלחמות העולם, למשל. אבל נכון, אנו מקווים שהעולם למד משהו, וכשאצל שתי המדינות שותף הסחר הגדול ביותר הוא היריב, אולי התלות ההדדית אכן תמתן.
ואחרי האזור הקרוב, השקט, מגיע האזור הרחוק - כדור הארץ כולו. ב-2013 השיקה סין את "יוזמת החגורה והדרך", אחד מהפרויקטים השאפתניים ביותר שנהגו אי פעם, שנועד לחבר את העולם כולו ברשת יעילה של דרכים ("דרך", מזכיר כמובן, ולא במקרה, את דרך המשי, נתיב הסחר הגלובלי היבשתי הידוע), רכבות ונמלים. היקפי המחשבה והתכנון בלתי נתפסים ומעוררי הערצה וחשש כאחד. מאז הושק הפרויקט נחתמו יותר מאלפיים עסקאות בחסות סינית, בכמעט מחצית מדינות העולם, ובהיקף של יותר מטריליון דולר, וההיקף הכולל של התוכנית אמור להיות כשמונה טריליון דולר.
סין מצהירה בכל פורום אפשרי שמדובר בתרומה לאנושות, שהיא עצמה מממנת בתנאים נוחים, שווים לכל נפש, אך ברור לכל בר-דעת כי א. "אין ארוחות חינם", ו-ב. "אם משהו נראה טוב מכדי להיות אמיתי, זה בדרך כלל המקרה". וכך, באה הנדיבות הסינית עם תגי מחיר. דוקטור משה טרידמן, מומחה לקרן אפריקה, הסביר כי לאחר שהקימה בג'יבוטי באוגוסט אשתקד את הבסיס הצבאי הראשון שלה מחוץ לארצה, חכרה סין את נמל גואדאר שבפקיסטאן, שם היא תקים בסיס נוסף. במקביל, היא חכרה גם את נמל האמבאנטוטן שבסרי לנקה ל-99 שנה, 20% מחוף קמבודיה ל-99 שנה, וכן את אחד מהאיים המאלדיביים לחמישים שנה. מדוע ג'יבוטי? עיון קל במפה מראה שהמדינה האפריקנית הקטנה נמצאת במיקום אסטרטגי ימי. שאר הנמלים? פקיסטאן חייבת לסין עשרות מיליארדי דולרים, סרי לנקה לא יכלה לעמוד בפירעון הלוואת ענק שלקחה מסין לטובת הפרויקט, וכך גם באיים המלדיביים, שם נפל השלטון שחתם עם סין על עסקאות מושחתות.
סין אכן משוכנעת שהיא מיטיבה עם המדינות האלה, ורבות אחרות. היא מציעה רשת תקשורת ונתיבי סחר ממנה ואליה, ומוכנה לממנם, לבנותם ולהלוות את הכסף הנדרש. רק תחתמו כאן, בסוף כל האותיות הקטנות. שליטים אוהבים פרויקטי ענק. הם מצטלמים טוב, נראים כמיטיבים עם העם. לעתים זה כך, אך לפעמים הם מכניסים את המדינה לסחרור כלכלי שבסופו מחכה נושה סיני. אז, כל ה-WIN-WIN וגלובליזציית הכלל נשמעים חלולים.
סין נכנסת לאפריקה מתוך אותה מחשבה מרחיקת ראות של שליטה במחצבים ובמקורות מזון פוטנציאליים, והשלב המרתק הבא הוא מאבק על הקוטב הצפוני, שיהפוך בעתיד - אם יתממשו התחזיות - לנתיב סחר פתוח ומרכזי בין אסיה לאירופה. במימיו נמצאים כמובן גם אוצרות טבע, וסין - יחד עם רוסיה, ארצות הברית ואירופה - מאותת כבר שנים על עניינה באזור.
ניסיון החדירה לשווקים חדשים, לעתים תוך הלוואות וחוזים דרקוניים, אינו רשום כפטנט סיני. כל מי שקרא ולו מעט על תולדות האימפריה הבריטית, הפורטוגלית, הבלגית וההולנדית יכיר את הטכניקה. לארצות הברית ורוסיה יש נוכחות במרבית העולם, אם לא כולו, ובעקבות סין גם הודו התעוררה ומנהלת מירוץ אסטרטגי של פריסה במרחבי האוקיינוס ההודי וקרן אפריקה - אזור המעניין יותר ויותר מדינות, קרובות ורחוקות.
מבט מערבי מכיל בתוכו מן הסתם לא מעט הטייה, ואפילו גזענות. מדוע הגיוני לגמרי שבריטניה הגדולה שלטה בשישית משטח כדור הארץ, ושארצות הברית ניהלה את העולם עשרות שנים, אבל כשסין מזכירה לנו שלפני מאתיים שנה בלבד שני שליש מהתל"ג העולמי באו ממנה ומהודו, אנו מתפלאים. כשארצות הברית משקיעה זה בסדר, אבל כשכסף סיני קונה חברה אסטרטגית יש מחאה?
מדוע בכלל אנו מכנים את האזור המאוכלס ביותר בעולם כ"מזרח הרחוק", האם רק משום שהוא מרוחק מאירופה, מרכז העולם בחשיבתנו? ובכן, העולם השתנה. אירופה מעוניינת בצבא אירופי, נגד רוסיה וסין. החשש הוא שארצות הברית לא תבוא לעזרתה ביום פקודה. אז רוסיה מובן, אבל סין? כן. אי אפשר עוד לנהל שיקולים אסטרטגיים עולמיים בלי סין. וגם ישראל מתחילה לשאול את עצמה שאלות, ובראשן זו - האם סין היא סיכון או סיכוי? האם ההשקעה הסינית בישראל מעולה לשני הצדדים, ובאותה מידה?
ובכלל, איך ישראל יכולה וצריכה לנהוג? עד כה התנהגנו בתבונה - יחסים אסטרטגיים עם ארצות הברית, יחסים כלכליים ואחרים עם סין. כשישראל חרגה מהכללים הבלתי כתובים, פרשת הפלקון, לדוגמה, הובהרה לה מיד משמעות המעשה. ברור שסין לעולם לא תחליף את ארצות הברית מבחינת ישראל, אך עדיין יש מקום לשיתוף פעולה. כל עוד זוכרים את הפתגם האסייתי העתיק - כששני פילים נלחמים, העשב נרמס.
המראה מתוך סין אינו זהה למראה מחוצה לה. אנו מסתכלים עליה ורואים מהירות בנייה מסחררת ובית חרושת המייצר עבור העולם כולו, אבל המתחים הפנימיים אינם פשוטים. יש בעיות דמוגרפיות, וגם עניין מורכב מ-2016 - נשיא אמריקני נבחר שסין ושאר העולם לא תמיד יודעים איך לפרש. כך, כללי משחק שהיו ברורים לסינים שוב השתנו בפתאומיות, וכנראה שחלק מהמסורת הקופוציאנית הוא גם חוסר גמישות, והיעדר חוש אלתור תוך כדי תנועה. מה באמת אמורה סין לחשוב? ארצות הברית יצאה מהסכם המדינות הטרנס-פסיפיות, שנועד במפורש לעמוד מול סין, אך פתחה במקביל מלחמת סחר עמה. טראמפ מקרב את סין כדי להפחית את האיום הצפון קוריאני ומאותת בתמורה על זניחת דרום קוריאה ויפן, אבל מודיע מיד על חידוש הארסנל הגרעיני.
"אתגר טראמפ" הוא הדבר המרכזי שאיתו מתמודדת סין כעת, וכל האסטרטגיה הזהירה שלה צריכה לעבור מחשבה מחודשת, כולל "יוזמת החגורה והדרך". אחת המסקנות מיום העיון הייתה שסין לא מסבירה את עצמה היטב לשאר העולם. היא ממשיכה לדקלם סיסמאות, במקום להסביר את מדיניותה, ומאפשרת לקלישאות על "חדירה סינית" מאיימת לגבור על התקווה שבטיפוח אינטרסים משותפים. כך מתפספסת הפחתת המתח בין מעצמות העל, מהלך בריא וחיוני ביחסים בינלאומיים.
סין אולי צריכה להקשיב, כפי שעשתה תמיד, לדברי התבונה של פילוסוף מדיני. הפעם לא לדבריו של קונפוציוס, או שי ג'ינפינג, אלא לספיידרמן, או לדודו, למען הדיוק, שאמר לאיש העכביש כי "עם עוצמה גדולה באה אחריות גדולה".