בנימין נתניהו פוחד ממרד בליכוד. בסיוטיו, רוב חברי הכנסת מסיעתו מתייצב מאחורי אחד מיריביו, שייקרא כאן למען הנוחות ג"ס. בכל שנות הליכוד, מבגין ושמיר עד נתניהו ושרון ושוב נתניהו, לא הורם נס המרד נגד המנהיג המכהן בידי טוען לכתר שריכז את הכוח. מורדים לרגע נגד בגין (אולמרט וויצמן) בודדו, הורחקו וחזרו על ארבע. היעדר התקדים אינו מנחם את נתניהו. הוא רדוף פחדים; יוליוס מקיסריה רואה בכל הבהוב את הבהק סכינו הקרה של ברוטוס.
מאחר שאינו סומך על נאמנותם של חברי סיעתו וחושד משום מה שיחסם אליו תועלתני כיחסו אליהם, הוא שואף להפוך עניין פנימי של הליכוד לשינוי בחוק. בעזרת מקורבו דוד אמסלם התגלה לנתניהו, לאחר כמעט שלושה עשורים בכנסת, ש"חוק יסוד הממשלה", שנראה לו עד כה בטעות שאננה אטום כמכשול מול עזה, כולל פרצה מסוכנת, המזמינה הפגנות ליד הגדר. אם הפרצה לא תיסתם, עלול ג"ס להסתנן מבעדה עד לבית הנשיא ולאגף ממנו את נתניהו, בסיועו הנלהב של ראובן ריבלין.
על משקל "פיסקת ההתגברות", זאת פרצת ההתייעצות. החוק מחייב את הנשיא, לאחר בחירות או פטירה/התפטרות של ראש ממשלה, להתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת. בתום ההתייעצויות מטיל הנשיא את הרכבת הממשלה על ח"כ שהסכים לכך, ברוב טובו - לא מובן מאליו, כי כשבן גוריון פרש לשדה בוקר ב-1953, מועמדו לירושה, לוי אשכול, סירב והעביר את הכתר המחושמל למשה שרת. בתוך 42 יום על המרכיב המיועד לדווח אם הצליח או נכשל. התכונה החשובה ביותר הנחוצה לנשיא, כאשר הוא שוקל למי להעניק את בכורת מאמץ ההרכבה, היא ידיעת חשבון ברמה של יכולת לספור עד 61. ודאי שייתכנו משברים בעת המשא ומתן, ואפשר שהדרישות הסותרות של השותפות-בכוח לא ייושבו, אבל חזקה על הנשיאים, לאורך שנות המדינה, שחלילה להם לקלוע את המדינה למשבר שלטוני מתמשך, רק כדי ללטף חבר פוליטי או לסטור ליריב.
לפי תרחיש הבלהות של נתניהו, בהנחה שהכנסת הבאה דומה פחות או יותר לנוכחית, נציגי הסיעות המשתתפות בממשלה היוצאת באים לריבלין ומשוחחים איתו לתומם. בהנחה, דלת הסבירות, שאין בפניהם מחסום חוקי בדמות כתב אישום והחלטת בג"ץ, הם ממליצים לריבלין להטיל שוב את הרכבת הממשלה על נתניהו. לכאורה, המשחק נגמר, כי לנתניהו יש בו ברגע 61 ממליצים ולאבי גבאי, יאיר לפיד או רמטכ"ל כלשהו בדימוס - לא. אבל ריבלין הערמומי אינו נואש. הוא מדובב את שליחי הליכוד, הבית היהודי, כולנו, ליברמן והחרדים. ואם לא נתניהו, אלא ג"ס, לא טוב? והם, פתאים שכמותם, או שותפים למזימה, נגררים ואומרים, טוב, בטח, גם טוב, בעצם יותר טוב, שיהיה ג"ס.
כדי למנוע התפתחות כזו, שלדברי נתניהו עלולה לסלף את רצון הבוחר, למרות ששלושה מכל ארבעה מצביעים העדיפו ראשי רשימות אחרים (שלאחר הבחירות עשויים, אך לא מחויבים, לכרות איתו ברית מחודשת), נחוצה סתימת הפרצה: מהנשיא יילקח שיקול הדעת והוא לא יוכל להטיל את הרכבת הממשלה על כל אחד מ-119 חברי הכנסת שאינם נתניהו. לא תהיה ממשלה בלי הליכוד במרכזה, וראש הממשלה יהיה רק ראש המפלגה.
בעיני נתניהו, הנשיא - ומכל מקום, ריבלין - מיותר. לשם מה להתייעץ איתו, כלומר הוא איתם, ולהמליץ לו? די בפגישה בין ראשי המפלגות ובסופה פרסום הודעה על מחזור נתניהו. דמוקרטיה במיטבה, בלי בלמים ואיזונים. ואם התייעצויות, מה פשוט יותר מבחירה קפדנית של נציגי הליכוד, שיאמרו לנשיא "רק ביבי", וליתר ביטחון קבלת החלטה בנוסח זה במוסדות המפלגה. בגלל בעיה פנימית של הליכוד, או שיגעון רדיפה של אדם אחד ורעייתו, משנים חוק יסוד?
החורים הנוספים שיש לסתום
בהזדמנות זו, אפשר לסתום חורים מדאיגים נוספים בחקיקה. ראש הממשלה מוכרח להיות לפחות בן 21. בשנות תחולתו של חוק הבחירה הישירה, גיל הכשירות היה 30, אבל מאז ביטולו חזר הגיל המחייב להיות זה של חברי הכנסת. זה שרירותי. מדוע פסולה הזמרת האהודה נועה קירל, בת 17, לכהן כראשת הממשלה, וכמותה גם אגם בוחבוט, עוד רגע בת 15? יש להן יותר עוקבות משל שרה נתניהו ולהב 433 גם יחד.
החוק מחייב את ראש הממשלה להיות גם אזרח ישראל, גם תושב המדינה וגם נטול אזרחות נוספת. זו מגבלה חמורה על האפשרות לייבא כישרונות זרים. מוכרחים לסתום את הפרצה. ויש עוד: מועדון החיפוי ההדדי של הפוליטיקאים, החושש מתחרות מצד חביבי הציבור, סידר לעצמו הגנה בדמות חוק הצינון. מיליוני ישראלים יכולים להריע לראשי מוסד ושב"כ פורשים, לאלופים ולמפכ"ל, אך הם מוקפאים לשלוש שנים מיום התאזרחותם. זאת, אף שמסקרן לחזות ברוני אלשיך כחבר ברשימת הבית היהודי, ולאחר הבחירות נשלח לנשיא להמליץ על נתניהו.
אין עוררין על כך שגדי איזנקוט הוא רמטכ"ל מעולה. אילו נחצב לצה"ל הר ראשמור, עם יגאל ידין, משה דיין ויצחק רבין בתפקידי וושינגטון, ג'פרסון ולינקולן, רב-אלוף איזנקוט, שפעל ללא ליאות להגברת הביטחון בלא לגלוש למלחמה, היה הרביעי - טדי רוזוולט. הוא מתפנה ב-1 בינואר. בסקרי דעת קהל יכה בוודאי את נתניהו. יש לסתום את הפרצה המונעת ממנו להיבחר לכנסת או להצטרף לממשלה בשנים הקרובות. ואם כבר, תיסתם גם הפרצה האוסרת על קצינים, שופטים ונשיאים לעמוד בראש הממשלה, כי אינם ח"כים. בזכות נתניהו ואמסלם, נחשף החוק כמחורר לחלוטין.
והפרצה הנוספת, שנתניהו מעדיף יותר מכל להסתיר, היא זו שנותרה בחוק יסוד הממשלה לאחר ביטול הבחירה הישירה: הגבלת כהונת ראש הממשלה לשבע שנים רצופות, עם היתר לחזור לתפקיד בבחירות שלאחר הקרובות.
הפרצה, בתיאורו השקרי של נתניהו, אינה תוצאה רשלנית של היסח-דעת המעודד מורדים במפלגתו. זאת גדר שהועמדה מתוך מחשבה מפוכחת. ככל שהיא תהיה עמידה יותר, דומה יותר לחומה של כלא מעשיהו, כן ייטב לדמוקרטיה הישראלית.