הידיעה היום (רביעי) על התפטרות אביגדור ליברמן מתפקיד שר הביטחון התקבלה בתדהמה גדולה עד כדי סירוב להאמין בנכונותה, כי קשה לפרוש מתפקיד שלא מורגש שממלאים. בשנתיים וחצי שלו בקומה ה-14 בלשכתו בקריה הייתה השפעת ליברמן קרובה לאפסית והורגשה רק במחלוקת על מינוי הרמטכ"ל הבא. התכנון הרב-שנתי של צה"ל הושלם בשנה שקדמה להגעתו. תרומתו למבצעים ולהכנות הצבא למלחמה התבטאה בעיקר בהימנעותו מלהפריע לרמטכ"ל, גדי איזנקוט.
תיק הביטחון היה בעיקר ציון דרך בקורותיו של ליברמן, שדבריו החריפים של היועץ המשפטי הקודם יהודה וינשטיין עליו, כשסגר בחריקת שיניים את תיקו, עדיין מהדהדים. זה היה דילוג גדול לליברמן וצעד קטן למערכת הביטחון.
ועכשיו, בלי ליברמן, איך תתאושש המערכת מהאובדן? מי יעמוד בראשה, בחודשים - העשויים להתקצר - שלקראת הבחירות לכנסת?
בין האפשרויות:
בנימין נתניהו: חמישה שרי ביטחון כיהנו עד היום לצד נתניהו, בארבע ממשלותיו. מעולם לא החזיק בתיק בעצמו, בניגוד לאלילו וינסטון צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה ולדוד בן גוריון שמנהיגותו הוצבה בפיו היום כמופת. נתניהו חושש מהאחריות הכפולה, העליונה. איך יאמר שלא ידע מה מתרחש ברכש צוללות? ואם יחליט הפעם לחרוג ממנהגו, גם כדי להכתיב לפי העדפתה של רעייתו שרה את מינוי סגן הרמטכ"ל, ייאלץ לוותר במצוות בג"ץ על אחד משני תיקיו הנוספים, בריאות (סגן השר יעקב ליצמן לא יסכים שמעליו יכהן שר במשרה מלאה) או חוץ. החזקתו הארעית בתיק עכשיו עדיין אינה מלמדת על ההמשך, בשבועות הקרובים.
ישראל כץ: מעמדו המתערער של נתניהו בליכוד מחייב אותו להתחשב בבכירי המפלגה. מינוי כץ יוצג כטבעי, כי הוא שר המודיעין בנוסף לתחבורה - תיק שנהג להתברך בו אך שלאחרונה נעשה מקולל, ציבורית. שדרוג כץ יחייב את נתניהו לקדם גם את יריבו, גלעד ארדן, לתיק החוץ. ארדן ישמח לברוח מביטחון הפנים, כשמצב מועמדו למפכ"ל משה אדרי אינו ברור.
גדעון סער: לא חלופה רצינית, בהתחשב בטינה ההדדית שגברה לאחרונה, אך גם ליברמן היה יריב מר לנתניהו עד שקפץ לממשלה תמורת הביטחון. אזכור סער נועד ללמד עד כמה התרושש הליכוד ממועמדים לתיקים בכירים. אין לו דן מרידור.
משה ארנס: כשנתניהו פיטר את יצחק מרדכי, ערב בחירות 1999, הוא מינה את ארנס, פטרונו ויבואנו לפוליטיקה, למשמרת שלישית בתפקיד שר הביטחון, אחרי 1983\4 תחת מנחם בגין ויצחק שמיר ו-1990-2 תחת שמיר. ארנס הוא המדינאי-קשישא של מערכת הביטחון, מקובל על הצבא, על משרד הביטחון ועל התעשיות הביטחוניות, ונתניהו יכול לסמוך עליו שלא ישתתף בתככים נגדו. גילו של ארנס אינו פוסל אותו, אך מצבו הבריאותי אינו מאפשר לו כרגע להתחייב לעומס הכרוך בתפקיד.
מתן וילנאי: סגן הרמטכ"ל לשעבר, מועמדו של נתניהו לרמטכ"ל לפני 20 שנה ואחר כך שר בממשלת אהוד ברק, סגן שר הביטחון כשברק חזר לפוליטיקה, שר להגנת העורף ושגרירם של נתניהו וליברמן לסין. וילנאי, ידיד נעורים של האחים נתניהו, סירב להתמנות לשר הביטחון לאחר סילוק אויבו מרדכי.
יואב גלנט: הרמטכ"ל שלא היה. מתאווה לפיצוי על ביטול מינויו לפני שמונה שנים וחותר לעבור מכולנו לליכוד נטול הגנרלים. משה כחלון עשוי לבלום את המהלך.
נפתלי בנט: בעיני עצמו, בוודאי המועמד הטבעי, מה גם שתת-אלוף עופר וינטר, ידידו מנוער, הוא המזכיר הצבאי לשר הביטחון. אלא שהוצאת בנט ממשרד החינוך תפקיר את ילדי ישראל, ולא מחנכים כנתניהו וכבנט ירשו לעצמם פגיעה כזו בדור הבא.
בני גנץ: מעין שר ביטחון מקצועי, כמו שאול מופז אצל אריאל שרון. ייאלץ להחליט לאן פניו ואם מהלך כזה כדאי לו. בכירי הליכוד לא יאהבו הקפצה שלו (או של גלנט) מעליהם ועשויים לחלות לפתע, עד כדי מניעת רוב, ביום הצבעת הכנסת על אישור המינויים של שר הביטחון הבא ושל שר/ת הקליטה, עם התפטרותה המאולצת של סופה לנדוור.