פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דעה: המאבק למניעת אלימות נגד נשים לא יכול להישאר ברמה ההצהרתית

      ''שעת מלחמה'' הפגנת הנשים נגד אלימות נשים בנהריה (מערכת וואלה! NEWS , הדור הבא)
      הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בתל אביב, בחודש שעבר (צילום: הדור הבא)

      לציון יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים התקיים בשבוע שעבר במשכן הכנסת כנס להשקת השדולה למניעת אלימות במשפחה, ביוזמת חברות הכנסת לאה פדידה (המחנה הציוני) ופנינה תמנו-שטה (יש עתיד). הכנס הוקדש ברובו לשמיעת עדויות של נשים שורדות אלימות; של בני/ות משפחה של נשים שנרצחו; ושל נשים שחיות יום-יום בצל טרור ואלימות קשה. מכל הסיפורים זעקה תחושת הבדידות של הנשים ואזלת היד של הרשויות בהגנה עליהן ובטיפול בפוגעים.

      על פי נתונים שאסף מרכז המחקר והמידע של הכנסת לרגל יום המאבק למניעת אלימות נגד נשים, בשנת 2017 נפתחו במשטרה כ-11,800 תיקי אלימות במשפחה כלפי נשים. בשנת 2017 נרשמו בתיקים אלו כ-15,600 עבירות אלימות כולל: 26 אירועי רצח, ניסיון לרצח והריגה, כ-300 עבירות מין, כ-7,700 עבירות תקיפה וכ-7,600 עבירות איומים. בשנים 2017-2016 נרצחו 35 נשים. כמחציתן התלוננו במשטרה על אלימות, לפני הרצח.

      ולמרות התמשכותה של מציאות זו, ועל אף התכנסותן מעת לעת של ועדות בנושא והדיון הציבורי הער, עדיין לא מיושמת בישראל מדיניות מקיפה וכוללת וטרם נמצא התקציב הראוי לתכנית לאומית למאבק באלימות נגד נשים. תכנית כזו אושרה, אמנם, על ידי הממשלה ביולי 2017, אך עד היום לא נמצא התקציב ליישומה, ומתקיימת מחלוקת בין משרדי הממשלה לגבי מקור מימונה. עלות התוכנית הוערכה ב-250 מיליון שקלים לחמש שנים: 50 מיליון שקלים לשנה בלבד.

      במחקר שערכנו במרכז אדוה, ביקשנו להבין את היקף ההשקעה הציבורית בטיפול באלימות נגד נשים, אל מול הצרכים הקיימים. המשימה התבררה כלא פשוטה כלל. התקציבים מבוזרים באגפים שונים במשרדים ממשלתיים שונים ואין גוף אחד שיכול לספק מענה אודות שינויים בתקציבים ופערים בביצוע.

      תת-תקצוב

      יתר על כן, ביזור הטיפול בין גורמים רבים מקשה על קבלת הטיפול ועל מיצוי הזכויות של הנפגעות. המשרדים והרשויות "לא מדברים" ביניהם - קיימים חסמים ארגוניים וחוקיים המונעים העברת מידע בין הגורמים הרלוונטיים ואין גורם מתאם ומתכלל ברמת הרשויות המקומיות וברמה הארצית. כך למשל קיים קושי בזיהוי ואיתור הפרות של צווי הגנה - בשל קשיים בהעברת מידע בין הנהלת בתי המשפט ובין המשטרה; היעדר תיאום בין הכלים השונים שפותחו במשטרה, במשרד הרווחה ובמשרד הבריאות להערכת מסוכנות מקשה על גיבוש תמונת מצב על רמת המסוכנות של הפוגע ועל התאמת הטיפול ועוד.

      בעיה מרכזית נוספת היא תת-תקצוב של השירותים - בקהילה ובמוסדות. כך למשל, על אף התרחבות המענים בקהילה וגידול ניכר במספר המרכזים למניעת אלימות במשפחה ברשויות המקומיות, עדיין אין תקציב לפריסה ארצית. תת התקצוב, תעריפים לא מעודכנים ושיטת התקצוב דוחקים בעמותות שמפעילות מקלטים ושירותים להשקיע בגיוס משאבים פרטיים על מנת לתת מענים טובים יותר. בנוסף, הוא מביא לחוסר בשירותים חיוניים והיעדר מענה למכלול הצרכים של נשים וילדים/ות נפגעות אלימות.

      תת התקצוב מביא גם למחסור בכוח אדם מקצועי ומיומן, מטיל עומס על העובדות הקיימות ומאלץ את העמותות להישען עובדות לא מיומנות ומתנדבות. לבסוף, קיים מחסור חמור במסגרות לגברים אלימים ואין טיפול מחייב לגברים אלימים למעט אלו המצויים בהליך פלילי והופנו לשירותי מבחן. קיים מיעוט של פניות למחלקות לשירותים חברתיים לטיפול בגברים אלימים שלא בהליך פלילי וקושי לגייס את הגברים לטיפול: הם אינם פונים בעצמם ולרוב נדרש אירוע כגון תלונה במשטרה, אובדן שליטה או הסלמה כדי שיפנו.

      הסוגיות הללו טופלו כולן על ידי הוועדה הבין-משרדית לטיפול בתופעת האלימות במשפחה, שעל בסיס המלצותיה גובשה התכנית הלאומית. המלצות הוועדה הצטרפו לשורה ארוכה של המלצות שגובשו על ידי ועדות קודמות ונשארו ברובן על הנייר. עתה, נדרשת גישה מערכתית - הקמת רשות או גוף מתכלל, תוך קביעת מנגנונים לתיאום ושיתוף פעולה בין כלל הגורמים העוסקים בחינוך, מניעה, הגנה ושיקום בתחום האלימות נגד נשים במשפחה.

      גישה זו לא יכולה להישאר ברמה העקרונית וההצהרתית ויש להקצות לה באופן מידי את המשאבים הנדרשים.


      הכותבת היא חוקרת במרכז אדוה