העם בחר - רמטכ"ל: הסקר שצריך להדאיג את נתניהו

ב-3 במרץ 1974 אישרה מפלגת העבודה הרכב חדש לממשלת גולדה מאיר, לראשונה זה כמעט שבע שנים ללא שר הביטחון משה דיין. חודשיים לאחר הבחירות לכנסת וכשבציבור ובצבא הותקף בחריפות על חלקו באחריות למלחמת יום הכיפורים, קלט דיין שמעמדו הפוליטי התערער מכדי שגולדה תוכל לנמק את השארתו בתפקידו. הוא הודיע לה שבדעתו להישאר מחוץ לממשלה, ומחאתה הרפה - הרי הבינה שבעקבותיו יגבר גם עליה הלחץ לפרוש - הוחלפה בהצגת הרמטכ"ל לשעבר והפוליטיקאי הטרי יצחק רבין כמיועד לשר הביטחון. אך המשבר נמשך. המפד"ל הכריזה שלא תיכנס לממשלה וגולדה הצהירה שהיא מסתלקת מהרכבתה. צלייני המפלגה עלו אליה לרגל והפצירו בה להתחרט ולשמור על השלטון, אבל היא - יומיים שלמים - התעקשה.

ואז הגיע המשיח, חאפז אבו-בשאר (אז עדיין אבו-באסל, יורש העצר שנהרג לימים ופינה את מקומו לאחיו הצעיר ממנו) אסד, או לפחות הדיווח עליו. "חומר מודיעין חשוב", נימק דיין את נכונותו לחזור בו. "ידיעות מודיעין על החלטתה של סוריה לחדש מיד את המלחמה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, היינו רגישים במיוחד. "גולדה זימנה ישיבה לילית. דיין ראה ש"על פני כולם דאגה: הנה תתחדש המלחמה, ואנו - בלי ממשלה, קרועים ושסועים מבפנים. האויב תוקף מבחוץ והפירוד מבית. הרבה שילמה ההיסטוריה היהודית בעד מצבים כאלה. אמרתי לשמעון פרס שבמצב זה, כשסוריה עומדת לפתוח בהתקפה, עלינו להסכים להצטרף לממשלה; המפד"ל תבוא בעקבותינו". לשמע הבשורה אמרה גולדה: "מתנה נפלאה יותר לא יכולתי לקבל".

עד כאן דיין ברגע של רגשנות מגויסת, אך מאחר שדבריו (בספרו "אבני דרך") נכתבו בריחוק זמן, הוא אינו מחדש לקורא בהמשיכו. "התקפת הסורים לא באה, ואמון העם בממשלה לא גבר". בתוך חודש פורסם דוח ועדת אגרנט, שתוכנן להקריב את אנשי הצבא והמודיעין כדי להציל את גולדה ודיין אך נכשל במשימתו. ראש הממשלה התפטרה ואיתה הלך גם שר הביטחון.

ייתכן מאוד שבנימין נתניהו לא היה אז כאן כדי לספוג את החוויה. הוא בא מבוסטון למלחמת יום הכיפורים, אך כשהסתיימו הקרבות בסיני - לא בגולן - חזר הביתה, לאכזבתו הגלויה של אחיו, יוני, שנשאר על משמרתו וחלק את מורת רוחו עם חברו לקצונת השדה, בועז תמיר. כך או כך, בידיעת חיקוי או בתחושת גילוי, ומאחר שהאיום במלחמה הוא תמיד מפלטו של הפוליטיקאי הישראלי, חזר השבוע נתניהו על תרגיל דיין-גולדה, שימר את הממשלה והוסיף לעצמו את תיק הביטחון.

זה פיקדון קצר מועד. בבוא כתב האישום נגדו ייאלץ נתניהו, לפי הלכת אריה דרעי מלפני רבע מאה, להיפרד מכל תיקיו, למעט ראשות הממשלה, אם עדיין יחזיק בה. מותר הראש מהשרים, בהיתר החוקי להמשיך בכהונתו גם בעת משפטו, כי התפטרותו היא גם התפטרות הממשלה כולה; אך את כובעיו הנוספים, המשרדיים, יידרש להסיר. כך בעוד חודשים, שהם נצח-נצחים, שנת-אור, בעוד שהמטרה המידית היא לשרוד עוד יום, עוד שבוע.

והמפד"ל, ממש כמו אצל דיין, באה בעקבותיו, בגלגולה הנוכחי, הבית היהודי. איזה לב יהודי לא יישבר לשמע תופי המלחמה. העיירה בוערת, צהלת אויבינו. הרבה שילמה ההיסטוריה היהודית בעד מצבים כאלה. חורבן הבית, וחמור ממנו - חשש לאובדן קולות, וירחם השם, אף לשמיטת השלטון.

רק חיים דרוקמן (שב-2011 השתדל אצל נתניהו, בהצלחה, שלראש השב"כ יתמנה יורם כהן ולא יצחק אילן) ומקורבו מאיר בן שבת יודעים מה בדיוק סיפר ראש המטה לביטחון לאומי לרבו, בשליחות נתניהו, אך גם אם האווירה הייתה סף-מלחמתית, העובדות רגועות ממנה. לא הייתה בשבועיים האחרונים, סביב עזה או בגזרות אחרות, שום סכנת התלקחות רבתי, ככל שהדבר תלוי באויבי ישראל.

מאיר בן שבת, אם-בי-אס בנוטריקון המחויך שהדביק לו הרמטכ"ל גדי איזנקוט לפני שרצח ג'מאל חשוקג'י מחק את יורש העצר הסעודי מרשימת הבדחנים, היה ראש מחלקה במטה השב"כ, יום בהיר אחד - שלישי - לפני 17 שנה. הוא נפגש אז עם הכתבים לענייני ביטחון כדי להציג פיענוח פרשיית פיגוע קטלני בסניף הביטוח הלאומי בחדרה. רק הסתיים התדרוך, והעולם התהפך, לא באשמת בן שבת: זה היה ב-11 בספטמבר 2001.

ראש מחלקה בשב"כ, משמע שווה-דרגה לאלוף-משנה בצה"ל, והנה מקביליו של בן שבת בצבא, אל"מ יאיר גולן, אל"מ אביב כוכבי ואל"מ ניצן אלון, התקדמו מאז עד למפתן לשכת הרמטכ"ל. גם הוא היה לראש מרחב, אך עד ראשות השב"כ לא הגיע. לא נעלם מעיניו שמעקף מוצלח, בדרך לשם, עובר בראשות המל"ל. כל הזכויות שמורות ליוסי כהן, שבחתירתו לראשות המוסד חנה במל"ל והתחנף ממנו לשרה נתניהו, כולל המצאת תקן לנהגה המפוטר ויקטור סרגה, ממחזר הבקבוקים למענה, פן יפצה פה ויספר את הידוע לו.

בהיבטים מסוימים, מול הפלסטינים והמצרים, בן שבת הוא ראש מל"ל מיומן. בהיבטים אחרים, פחות. דוברת משרד ראש הממשלה נמנעה מלהשיב לשאלה, האמנם שליטתו באנגלית כה מוגבלת, שבמגעיו עם זרים שאינם ערבים הוא נזקק למתורגמן. בנקודה אחת הבנתו מושלמת: תלותו בנתניהו לקידום הנכסף לראשות השב"כ ומכאן גם חיוניות שימור נתניהו בשלטון. זה הרי מה שנתניהו שידר לרוני אלשיך, כשהבטיח לו שהסכמתו להתמנות למפכ"ל תקנה לו בסבב הבא את ראשות השב"כ - ובלבד שהמבטיח יהיה שם עדיין כדי לקיים.

חוק המל"ל, בסעיף 6 ב' 5, אוסר על עובד המטה לביטחון לאומי "למסור מידע שהגיע אליו בתוקף תפקידו למי שאינו מוסמך לקבלו, אלא אם נדרש לכך כדין". דרוקמן אינו מוסמך לקבל מידע סודי. האמנם שליחות מטעם נתניהו, החרד לכיסאו, היא בבחינת "דרישה כדין", מונח המתייחס לרוב להליך שהחוק מחייב, כגון עדות או תצהיר? זה עניין שראוי לטיפולו של היועץ המשפטי לממשלה, אף שניסיון העבר מלמד שאין לתלות תקוות באביחי מנדלבליט, שנטה חסד ליוסי כהן (ועד שהרמטכ"ל לשעבר משה יעלון תקף אותו בפרשת הצוללות, גם כלפיו, בהיות מנדלבליט הפרקליט הצבאי הראשי).

כפי שדיין השתמש לצרכיו האישיים, הפוליטיים, בהתרעה המודיעינית - מוצדקת או לא (אסד שיגר איתותים מדאיגים, שהניח שייקלטו, במסגרת המיקוח על הפסקת האש, נסיגת צה"ל מקוניטרה והחזרת השבויים) - ניסה גם נתניהו להלך אימים בסיפורי הסלמה ממשמשת ובאה. למעשה, השליטה באירועים הייתה בידי ישראל. ברצותה, תפעל ותגרור תגובה חריפה שתגרור תגובת-על וכך הלאה, וברצותה תתאפק.

הקבלה נוספת היא לאירועי 1981 בלבנון. מנחם בגין שלח את חיל האוויר להפיל מסוקים סוריים בדרכם להר צנין, כי הנוצרים במובלעת זחלה שיוועו לעזרה. בתגובה, הכניסה סוריה, בגיבוי סובייטי, סוללות טילי קרקע-אוויר לבקעת הלבנון. בגין רצה לתקוף אותן, נאלץ להשתהות בגלל מזג האוויר, הממשל האמריקני התערב ובגין חזר בו והחליט להעניק קדימות לתקיפת הכור העיראקי. הסוללות הסוריות המתינו שנה נוספת, הותקפו במלחמת לבנון והשמדתן הביאה להגברת המעורבות הרוסית.

בעזה כיום, כמו בלבנון אז, המלחמה לא תברח. היא תמיד תהיה שם, זמינה, אם לא תוכנס להקפאה עמוקה. ומה בסך הכול מבקש צה"ל, באישור הדרג הפוליטי, תחת הכותרת "הסדרה"? מב"ט - מציאות ביטחונית טובה. לא מושלמת, כלומר בלתי-מושגת, רק טובה, נסבלת.

הפלסטינים - חמאס, הג'יהאד האסלאמי, האוכלוסייה; שלושה שאינם אחד, אך ניתנים להקבצה לצורך הניתוח - פועלים עכשיו נגד ישראל בעיקר מתוך ייאוש. האחראים לייאוש, בנוסף למנהיגיהם ולנתניהו, הם דונלד טראמפ ואבו מאזן. אם הפלסטינים מסתערים קדימה כדי להיחלץ מהמצור, משום שלתחושתם גבם אל הקיר, לישראל צריך להיות עניין בהרחקת הקיר מהגב. התוכניות קיימות, מדוברות, מוכנות להשקה; חסר רק הרצון הפוליטי לשלם את מחירן.

בתמצית, הכוונה היא להבנות "צוק איתן", שהמגמה שהסתמנה למימושן החזיקה מעמד שלוש שנים וחצי, עד להכרזה על העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, הפסקת שיחות הפיוס אבו מאזן-חמאס ותחילת "צעדות השיבה", ששליטת חמאס בהן חלקית בלבד. אילו פעל נתניהו למימוש ההבנות, היה ביכולתו לטעון שבניגוד לדימוי העממי באותה עת ולדוח מבקר המדינה, "צוק איתן" היה מבצע יקר בחלליו אך סביר בהישגיו לאורך זמן - המחיר בנפש תמיד מידי והמאזן הכללי לעולם יחייב ריחוק של שנים, כמו בלבנון 2006.

עוד הוא מתלבט אם "צוק איתן" היה מנוף מועיל להמשך, מה שתלוי בהחלטה על טיבו של אותו המשך, ונתניהו ניצב מול רמטכ"ל המבצע, בני גנץ, כיריב אימתני. גנץ ויעלון היו שותפיו של נתניהו בניהול המבצע; נפתלי בנט מיצב את עצמו כלוחמני, כלומר פשטני, משלושתם. נתניהו אינו יכול עכשיו לתקוף את גנץ, המחובר אליו בזכרון המבצע. אם גנץ נכשל אז, מן הנמנע שנתניהו הצליח, ומדוע בכלל לנתניהו להסכים עם מבקריו ש"צוק איתן" היה כישלון.

קולו הפנימי של נתניהו, המטוהר מדקויות, מושמע מפי מירי רגב. כמו בבדיחה הישנה על המפגין האנטי-קומוניסט הסופג משוטר בניו יורק מכת אלה בהפגנת קומוניסטים, כי לשוטר לא אכפת איזה סוג של קומוניסט הוא, רגב נשארה דוברת צה"ל, אלא שכעת היא דוברת אנטי-צה"ל. השתלחותה המקוממת בגנץ סיפקה לנתניהו סיוע, שמסגנונו מיהר להסתייג אך שמפראותו נהנה. רגב קפצה למענו על הרימון שלוף הנצרה וצעקה "שמע ישראל, ביבי אדוננו אחד".

תת-אלוף בדימוס רגב אף הגדילה והכלילה, בדבריה נגד קצינים המגיעים לפוליטיקה (קצינות מוחרגות, כנראה). אולי זה רק זכר להתנגשותה עם האלוף בדימוס אלעזר שטרן ולטינתה כלפי יעלון, שהניח לממונה עליה רות ירון להדיח אותה מסגנות דובר צה"ל - שר הביטחון מופז הציל אותה במינוי לצנזורית הצבאית הראשית, שם שרדה עד מינויו של דני חלוץ לרמטכ"ל. אם אפשר, בנוסף לחשבון האישי, גם לרצות את נתניהו, מה טוב.

גנץ, שהשתחרר מצה"ל בסתיו 2015, פחות משנה לאחר תום כהונתו כרמטכ"ל, הוא כמו פירות העונה (בננות, תפוחים) שהוצאו מהמקפיא, מתנוססים יפים לתיאבון בדוכנים ומושכים את הקונה יותר מהסחורה הישנה. שלוש שנות צינונו מאחוריו ופניו לעתיד הנתון כולו לבחירתו. הצינון היטיב איתו, כי בינתיים היטשטש רישומו של "צוק איתן" ובמשרד הביטחון התארח אביגדור ליברמן והתחדש הרעב לפרצוף טרי, מרגיע ברקעו הביטחוני, שותק ולכן לא מקטב, כמו בתמונתו שמוסגרה בבסיסי צה"ל בתקופתו.

כדי לבחון אם מגנט הקולות הוא בנימין גנץ, בתוקף אישיותו, או רמטכ"ל גנרי כלשהו, קולב של מדי רב-אלוף, נערך בהזמנת וואלה! NEWS על ידי מכון "פאנלס פוליטיקס" סקר דעת קהל שבדק את העמדות בחתך מייצג של הציבור הישראלי כלפי איזנקוט. נבדק גם היחס בציבור כלפי רב-ניצב אלשיך. שניהם מסיימים את תפקידיהם בחודש הקרוב ושניהם מייצרים, או צורכים, קשב ציבורי רב. את תוצאות הסקר יש לקרוא בשלושה ממדים שונים - ארגוני, אישי ופוליטי. הנסקרים התייחסו למוסדות שבראשם עומדים איזנקוט ואלשיך, לתפקודם כרמטכ"ל וכמפכ"ל ולאפשרות - שכידוע אינה מעשית, לפי החוק הקיים - של כניסתם לפוליטיקה.

הסקר נערך לפני סבב חילופי האש בעזה, שתחילתו בהסתבכות המבצע המודיעיני המיוחד. כשהסוקרים טילפנו לנסקרים, עברו על צה"ל יומיים מביכים, עם פרסום סיכום חקירת תיק הצוללות, אבל זה אינו הסבר מספק לתוצאות - תמיד יש משהו (ואם אין, אפשר לסמוך על נציב הקבילות יצחק בריק שיהיה) ורק לעתים נדירות יש לרמטכ"ל אנטבה.

איזנקוט ואלשיך שורבבו לסקר בעל כורחם, כחייל המועלה בבקו"ם לאוטובוס בדרכו לטירונות במשטרה הצבאית. איזנקוט, בוודאי, יסתייג מהכללת שאלה המשרבבת אותו בעל כורחו לפוליטיקה המאוסה בעיניו. תגובת אלשיך עשויה להיות חיובית יותר, אף שהממצאים בעניינו פחות מרשימים.

איזנקוט נמנע כל שנותיו בצה"ל, ובמיוחד בכמעט ארבע שנותיו כרמטכ"ל, מלהתמסר לטלוויזיה. הוא אינו אורח קבוע בכל בית; מצלמים אותו, אך אינו נחשף בריאיונות אישיים (חריג שהתיר לעצמו היה מפגש קצרצר עם לוחמים, לטובת אתר צה"ל). האתגר הגדול של דוברי צה"ל בתקופתו, אלוף מוטי אלמוז ותא"ל רונן מנליס, היה לסגור את הפער בין הופעותיו המשכנעות בתדרוכים לחוגים סגורים, שהתבטאו בפרשנויות אוהדות לרעיונותיו ולאישיותו, לבין הדלות המכוונת של דמותו התקשורתית. כאשר כותבים או משדרים עליו, ההתרשמות היא של העיתונאי; כאשר מראיינים אותו, ההתרשמות היא של הצופה. אילו רצה איזנקוט לנצל את תפקידו כרמטכ"ל כמנוף לבניית דמותו הציבורית לקראת תקופתו האזרח, היה מסיים את כהונתו, כמו רבים מקודמיו, כנהנה מתמיכה עממית רחבה (העשויה להתפורר במהרה, במגע עם האוויר החיצוני) וכמאפיל על אישי הדרג המדיני.

היפוכו של איזנקוט באלשיך, שהתאהב במצלמה, לאחר עשרות שנים באפלת השב"כ, אך לא גרם לצופים להתאהב בו. גם כשהתכנים שניסה להעביר היו תכליתיים, כגון סיפור החוקרים הפרטיים שעקבו אחרי קציני משטרה (אמירה עובדתית, שנועדה להרתיע את העוקבים מהמשך פעילותם ואכן הצליחה בכך), הוא נתפס כמתחכם יותר מאשר כמקצוען.

וכמובן, בקלסתריהם של מפקדי צה"ל והמשטרה נתלו כל הפרשיות והבעיות, מתקריות ותקלות צבאיות - המתגמדות בהשוואה להישגיו המבצעיים והמשאביים של איזנקוט - ועד למרירותם של אזרחים הנתקלים בשוטר סביל מדי או פעיל מדי; מאלאור אזריה ועד חקירות בנימין נתניהו.

65% מהנסקרים העניקו לאיזנקוט ציון טוב מאוד או טוב. 19% - לא טוב או גרוע. לשאר אין דעה או ידיעה. הציון המשוקלל פירושו שאזרחי ישראל, יהודים וערבים, בעד איזנקוט פי שלושה ומעלה יותר מאשר נגדו. אצל אלשיך התוצאה צמודה יותר אך עדיין חיובית, 48:36. בשאלה הארגונית, של מידת האמון במערכת, צה"ל מנצח בציון מוחץ, 87:12, והמשטרה מפסידה, 46:52.

השאלה המסקרנת ביותר, תרתי משמע, ביטלה לרגע את חובת הצינון על הרמטכ"ל והמפכ"ל, כדי לבדוק את מידת התמיכה בהתברגותם בעמדות פוליטיות בכירות. קצינים בכירים חייבים בשלוש שנות צינון מיום שחרורם, ובפועל בארבע שנים מיום סיום תפקידם, אם הם מנצלים במלואה את שנת חופשת השחרור שלהם. הצורך העקרוני בצינון הוכר תמיד, כדי למנוע משאיפה פוליטית להשפיע על החלטות הבכירים בעודם במדים, אך אורך הצינון הוגדל בעשור שעבר לשלוש שנים ביוזמת פוליטיקאים שחששו מתחרות.

לפי הסקר, 39% מאזרחי ישראל, או 49% בניכוי מי שאינם יודעים, רוצים שאיזנקוט יצטרף לצמרת הפוליטית. זהו שוויון-בפועל עם שיעור המתנגדים לכך, 40% בלי חסרי הידיעה או 50% משוקללים. אפשר להתבונן בחצי הקלפי הריקה ולפסוק שאיזנקוט כרגע יותר בלתי-רצוי מאשר רצוי, אבל המסקנה האמיתית עולה מהמחצית המלאה, כי אף לא אחד מראשי המפלגות המיוצגות בכנסת התקרב לכך בבחירות האחרונות. נתניהו, כמנהיג הליכוד, זכה רק בתמיכת רבע מהבוחרים, כלומר שלושה רבעים לא תמכו בו. לפי מדד זה, התמיכה באלשיך אמנם קטנה בהרבה מזו שבאיזנקוט, 27% כנגד 50% או שליש מול שני שלישים בניכוי מי שאינם יודעים, אך עדיין גדולה מזו שבנתניהו.

אלה נתוני פתיחה טובים למי שאינו רוצה בהם כלל. משמעותם המעשית זעומה אך לא אפסית. איזנקוט, כמו אלשיך, יצונן בבחירות הקרובות, אלא אם נתניהו, בבואו לתקן לטובת עצמו את חוקי היסוד - הממשלה, הכנסת או נשיא המדינה - יתנדב באותה נשימה לבטל או לקצר את הצינון. אבל אם הבחירות תתקיימנה במועדן, בנובמבר, ואיזנקוט יקצץ את חופשתו בחודשיים ויסתפק ב-10 חודשים, הוא יהיה כשיר לאחר הבחירות להצטרף לממשלה, למשל בתפקיד שר הביטחון, ללא חברות בכנסת, מה שיאפשר למפלגות המעוניינת בכך להשתמש בשמו בתעמולת הבחירות. כך גם אלשיך, בהבדלים המתחייבים מאופיים ומהשקפת עולמם.

כל זה, בינתיים, שעשוע לא מזיק, חוץ מאשר לאיזנקוט, המעדיף ככל הנראה להתרחק בשנים הבאות מהפוליטיקאים שהכיר בשני העשורים האחרונים, מאז שהוצב בלשכותיהם של אהוד ברק ואריאל שרון כמזכירם הצבאי, ולעסוק בחינוך, בניהול מוסד אקדמי או בלימודי היסטוריה של מדינת ישראל וצבאה. בינתיים ייפרד מעמיתים הכורעים כמותו בגבורה קפוצת-פה תחת פוליטיקאי משולח רסן - אדמירלים וגנרלים אמריקנים, מפקדי חילות וזירות ובראשם יו"ר המטות המשולבים, גנרל ג'וזף דנפורד, שיגיע בימים הקרובים לבקר את חברו הטוב גדי ולהביע בשם הפנטגון הוקרה חמה וכנה לרמטכ"ל היוצא ולצה"ל שנשאר.