על במת דרום-מערב ארץ ישראל, או פלשת, מועלית מאז אתמול אחר הצהרים המערכה השנייה במחזה דמים. המערכה הראשונה היתה בליל שלשום, בהיתקלות הכוח המיוחד בחאן יונס ובהרעשת הישובים שממזרח לעזה. המערכה השנייה היא מלחמת הערים - אשקלון, שדרות, נתיבות מול שכונות שונות בעיר עזה, כמהדורה מוקטנת של חילופי הטילים בין בגדד לטהרן במלחמת איראן -עיראק. בין שתי המערכות יצא הקהל להפסקה של חצי יום. עכשיו מתלבטים הבמאים, משני הצדדים אך במיוחד ראש חמאס יחיא סינוואר, אם להוריד את ההצגה הקטלנית או להמשיך למערכה השלישית, המסלימה להפעלת כוחות קרקעיים.
הפתיחה, הכרח להודות, היתה הפעם בגלל ישראל. הפעילות הצבאית מוצדקת. מאז יציאת צה"ל מעזה לפני 13 שנה נדרש עדכון באופי המעקב אחר הנעשה - והמתוכנן להיעשות - מעבר לגדר. רכזי השב"כ, שנהגו להיפגש עם מקורותיהם בשטח בחופשיות, עברו לשיטה דומה לזו של תקיפות חיל האוויר, ממרחקים. מעת לעת נדרשת חדירה למשימה מיוחדת. זה הכרח בל יגונה לנוכח אויב.
אחת למאות פעולות סמויות, שהצלחתן גלומה גם בכך שהצד הנחדר אינו חושד בקיומן ולפיכך אינו מסכל את תכליתן, משהו משתבש. זה טבע החיכוך במציאות שמחוץ למעבדה. שכנה עירנית מזעיקה שוטר, או ניתוח מהלכים וצירים אפשריים, ללא מידע כמוס, מביא גורמי אבטחה להציב מארבים. קל יותר להבריח ארכיון מארץ רחוקה ושאננה מאשר להיחלץ תמיד ללא פגע ממעצר במחנה פליטים הומה צעירים לוחמניים.
סגן-אלוף מ', הקצין שנהרג בפעולה, הוא בוגר הפנימיה הצבאית בחיפה. בשנים האחרונות ניהלו ותיקי הפנימיה, אלופים וקצינים בכירים אחרים במילואים, מאבק עיקש וחצי-מוצלח נגד כוונת צה"ל לסגור אותה. הצטיינותו עד מוות של סגן-אלוף מ' היא בעיניהם הוכחה נוספת לנכונות טיעוניהם.
תקלה או היתקלות, לא משנה, השתבשות הפעולה, עם הצורך בחילוץ אלים, קעקעה את ההישג שצה"ל השתבח בו ממש באותו ערב - שבועיים של הרגעה ושל התקדמות להסדרה. המגמה הבסיסית נותרה בעינה, אך נגדה הוצב חץ של תגובת חמאס על שבעת הרוגי חאן יונס. זו היתה המערכה הראשונה, שלדידו של צה"ל היתה יכולה להישאר גם האחרונה - מערכון של שתי פעימות קצרות.
אתמול בבוקר נחפזו תושבי גבול עזה להתלונן על ביטול הלימודים, שכביכול לא היה נחוץ עוד, שעות לאחר הפסקת הירי עליהם. אלא שפיקוד העורף, כמתרגם לאזרחית של הערכות אמ"ן, שב"כ (ששיתוף הפעולה בינו לבין הצבא מעולם לא היה יותר הדוק וחברי) ופיקוד הדרום, נהג נכון. כבישי האזור חשופים לירי בכינון ישיר ואוטובוסים נושאי נוער הם יעדים רכים ופגיעים במיוחד לטילים נגד טנקים. 7 באפריל 2011 לא נשכח, כיום הפגיעה הקטלנית באוטובוס במועצת שער הנגב - ובהסלמה שהתפתחה, גם יירוט הבכורה של "כיפת ברזל". החשש התממש אחר הצהרים.
המערכה השנייה התנהלה לפי כללים אחרים, דומים לאלה של סבבי אוקטובר וקודמיו. חמאס שם על הכוונת אוכלוסיה עירונית; צה"ל אינו רודף אחר הרוח של חוליות הרקטות, אלא מקלף בשיטתיות נכסים צבאיים ושלטוניים של חמאס הממוקמים בתוככי ערים ועיירות, במגמה מוצהרת לגרוע מכושרו לפעול בעת מלחמה רבתי.
צה"ל מקפיד להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים פלשתינים ומתמקד בהריסת מיתקנים ומתחמים. מטות הזרועות הביטחוניות השונות של חמאס, הנמצאים בבניינים רבי קומות, נפגעים בזה אחר זה, כל אחד בשניים שלושה טון חומרי נפץ ממטוסי קרב, כמנה עיקרית ולא כקינוח בסוף המבצע. עזה היא הזירה היחידה בעולם שכל כך הרבה חומר נפץ מופעל בה כנשק אל-הרג (אבל גם על-הרס). זהו גם מסר לאוכלוסיה שם; חוסר האונים של חמאס להגן על עצמו ושבריריות מכשירי השלטון שלו.
קו התיחום שבין סבב גדול של חילופי אש לבין מבצע מוגדר שוב אינו חד. מה שמתרחש ביממה האחרונה, למשל באשקלון, אינו שונה מהותית מ"עמוד ענן" נטול החלק הקרקעי ב-2012 ומהשבוע הראשון של "צוק איתן", עד להסלמה הקרקעית שתחילתה בחדירת חוליית חמאס ממנהרה.
השאלה המהותית, לפיכך, אינה אם הצדדים נגררים להתנגשות, אלא אם ישכילו להסתפק במערכה השנייה ולוותר על השלישית. האיום המילולי על אשדוד ובאר שבע, קצת בדומה לאיומי חסן נסראללה ב-2006 לפגוע גם מעבר לחיפה, יכול להתפרש גם כהכנת הקרקע התעמולתית להפסקת האש: ישראל נרתעה, כביכול, וחדלה לתקוף, כך שהיא לא ניצחה. אי-הפסד לחמאס משמעו הצלחה לפלסטינים. כמובן שבכך לא נפתרת שום בעיית יסוד, אך על כך בהמשך, ויהיו עוד המשכים רבים.