חברים לחוד, עסקים לחוד: הבוסית מכוונת הכי גבוה שיש

מיהו ג'ף סשנס הישראלי? האם יש בכלל מקביל מקומי לשר המשפטים האמריקני?

התשובה טמונה בעצם התרגום. אם מתרגמים את התואר כפשוטו, התובע הכללי, בן-זוגו הישראלי הוא היועץ המשפטי לממשלה; ואם מתייחסים למהות, שר המשפטים, בדיוק כפי ש"מזכיר המדינה" הוא שר החוץ. פיצול התפקיד, לפוליטיקאי החבר בממשלה מכאן ולראש מערכת אכיפת החוק מכאן, הוא השורש האמיתי למאבק שהתנהל השבוע בין איילת שקד לאביחי מנדלבליט על ראשה של דינה זילבר, בבניין המשותף לכולם בסלאח-א-דין, או שמא סלאח-א-דינה.

דוד בן-גוריון חשב שהפיצול מיותר ורצה להסתפק בשר המשפטים, כמוסמך למסור לממשלה את פרשנותו לחוקיות פעולותיה. השר הראשון ורב-השנים בתפקידו, פנחס רוזן, דרש הפרדה. לכן התמנה גם יועץ משפטי, יעקב שמשון שפירא, שלימים היה לפוליטיקאי בעצמו, שר המשפטים בממשלות לוי אשכול וגולדה מאיר. למעט חודשיו המעטים של היועץ השני, חיים כהן, כממלא מקום שר המשפטים, בנוסף לתפקידו ובין שתי תקופות כהונה של רוזן, שפירא הוא היחיד בתולדות המדינה שמילא את שני התפקידים, המקצועי והפוליטי, ויועץ משפטי אחר, גדעון האוזנר, היה לח"כ ולשר בלי תיק. אלה חריגים. להמלצתה של שקד לזילבר, אחת המישנים של מנדלבליט, להתפטר ולהתמודד בבחירות כדי לגייס תמיכה בעמדותיה, אין רקע תקדימי נוסף. היעד שבקצה מסלולם של אנשי הייעוץ המשפטי והפרקליטות הוא בית המשפט, רצוי העליון, ולא הכנסת והממשלה.

מורשת מילון המונחים של המנדט הבריטי מצטנעת עד כדי הטעייה, בדומה לחתימה "עבדך הנאמן" של מי שבעצם שולט בנמען. היועץ המשפטי מייצר הנחיות מחייבות ולא עצות בלבד. גם היועץ הכלכלי לממשלה, הלא הוא נגיד בנק ישראל, אינו שואל את לקוח העצות שלו איזו ריבית לקבוע. לרשימה זו אפשר להוסיף את הרמטכ"ל, שאינו ראש מטה אלא מפקד, ואת מפכ"ל המשטרה, שאינו מפקח על השוטרים, בדומה למפקח ממשרד החינוך הבודק את תפקוד המורים והמנהלים, אלא מפקד עליהם.

במדינה הבן-גוריונית הצעירה לא הייתה חשיבות רבה לפלפול המילולי. ההקפדה על הפרדת הרשויות הייתה שאיפה מוצהרת אך לא תמיד מיושמת. כך בין הרשות המבצעת לשופטת, כולל מינוי סודי של נשיא העליון יצחק אולשן לחבר ועדת בדיקה מטעם ראש הממשלה משה שרת לעניין "עסק הביש" במצרים, וכך בתוך משרד המשפטים. התובע הכללי היה בראשית הדרך לא היועץ המשפטי, אלא מספר 2 שלו, פרקליט המדינה, והוא - כהן - מילא גם את תפקיד מנכ"ל המשרד - התובע הכללי היה גם המנהל הכללי. רק לאחר פרישת שפירא וקידום כהן הוגדר היועץ כתובע הכללי, ולמשרד הובא ביוזמת כהן מנכ"ל, גם משום מוצאו המזרחי - כך לדברי ממליצו, כהן, מתוך רצון לגוון את הנוף הכל-אשכנזי של המערך המשפטי.

עם השנים, בגבור הצורך וברבות ועדות (אגרנט, שמגר) שעסקו בהגדרת סמכויות היועץ המשפטי, התמנו יועצים תקיפים (שמגר, ברק) שנאבקו על עוצמתם מול הפוליטיקאים, בממשלה ובמשרד. הפוליטיקאים הבינו את הרמז וחתרו למנות יועצים חלשים, בדיוק כפי שבתקופות של חקירות שחיתות בצמרת, ראשי ממשלה ושרי משטרה מחפשים מפכ"ל ידידותי למשתמש. זו תגובת הישרדות טבעית. אדם אינו שוכר לעצמו תליין. השלטון רוצה משטרה ותביעה חזקות נגד גנבים קטנים ורופסות נגד גנבים גדולים.

אלא שאין די ביועץ משפטי נרפה, שבתוקף חצי-תפקידו כתובע הכללי יסרב לפתוח תיקים נגד שרים, או ימסמס אותם, או יגזור עליהם סגירה. בחצי השני, היועץ הוא קדם-בג"ץ. אם להערכתו מהלך שלטוני אינו תואם את החוק, במיוחד חוקי יסוד, ולפיכך צפוי להיפסל בבג"ץ, חובתו המקצועית להתריע בפני הממשלה ובמקרים קיצוניים לסרב לייצג אותה בבג"ץ ואף לאסור עליה להצטייד בייצוג פרטי. בסגירת תיקים יכולה הממשלה לסמוך על יועץ המשתף איתה פעולה, כי לעתירה נגד הסגירה אין סיכוי רב להצליח - בג"ץ סומך על ראש התביעה הכללית וממעט להתערב בהחלטותיו. לא כך בפרשנות של החוקיות. שם סומך בג"ץ על עצמו, והתנדבותו של יועץ לעשות שקר בנפשו ולייצג את הממשלה במהלכים מפוקפקים לא תועיל לה.

הבעייה נעוצה במקרי הביניים, כאשר היועצים מתחמקים משלילה מפורשת ומצביעים רק על "קשיים משפטיים". כך הם מכוסים משני האגפים. יעבור את בג"ץ, משמע שהיו קשיים אך לבסוף התגברנו עליהם. לא יעבור - נו, אמרנו לכם שיש שם קשיים. ההכרעה מושלכת לעברו של הדרג הפוליטי. לעתים לא נוח לו להסתכן בתבוסה, והוא חוזר בו, ולעתים נוח לו להפסיד בבג"ץ ולהטיל את האחריות על השופטים.

המנגנון אינו אחיד ויש בתוכו יריבויות, בין פרקליטות המדינה לבין הייעוץ המשפטי ובין גורמים ואישים שונים בכל אחת מהמחציות. שיא המתח היה לקראת סוף תקופתו של היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, כאשר רובינשטיין ומשנהו מני מזוז התעמתו עם פרקליטת המדינה עדנה ארבל ועמיתותיה נאווה בן-אור ויסכה לייבוביץ. לא חסרות גם שאיפות אישיות. מזוז התמודד על ירושת רובינשטיין וזכה בה, לאחר שנפסל המועמד הראשון, החיצוני, של שר המישפטים טומי לפיד, ורז ניזרי, משנהו של היועץ הקודם יהודה וינשטיין, התמודד עם מנדלבליט ואחרים על ירושת וינשטיין, בעיקר כדי לסמן בכירות לפעם הבאה.

לתוך סבך זה נקלע סיפור שקד-זילבר-מנדלבליט, ששתי הצלעות החשובות בו הן הראשונה והשלישית. זילבר היא רק הזדמנות שהתגלגלה לידי שקד, בתנועת המלקחיים שלה, לכפות את מרותה על המנגנון ולהאדיר את כוחה הפוליטי.

איילת שקד היא בעליל ההצלחה הפוליטית הגדולה ביותר של השנים האחרונות. בתוך תקופת כהונה של ממשלה אחת, כנציגת שותפת בינונית, הפכה מבת השכן לשכנה היעילה למועמדת לראשת ועד הבית, ולא רק הבית היהודי. היא ממקסמת את הכלים העומדים לרשותה. ראש מפלגתה, נפתלי בנט, שהיה יכול לדרוש את תיק המשפטים לעצמו, העדיף את החינוך, בין משום שהעריך שממנו יגיע מהר יותר לתיק הביטחון ובין כדי להשיג מושב כפול בקבינט - לעצמו כראש סיעה ולשרת המשפטים בתוקף תפקידה. בזכות חיכוך מתמיד התבלטה שקד במשפטים עד כדי כך שבסקרי דעת קהל, שאלמונים מממנים, מופיעות שאלות בנוסח "האם היית משנה את הצבעתך אילו שקד עמדה בראש הבית היהודי/אילו שקד התברגה בצמרת הליכוד".

דימוי הצלחתה נשען במידה רבה על כוחה בוועדה למינוי שופטים. שם, כידוע, חברה ליו"ר לשכת עורכי הדין אפי נווה, כיום יקיר נתב"ג. הוגי רעיון ועדת המינוי, לפני שבעה עשורים, ראו לנגד עיניהם תיאום בין אבירי המקצוע, שלושת השופטים (המשקפים הסכמה רחבה עם שאר עמיתיהם) ושני עורכי הדין, לחסימת תרגילים פוליטיים של שני השרים ושני חברי הכנסת. במציאות, התברר שפוליטיקה אינה רק עניין לנבחרי ציבור.

מנגנון הייעוץ המשפטי והפרקליטות קשה יותר לפיצוח. שם עומדת למבחן שאלת היחסים שבין הדרג המקצועי לפוליטי. הנבחרים, כיאה בדמוקרטיה, ממנים את הדרג המקצועי העליון, אך מרגע שעשו זאת, מוגבל כוחם לשלוט בו, כי הדרג המקצועי מחוייב לתקנון, מכהן תקופה מוגדרת - בעוד שהפוליטיקאים עשויים לכהן פחות ועלולים לכהן יותר - ואינו אמור לשבשב עם כל שר עובר ושב.

האלוף בדימוס מנדלבליט מכיר את הסוגייה מגלגולו הקודם, כפרקליט צבאי ראשי. הפצ"ר הוא מהקצינים היחידים, לצד נשיא בית הדין הצבאי לערעורים ומפקד גלי צה"ל, שלא הרמטכ"ל ממנה, אלא הדרג האזרחי - שר הביטחון או (נשיא בית הדין) ועדה. אבל מפקדו של הפצ"ר הוא הרמטכ"ל, לא השר. בפרשת הרפז התרעם מנדלבליט על שאהוד ברק זימן אותו וניסה להשפיע עליו. ברק לא העניק לו את המינוי לפצ"ר, זה היה השר שאול מופז, אבל הוא שחתם על קידומו לאלוף, שני בלבד בתולדות צה"ל (מאז היו כבר עוד שניים; זאת זילות של הדרגה).

בנוסף, כלל לא ברור שהממנה יכול גם לפטר, במיוחד לא בדרג שמתחת לעליון. אחד מקודמיו של מנדלבליט כפצ"ר, אמנון סטרשנוב, מנע מיצחק רבין, שר הביטחון ב-1987, להדיח את סגן הרמטכ"ל אמיר דרורי. רבין כעס על התבטאות חריפה של דרורי והורה לרמטכ"ל היוצא, משה לוי, לפטר אותו. לוי סירב וסטרשנוב צייד אותו בטיעונים - נחוצה הסכמה בין השר והרמטכ"ל, להדחה כמו למינוי.

זילבר היא עכשיו דרורי של מנדלבליט. שקד אומרת, משרד המשפטים זה אני; בלי הסכמתי לא ייצג את המשרד איש, בל תייצג אשה, בדיוני הממשלה והכנסת. מנדלבליט אומר, המישנים שלי הם אני. איש לא יקבע, אשה לא תחליט, מי יופיע מטעמי.

יותר מכך: זה סבב של אלימות, וכמקובל בארץ, אפשר ללכת ממנו להסלמה או להסדרה או לשתיהן כאחת. מנדלבליט מאתגר את שקד לנסות לפטר אותו, אם היא מעזה, ומעריכה שתזכה בעתירה לבג"ץ נגד פיטוריו, כי בדרג שמתחתיו לא ירשה לה לפטר. שקד רוצה להראות מי כאן הבוסית, במשרד המשפטים, שהיועץ המשפטי הוא חלק ממנו אך גם לא חלק ממנו, כמו בנק ישראל מול האוצר וצה"ל מול משרד הביטחון והשב"כ והמוסד מול משרד ראש הממשלה.

אין לכך קשר ליחסיהם האישיים הטובים של מנדלבליט ושקד וליחסיה הרעים של שקד עם שרה ובנימין נתניהו. חברים לחוד ועסקים לחוד. שקד מכוונת גבוה, לראשות הימין והלאה. מי שעומד(ת) בדרכה, חבל מאד, בעיה שלו או שלה. כמובן שלא הערכים שעליהם ביקשה זילבר להגן, כנגד חוק המזוהה עם מירי רגב ולא עם שקד, הפריעו לשקד. הפוליטיקאים מרוצים מאוד כשהיועץ המשפטי לממשלה, מאסכולת רובינשטיין, מטיף מוסר בדו"ח ציבורי כתחליף להגשת כתב אישום; אז מותר ואף רצוי שהיועץ ימנה עצמו לקצין חינוך ראשי.

שקד אינה חותרת בהכרח לדחיקת מנדלבליט אל הקיר, עד שייאלץ להתפטר, מעשה טראמפ וסשנס, אבל אם זה יקרה, גם זאת לטובה. היא תקבל נקודות בימין החושש מכתב האישום נגד נתניהו ותוכל, בפעם השנייה בתוך שלוש שנים, להשפיע על מינוי המפתח של היועץ המשפטי. וזה, כפי שהיו אומרים במשרד המשפטים באותם ימים ראשונים של המדינה, לא סתם זילבר - זה גולד.

(עדכון ראשון 8.11, 17:00)