"לאסי שבה הביתה", פסק בחדווה עזר ויצמן, שר הביטחון החדש, בדיון הראשון עם המטכ"ל לאחר הקמת ממשלת בגין ב-1977. ויצמן כיוון להיותו איש צבא בדימוס, כולל תריסר שנים כאלוף - מפקד חיל האוויר וראש אגף המטה, מספר 2 במטכ"ל. כמקובל בצה"ל, כשאלוף פיקוד מתמנה לרוב רק לאחר תפקיד ראשון בדרגתו באחד מאגפי המטה, ויצמן היה לפנים שר במשרד זוטר יותר (תחבורה) והתוודע שם לעבודת הממשלה. לא תמיד מקפידים על כך. איציק מרדכי, שאול מופז ועמיר פרץ הגיעו למשרד הביטחון בזימון ישיר, ללא ניסיון ממשלתי קודם.
ויצמן העוקצני ("מוטק'ה, רצית להגיד משהו?" דחק בסגנו, מרדכי ציפורי, "אני שומע את השכל שלך מצלצל"; "נפעל בשיטת פגע וברח", הציע למאבטח שלו, "אם יתקפו אותי, אתה תיפגע ואני אברח") בחר בלאסי בוודאי גם מסיבה נוספת - מוטה גור, בשנתו האחרונה כרמטכ"ל, נודע כמחבר עלילת המחמד "עזית הכלבה הצנחנית". יחסי שר הביטחון עם הרמטכ"ל, בתקופה רבת תהפוכות (ביקור סאדאת, מבצע ליטני) ובממשלה שבין חבריה בכירים רבים לשעבר בצה"ל - משה דיין, יגאל ידין, אריאל שרון, מאיר עמית - התאפיינו במתחים ארגוניים ואישיים.
אחרי חמישה שרי ביטחון ממפא"י, לגילגוליה, מהם שניים שהיו גם ראשי ממשלה ושלושה שלא, ויצמן היה שר הביטחון הראשון של הליכוד. שר הביטחון השמיני של הליכוד נכנס לתפקידו בשבוע שעבר ונשבה בו ברגע בקיסמו. קאיה לא שבה הביתה, אבל בנימין נתניהו התחיל לבלוע בשקיקה, כגלולות מרץ, ביקורים ודיונים ביטחוניים, והצטלם עם לוחמי חטיבת הקומנדו כגנרל אייזנהואר המשוחח עם צנחנים מושחרי פנים למרגלות מטוסי הפלישה לנורמנדי. המומלץ המשטרתי לכתבי אישום בגלל שוחד ועבירות נוספות, באישור פרקליטות מיסוי וכלכלה, חסר כל סמכות מוסרית לשלוח חיילים להילחם, אבל אינו מתבייש להשתזף בתהילת הצבא. זה אינו מפליא יותר מהחלטתו בתיקו הנוסף, במשרד החוץ, לשגר נאשמת בפלילים לשליחות מדינית לאמריקה הלטינית. הנאשמת במרמה היא כמובן רעייתו; חוצפת הזוג אינה יודעת גבולות.
בקרייה שבתל אביב יושב נתניהו עד כה בלשכתו הקבועה, זאת שנפתחה עד כה בעיקר בימי חמישי, בבניין שמעון פרס שבמחנה יצחק רבין. הוא לא עקר בינתיים לקומה ה-14 של מגדל הביטחון, שם נותרו שרידי אנשיו של אביגדור ליברמן, כניצולים מספינה טרופה שנתקעו בחוף אי שומם; אבל נתניהו, כיאה לאמריקני החושב משמאל לימין, הפך את התיבות שלצד ו"ו החיבור ומשדר שהוא שר הביטחון וראש הממשלה. או בשתי מילים: שר הביביטחון.
כטירון בממשלה ובמיוחד בראשותה, ומה עוד בטרם שככו הדי הקליעים שרצחו את רבין, נתקל נתניהו לפני 22 שנים במטכ"ל לעומתי, בראשות אמנון ליפקין-שחק המבוגר ממנו. כעת הוא ותיק מהאלופים, מבוגר בעשור וחצי מכוכבי, הרמטכ"ל השביעי מאז; הוא כבר ראה אותם באים והולכים, לעתים לפוליטיקה, ולראשונה נפטר מהקביים של שר ביטחון לצידו והתחיל לצעוד לבדו, אם גם למרחק קצר, עד שהתיק יילקח ממנו. כתב אישום כופה על שר להתפטר מתפקידו אפילו הוא ממשיך להיאחז בקרנות המזבח של ראשות הממשלה.
בפגישתו הראשונה עם המטכ"ל היה ענייני, לא נרגש ומבודח כמו ויצמן בשעתו. מליברמן, שאותו הביא לתפקיד במו ידיו משיקולים פוליטיים צרים, התעלם לחלוטין. פניו לעתיד, ולא סתם עתיד, אלא ל-2030, כשיהיה בן 81. עשרים-שלושים, זאת עכשיו זעקת הקרב, אולי כדי להשכיח את אלף, ואלפיים, וארבעת אלפים, וגם את שלושת אלפים - מותר להמר שבחיל הים יבקר נתניהו מול מצלמות בספינות הטילים ובשייטת 13 ובכל יחידה על-מימית אפשרית, אולי אף יחבק דולפין, רק לא בצוללות.
רמ"ט אביב
רק לעתים נדירות בתולדות צה"ל נכנסו לתפקידיהם במקביל שר ביטחון ורמטכ"ל חדשים. אם מחצית השנה היא עדיין בתחתית עקומת הלמידה, זה קרה פעמיים ברציפות בשנות ה-60, עם שר הביטחון לוי אשכול והרמטכ"ל רבין ושוב עם השר דיין והרמטכ"ל חיים בר-לב. גור התמנה לרמטכ"ל כשהיה ברור שדיין בדרכו החוצה, ואכן בתוך חודש וחצי הגיע פרס. המקרה המובהק ביותר, בדצמבר 1953, היה המינוי המשולש של שר הביטחון פנחס לבון, הרמטכ"ל דיין ומנכ"ל משרד הביטחון פרס, כאבן-ריחיים על צוואר ראש הממשלה החדש משה שרת, באדיבות דוד בן-גוריון שהדרים לשדה בוקר. אז זה הסתיים, מהר, במשבר.
עכשיו בא נתניהו, חודשיים לפני פרישתו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט. בעוד כשבוע תושלם החפיפה המזורזת בין שני סגני הרמטכ"ל, אביב כוכבי היוצא ואייל זמיר הנכנס. לכוכבי יישאר קצת יותר מחודש לחפיפה עם איזנקוט.
כוכבי, לא נתניהו, יזם את מינוי זמיר לסגנו הראשון, אף שהיטיב בכך גם לקלוע לדעת השר. ייתכן שהאלוף ניצן אלון נראה לכוכבי דומה מדי לו עצמו, עד כדי שכפול. שניהם באו מעולמות המודיעין והפעולות המיוחדות בעומק האויב, מאוגדות מרחביות בשטחים ומאגף המבצעים במטכ"ל. אמנם נעשה מאמץ מסוים לשמר את אלון בשירות הקבע, לשנתיים הבאות, בהבטחה שהסגנות שלו אז, אך כרגע נתפשים יתרונותיו של זמיר בעיני כוכבי כחשובים יותר, כדי לאזן את פערי המסלול של הרמטכ"ל הבא. סגן הרמטכ"ל הוא ראש המטה של מפקדו, ולפיכך, בשנים הקרובות, רמ"ט אביב. זמיר התנסה בבניין כוח, כראש מטה זרוע היבשה, ובפיקוד על אוגדות משוריינות, מהסוג הכבד שייקרא לתמרן לתוך עזה או לבנון, זירות שזמיר מכיר כמפקד בכיר יותר מאלון. האוגדות של כוכבי היו מהסוג המוצנח והמרחבי. טוב לרמטכ"ל כזה להישען על סגן שאינו עוד מאותו דבר. בנוסף, כוכבי התחכך בדרג המדיני כראש חטיבת המבצעים ובמיוחד כראש אמ"ן, אך לדעתו תועיל לו גם היכרותו של זמיר עם נתניהו, הקבינט וארגוני הביטחון האחרים, מתקופתו כמזכיר צבאי.
כשלונו המתמשך של נתניהו בהרכבת ועדת המינויים הבכירים, אף שהיה אמור לדעת אשתקד - ולקרוא לפני חודשים רבים - על תפוגת ועדת טירקל, דחס את שרשרת החפיפות לזמן קצר מדי ושיבש את כוונתו של איזנקוט לפנות את מושבו ב-1 בינואר. מאחר שיומנו של רמטכ"ל עמוס גם באירועים קשיחים (כגון פיקוד מה"בור" על מבצעים ותקריות) ופגיע גם להתפתחויות בלתי מתוכננות, החליטו איזנקוט וכוכבי על ארכה של שבועיים. איזנקוט לא רווה נחת, הבליטה של חצי ינואר פוגמת בסדר ובניקיון, אך כחייל ממושמע הצדיע והסכים.
אין הכרח להיות רואה חשבון כדי לדעת ש-1 בינואר הוא התאריך המתבקש לתחילת שנת עבודה ותקציב. זה כל כך הגיוני, כל כך לא צבאי, שארבע פעמים בלבד, מהן שלוש רצופות בשנות ה-60 (צבי צור, רבין ובר-לב, וכן ליפקין-שחק), עמד בכך צה"ל. ההתפטרויות של דוד (דדו) אלעזר ושל דני חלוץ ורצונו של שחק להישאר בתפקידו עד לאחר אירועי היובל קבעו תאריכים שרירותיים, באמצע אפריל ובתחילת יולי (שהפכה לתחילת יוני כאשר משה יעלון ויתר על החודש האחרון שלו כדי לאפשר לחלוץ להיערך לפינוי עזה) ובאמצע פברואר. איזנקוט, שרותק לבסיס לשבועיים נוספים, ייאלץ להשאיר את איפוס המונה לכוכבי, בעוד שלוש או ארבע שנים.
בשנה הקרובה, שנת הבחירות והעמימות התכנונית והתקציבית, לא יהיה טעם רב בניסוח תוכנית רב-שנתית (תר"ש) חדשה לחומש שמ-2020 ואילך. אם נתניהו ישרוד בביטחון, מה שאינו אפשרי לפי המצב המשפטי הנוהג כיום, לנוכח כתב אישום כלשהו, יהיה על כוכבי להכין תוכנית לעשור שלם, רב-תר"ש, לפי סולם הדרגות המכפיל את הפס היחיד של הטר"ש בהתקדמו לרב"ט.
הכול השתנה
אחרי ברק, שחק ויעלון, כוכבי הוא הרביעי בראשי אמ"ן שהתמנה לרמטכ"ל. המודיעין הצבאי, שהוא גם לאומי, שוב אינו מתרפק על הדרג האסטרטגי - פיענוח כוונותיו של שליט ערבי עויין - עד כדי הזנחת התוצרים הנחוצים לדרג הלוחם; פקעת המודיעין והמבצעים אינה ניתנת להתרה ומחייבת ירידה לפרטי-פרטים והורדה עד לאחרונת הטייסות, הפלוגות והסוללות; ואמ"ן חדל להיות מבוי סתום לאלופים שואפי קידום. ויצמן, שנהג להפציץ מבקרים בלשכת שר הביטחון במשאל מאולתר, "דן שומרון או יאנוש בן-גל?" לתפקיד הרמטכ"ל שלאחר רפאל (רפול) איתן, לא ראה באלוף פיקוד המרכז משה לוי מתחרה שווה-מעמד למקביליו מהדרום ומהצפון. הוא לחץ על לוי להסכים למינוי לראשות אמ"ן. לוי השתמט, בטענה שסיכוייו להתקדם יקופדו במודיעין. ויצמן חדל ללחוץ וחישובו של לוי הוצדק: הוא מונה, אצל שרון, לסגן הרמטכ"ל ולבסוף לרמטכ"ל. למעט גור (ויואב גלנט, שהתמנה אך שמינויו בוטל), כל יורשיו של הרמטכ"ל הראשון יעקב דורי כיהנו כסגני רמטכ"ל או כראשי אג"ם, בעוד ששניים, בר-לב וחלוץ, לא כיהנו כאלופי פיקוד.
הפיתוי להשוות בין הרמטכ"לים לדורותיהם מטעה. הכול השתנה. בצה"ל הטרי, אם כי לא בהכרח הרענן, היו מפקדי זרועות בני 26 (ים, פעמיים) ו-29 (אוויר) ורמטכ"ל בן 31. אלא שתוחלת החיים אז הביאה את הישראלי לגיל 55 בלבד. כשדיין דיבר על הצערת הצבא והוצאת הקצונה לגימלאות בגיל 40, ל"קריירה שנייה", ההנחה הייתה שהחיים מסתיימים בגיל 60. גם בחלוף שישה עשורים וכשאוכלוסיית המדינה גדלה פי שמונה, הפער בין גיל הרמטכ"ל בכניסתו לתפקיד לבין תוחלת החיים, שזינקה ליותר מ-80 שנה, נשאר בתקופת כוכבי והמועמדים לרמטכ"ל אחריו. גם באמצע העשור הבא, בהיפתח עידן הרמטכ"לים שנולדו לאחר מלחמת ששת הימים, גילם לא יהיה נמוך מ-55, עם כ-35 שנות שירות קבע, מהן כשני עשורים בדרגת אלוף-משנה ומעלה, כמו כוכבי וזמיר בהיכנסם לתפקידיהם.
איזנקוט וכוכבי שונים באופיים, אך שותפים לתכונה חיונית בהנהגת ארגון ביצועי, המחזיק מדי יום בשירות כמעט 200 אלף חיילי חובה, קבע ומילואים, בולע עשרות מיליארדי שקלים לשנה ונתון למבחנים משימתיים אכזריים. שניהם מבינים את הצורך התמידי בלמידה אישית וקבוצתית ובאינסופיותו של תהליך ההתחדשות, לבל ישקע הצבא בנימנום מנוון ויתעורר ממנו באיחור קטלני לתוך חירום. שניהם אינם מקבלים את המציאות הנתונה כגזירת גורל. השטח, איגודי הכוחות, מבנה המפקדות - כל אלה אינם מקודשים. אפשר לעצב את תוואי גדר הגבול, בעזה ובלבנון; להקים או לפרק מסגרות; להעלות גוף מסורבל על נתיב אחר.
בשמונה השנים האחרונות, ובמיוחד כראש אמ"ן וכאלוף פיקוד הצפון, נהג כוכבי לפי מתכונת שבודאי תשמש אותו גם כרמטכ"ל. הכינוי השתנה - מעשה אמ"ן, חץ הדעת, צוותים שעסקו בתקופתו כסגן רמטכ"ל במענה לאיראן ובסוגיית הנשק המדויק - אך הכיוון נשמר: בירור מצבו של הארגון ביחס למשימות, למשאבים, לאילוצים, כדי למצות ממנו יותר, לשנן שהקבוע היחיד הוא הצורך בחידוש ולשתף את אנשיו, בכל הדרגים, בתובנות, בלקחים וגם בסמכויות מבוזרות. לא בדיוק חוכמת המונים, אבל גם לא תכתיב נוקשה מלמעלה, המועד להישחק בחיכוך עם השגרה שרואים למטה. הברכה ההולמת ביותר את כוכבי, לקראת יומו הראשון כרמטכ"ל, היא "תתחדש", במשמעות הנוספת של ציווי העומד לנגד עיניו. מי כמוהו יודע ששמרנות מאבנת צבאות ודנה אותם להילחם את המלחמה הקודמת, אך גם שהפלגה מופרזת בדמיונות עלולה לנתק את רכב-הירח מחללית-האם. סוד ההצלחה טמון ביישום העיקרון, בתמהיל, במינון, באיזון.
סימן לבאות ניתן לראות במינוי אלוף-משנה גיא פאפו, קצין יחידה 8200 (בין השאר, ראש הזירה הצפונית בה) שהיה ראש לשכתו של כוכבי באמ"ן, לעוזר הרמטכ"ל. פאפו, עמוס גרנית העומד בראש המרכז לחקר המודיעין ב"מרכז דדו לחשיבה צבאית בין-תחומית" של אגף המבצעים ואלוף-משנה ערן אורטל מאותו אגף היו בין השותפים המובילים לעיצוב תהליך הלימוד והשינוי באמ"ן. כוכבי צפוי להיעזר בהם ובמומחים חיצוניים שסייעו לו בשנים האחרונות, כגון חיים אסא.
דרוש תמרון
איזנקוט מימש את סיסמת הבחירות של הנשיא וודרו וילסון, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כל עוד השתתפו בה רק מעצמות אירופה - "הוא השאיר אותנו מחוץ למלחמה". בארבע שנים, ברבע ממחיר "צוק איתן" בכסף ובשבריר עלותו בחיי אדם, הצליח איזנקוט במאות המבצעים החשאיים ובדימוי התכליתי אך המאופק שהוקרן מהם לקנות ביטחון בלי לפוצץ גשר אחד יותר מדי. זה היה וילסון של תקופת הכהונה הראשונה; כוכבי עלול להיקלע למצבו של וילסון לאחר שנבחר בשנית והטיל את ארצו למלחמה כדי למנוע את תבוסת בעלות הברית.
היציבות המסויימת בזירה הבין-מעצמתית הופרה בתנועת המלקחיים של ולדימיר פוטין ההתקפי ודונלד טראמפ הבדלני, שמתחתיו גועש מנגנון ביטחוני הרואה ברוסיה ובסין מתחרות, יריבות ובהתהוות גם אויבות. ישראל תידרש לתמרן בתוך מזרח תיכון שאינו מאפשר יחסים מעולים עם וושינגטון ומוסקבה כאחת. היא תיאלץ לבחור, כתמיד, בדוד האמריקני, גם כשהוא אחוז תזזית ומחריף את הסיכון לעימות מיותר עם איראן.
בהקשר זה משאיר איזנקוט לכוכבי עזבון נכבד ביותר של קשרים עם הצמרת הצבאית האמריקנית, מה שאינו חדש במהותו לראש אמ"ן לשעבר, שפיתח רקמת יחסים עם מקביליו, אך שודרג עוד בתקופת הרמטכ"ל היוצא, שלא אהב להיות הרמטכ"ל היוצא לחו"ל והשתמט מרוב ההזדמנויות לנסיעות. המסגרת האחת שנוכחותו בה נחשבה חיונית היא הפגישה המשולשת בשאטו גנדביין שבעיירה מונס, לא הרחק מבריסל, טירת השרד של מצביא כוחות ברית נאט"ו שהוא גם מפקד יוקו"ם, פיקוד אירופה של הצבא האמריקני. שם, בשאטו של נאט"ו, ולא לצורך שתה ואכול, נועד רמטכ"ל צה"ל, בלוויית הנספח הצבאי בוושינגטון, אלוף מיקי אדלשטיין, עם המארח, גנרל קרטיס סקפרוטי, ועם מפקד סנטקו"ם, פיקוד המרכז החולש בין השאר על סוריה ואיראן, גנרל ג'וזף ווטל. בתוך חבורת הפיקוד הקדמית של שני הצבאות המתקדמים ביותר במערב התפתחה ידידות מקצועית ואישית הדוקה. ווטל וסקפרוטי יגיעו בקרוב ארצה להיפרד מאיזנקוט, לקבל ממנו עיטורי הוקרה שצה"ל השכיל במאוחר להנפיק ולהתוודע לכוכבי. התשתית הצבאית והמודיעינית של יחסי שתי המדינות איתנה, ללא קשר לגחמותיהם של נתניהו וטראמפ. נתניהו לא יאהב את ההקבלה, אך כמוה כצוללת העושה את דרכה השקטה במעמקי ים גבה גלים פוליטיים.
לא ינום ולא יישן
ובסך הכול, בהתחשב במגבלות ובמגרעות, איזנקוט מזדכה באפסנאות של כוכבי על אחד צבא במצב טוב, אך מאזנו אינו מצליח להיסגר כל עוד מערער עליו האלוף בדימוס יצחק בריק, נציב קבילות החיילים. איזנקוט נקלע מולו למגננה ציבורית: העיתונות לעולם תצדד במבקר ובמתריע ובמצביע על פגמים המשוועים לטיפול. במוצאי אחת השבתות, החודש, שמע איזנקוט על מסרונים שהפיץ בריק באותו בוקר בין חברי ועדת החוץ והביטחון. לא ינום ולא יישן, התפעל איזנקוט מהנחישות, וכחובב קולנוע ישראלי נזכר בבומבה צור, המרעיש עולמות בקודחו ברחוב אלנבי בסרט "תעלת בלאומילך". בריק נלחם בגבורה בתעלה אחרת, בסואץ; איזנקוט סבור שהפעם אינו קודח במקום הנכון ובהמולת הלוואי המתאימה.
בעימות בין איזנקוט לבריק מדברים שני הצדדים בשפות שונות. בריק שולט היטב בשפה הצבאית של מלחמות המאה ה-20, הנשמעת כיום מיושנת כמו "היו להם מכונות ירייה?" של בגין בבופור, במלחמת לבנון. מובטח שכל דיווחיו מהימנים לחלוטין - אם הוא מצטט נגד שאינו מרוצה מתחזוקת השריון ביחידת מחסני החירום שלו, ודאי שכך בדיוק נאמר. אבל בריק מדלג מעובדות, אולי אף מזוטות, נכונות כשלעצמן, למסקנות מפליגות בהכללתן. הוא אינו חשוף למודיעין המעודכן ביותר, ליחסי הכוחות בזירות השונות, לתוכניות המבצעיות המבוססות על אוגדות מסוימות ולא בהכרח על אותו ימ"ח של הנגד המודאג. איזנקוט לא נפל למלכודת הרגילה של שימור צבא חלול, עם מפקדות חטיבתיות רבות מדי ולא די כשירות. הוא קיצץ במיותר כדי לחזק את הנותר.
ובכלל, הסיסמה "מוכנים תמיד אנחנו" שיקפה רק את רוח ההתלהבות להתגייס ולהקריב, את הנכונות להתייצב ולהסתכן, לא את המוכנות המלחמתית של הפלמ"ח או של צה"ל שבעקבותיו. למוכנות נחוצים מדדים קרים יותר. איזנקוט, עד כמה שניתן להתרשם, שיפר אותם מאוד. גם לכוכבי נשאר משהו, כדי שלא ישתעמם, אבל בריק ידרבן אותו רק מבחוץ, כי נחמתו היחידה של איזנקוט, כשנבצר ממנו לממש את כוונתו לסיים את תפקידו כרמטכ"ל בעוד חודש, היא שלפי המועד המעודכן יפרוש בריק חמישה ימים לפניו. זה מועד הסיום של 10 שנות כהונתו הכפולה של בריק, אך עדיין לא מונתה ועדת האיתור האמורה להמליץ בפני שר הביטחון על מועמד לנציב הבא, מן הסתם אחד מאלופי העשור הקודם שמאס בחיים אזרחיים למהדרין. ליברמן לא רצה בכך ונתניהו טרם התפנה. כוכבי, אם ירצה, יוכל לצרף את בריק לצוות החשיבה שלו, כדי לוודא שאינו גולש לשאננות.