זה ביסקוויט בטעם של חרא

שמח בשכונה של בריטני. ספינת הדגל של מוזיקת הבולשיט, לימפ ביזקיט, שחררה את החדש שלה,Chocolate Starfish and the Hot Dog Flavored Water. אני חייב לציין כי אחזה בי חלחלה טרם התוודעתי ליצירה. היכרותי הקודמת עם להקת הראפ-מטאל הזאת רמזה לי כי זה צפוי להיות בכל מקרה רע, והבעיה הוחמרה כאשר הבנתי כי הדיסק כבש בסערה את המצעדים בארצות הברית. לא נותרה לי ברירה. או שאתעלם מהמציאות או שאכיר (באיחור היסטרי) בכך שאמריקה היא פשוט אומה של טיפשים. עם לימפ ביזקיט, צבא הילדים המסורבלים שלהם וג'ורג' דאבל יו בוש, אולי שווה לבטל את הויזה.

לימפ ביזקיט היא להקת מטאל אנטי-יצירתית, עם די.ג'יי סוג ח' ואמ.סי סוג ל'. בכל הכנות, אני השתכנעתי שפרד דארסט הוא אחד האנשים המוגבלים ביותר אשר עושים היום מוזיקה. הפזמונים שלו עלובים, החריזה שלו אשכנזית, וכשהוא מנסה לשיר נדמה כי הציפורים מאיימות לא לצייץ יותר לעולם. מעבר לכך, ואני בטוח שלא ביודעין, מבצע דארסט הזניה חמורה ביותר לשורש פ.א.ק. האזנה אחת לאלבום וגם אתם, הרוב השפוי, תישבעו להדיר את המילה מאוצרכם. טראומת הקופיף השוזר חרוזיו אינה דועכת.

חייבים להבין את עומק כסילותו של דארסט, ואני מתנצל על התעכבות בנקודה הזו, במיוחד לאור העובדה שהוא והביזקיט שלו מעצבים את הקהל המסכן שלהם. אם למנהיג הלהקה הזו היתה איזושהי תובנה באשר לצורה בה הוא מנצל את צרכניו, מילא. היינו יודעים כי הכסף מגיע לאדם מחושב במידה מסוימת, ואזי אין פסול בקבלת הטובין. הצרה היא שדארסט באמת טיפש מדי, מה שהופך את כל הסיטואציה למרק קוסמי רנדומלי, ועם זה קשה לי להשלים. למען השם, בדף התודות שבחוברת התקליט מודה המתעשר החלול לאדידס ושאר ירקות אשר הביאו לו "דברים מגניבים ללבוש, רק בגלל שאני אוהב את זה".