אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 24. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
כולם אומרים לי כל הזמן שאני צריכה לרזות. לא כי אני נורא שמנה, אלא כי אני מלאה לגילי ובכלל. זה די מעצבן אותי. אני אוהבת את עצמי כפי שאני, גם אם זה פחות יפה, ולא מבינה את ההתעסקות העצומה סביב הנושא. הדגש על המראה סתם מעצבן וגורם להרבה תסכול אצל אנשים. מי מחליט מה יפה ומה לא? ולצד זה, איפה ההתעסקות באופי והיכן הדגש על האישיות של האדם? העולם הופך ליותר ויותר חומרי. אני לא מבינה איך אנשים נותנים לזה כל כך הרבה כוח. יש דברים יותר חשובים בחיים שלנו, אז למה להתעסק בעיקר בזה?
מהו למעשה אידיאל היופי? התשובה משתנה מתקופה לתקופה. אני לא מאמינה באידאל, וחושבת שכל אדם הוא אדם וכמעט לא משנה איך הוא נראה. יש אנשים שנמשכים לאדם מסוים ויש שנמשכים לאחר. אני אדם כמו כולם וגם אני נמשכת בהתחלה ליופי, אך זה בהחלט לא העיקר מבחינתי. בשבילי, מבחינה חיצונית, יופי זה שיער ארוך כהה ועיניים כהות. הנה, לא כמו אצל כולם. אצל כל אחד זה אחרת.
החשיבות של היופי החיצוני היא בגלל הרושם הראשוני, אבל הפנימיות היא הרי העיקר. האופי של האדם. מה שהוא מקרין. היחס שלו אל האחר ואל הסביבה. אני רואה בטלוויזיה נשים שהן כל כך רזות, למה זה מושך כל כך? מדוע להיראות כמו שלד זה יפה? כולם יודעים שבעבר דווקא נשים מלאות נחשבו מושכות ויש תרבויות וחברות בהן האידיאל הזה נכון גם היום. אני מאוד מעריכה את הטעם הזה. הוא מראה על ערכים. שומן, מבחינת מראה, הוא לא דבר רע. לדעתי, השומן מסמל עושר ואושר. הייתי רוצה שיותר אנשים יבחינו בכך. העולם סובב כולו סביב הגוף והאידיאל שלו, מה שגורם לאנשים לעיתים תחושה של תיעוב עצמי וזה לא בריא ומזיק לנפש.
אני אוהבת לדבר על יופי, בעיני זה נושא מרתק, ורוצה שכולם יראו את דרכי להתבונן ביופי. היא מאד שונה. יש משהו מפתה ביופי, וזה מאד מבלבל. היופי מושך, אך שורט. זה כמו שושנה, יפה אבל עוקצת. אני אוהבת להסתכל על אנשים שנחשבים יפים ולדמיין את החיים שלהם. האם הם יפים בעיניהם? האם הם אוהבים את עצמם? האם החיים שלהם קלים יותר?
אני רוצה לעסוק מעט בקבלה עצמית, נושא מאד טעון שאני אוהבת להביע עליו דעה. מסובך מאוד לאהוב את עצמך. זה קשה. מי כמוני יודעת כמה קשה. אין דרך קלה לומר לעצמך שאת, כפי שאת, לא מספיקה. לא מספיק מיוחדת, לא מספיק יפה. זה אומר שאת לא טובה, שיש משהו לא בסדר בך.
אבל אפשר לנסות דרך אחרת, לומר לעצמך שאת הכי טובה, שאת יותר ממספיקה. אני עברתי תהליך כזה. יום אחד החלטתי שזה מספיק, ואני צריכה לאהוב את עצמי כמו שאני. זה לא קרה מיד כמובן, היה תהליך שלם של קבלה. אמרתי לעצמי שזה הזמן להפסיק לבכות, לקחת את כל הכאב ולהבין שזה מיותר, שצריך להתמקד בטוב שיש לחיים להציע, לחפש אור ולא חושך. לתת לעצמך קצת אושר ולהרפות ממה שחסר. הצלחתי לאחר זמן רב של חוסר שלום והיעדר שלווה.
אני לא רוצה לחשוב היכן הייתי היום, אם לא הייתי מקבלת את עצמי, ואצלי ה"עצמי" הוא הרבה יותר מורכב ומסובך מסתם איך אני נראית. אני מאחלת שתלמדו לקבל את עצמכם ושתחיו בשלווה עם מי ומה שאתם. עם הגוף שלכם. תהיו יפים בעיני עצמכם. זה הכי חשוב. מילה של לי.