פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סוף עידן: כך המתכון של מרקל הפסיק לעבוד בגרמניה

      למרות שנשארו לה עוד שלוש שנים, קנצלרית גרמניה הודיעה שזו תהיה כהונתה האחרונה. מנהיגת אירופה הצליחה להוביל את הספינה במשך שנים ולשבור שיאים, אך השינויים בעולם והלחץ מארה"ב הפכו את התמונה

      סוף עידן: כך המתכון של מרקל הפסיק לעבוד בגרמניה
      צילום: רויטרס, עריכה: איתי עמרם

      לא, היא עדיין לא עוזבת. מראה הגברת חמורת הסבר עם חליפת המכנסיים בצבע אחד ושילוב הידיים - אלה יישארו איתנו בשלוש השנים הקרובות. אבל אנגלה מרקל הודיעה על עזיבת תפקיד הנהגת המפלגה, המפלגה הנוצרית דמוקרטית, המפלגה השמרנית הגרמנית, ומיד אחר כך אמרה שהקדנציה הנוכחית, הרביעית במספר של הקנצלרית, תהיה האחרונה.

      ההודעה הייתה צפויה. כבר בזמן מערכת הבחירות האחרונה ההערכה בגרמניה ובאיחוד האירופי אמרה שזו הקדנציה האחרונה של מרקל. בגיל 64, כשהיא מכהנת כבר 13 שנים ברצף בתפקיד התובעני של ראש ממשלת גרמניה והמנהיגה למעשה של האיחוד האירופי, התפקיד רק הלך ונעשה קשה עם השנים. מרקל השיגה כל מה שניתן להשיג - חוץ מפרס נובל לשלום, אולי.

      מנהיגי צרפת טורקיה גרמניה ורוסיה אחרי פסגה באיסטנבול בנושא סוריה 27 באוקטובר 2018 (רויטרס)
      מהיגת אירופה. מרקל בפסגה באיסטנבול עם מנהיגי צרפת, רוסיה וטורקיה, שבוע שעבר (צילום: רויטרס)

      אז אם היא תישאר בתפקידה עוד שלוש שנים מדוע ההודעה עכשיו? משני טעמים: הראשון, מרקל רוצה לקיים הליך העברה מסודר. היא לא רוצה להשאיר אחריה כאוס וריק במפלגה ושליורש העתידי יהיה זמן לבנות את עצמו ואת תדמיתו. כפוליטיקאית ותיקה וממולחת, היא יודעת שזה הזמן ללכת. לא, היא לא בדיוק ברווז צולע, אבל בהחלט לא המנהיגה הכל יכולה שהייתה פעם. מרקל זוכרת היטב את שלהי שלטונה של מרגרט תאצ'ר, היא רואה מה קורה עכשיו לסמנתה מיי, ואם לא ניצמד לדוגאמות של נשים מנהיגות בלבד - היא זוכרת היטב את שלהי שלטונו של הקנצלר הקודם ממפלגתה, הלמוט קוהל. הוא נחשב למאחד גרמניה, מנהיג נערץ, הקנצלר האחרון של גרמניה המערבית והראשון של גרמניה המאוחדת, שתדמיתו התערערה בפרשת תרומות בלתי חוקיות. היא אמורה לזכור זאת, מרקל הייתה בת טיפוחיו ויורשתו בהנהגת המפלגה, וכיום, היא רוצה לרדת מבמת העולם כל עוד היא יכולה לעשות זאת מרצונה. אמנם היא חבולה אבל לא מרוסקת, מרקל עדיין מוערכת ולא רוצה להפוך לזו הנאחזת בשררה מערכת בחירות אחת יותר מדי, ואולי זה כבר קרה.

      לא כך היא ראתה את הקדנציה האחרונה שלה. כשהיא נבחרה ב-2013, בפעם השלישית הכל נראה מבטיח: הכלכלה הגרמנית, והעולמית, התאוששה בהדרגה מהמשבר הנורא של 2008. אמנם האיחוד האירופי חווה קשיים רבים שבראשם משבר החובות היווני, אבל מרקל ניהלה את זאת בהצלחה - גם אם לא הייתי ממליץ לה לבלות את שנות הפנסיה שלה ביוון דווקא. בדרום אירופה היא שנואה על האופן הקר שבו ניהלה את המשבר כשהכריחה את המדינות לקחת אחריות ונטל חובות משתק, כדי לעמוד בהתחייבויותיהן.

      מסע"ת של ראש הממשלה וקנצלרית גרמניה במלון המלך דוד 4 באוקטובר 2018 (רויטרס)
      אנגלה מרקל ובנימין נתניהו בעת ביקור בישראל, החודש (צילום: רויטרס)

      העולם היה שלו יחסית, רוסיה היא תמיד ענק מאיים ממזרח אבל האיחוד האירופי, ברית נאט"ו והמוסדות הגלובליים תיפקדו היטב. נראה היה שאמנם אובמה משותק עקב הקונגרס הרפובליקני ביוזמות רבות, אבל אחריו היה סביר מאוד שהילרי קלינטון תיבחר, ושתי הנשים האלה ינהלו את העולם באופן ליברלי, דמוקרטי, ובעיקר מתואם.

      זה לא קרה, כידוע, ובקדנציה האחרונה שלה מרקל מתמודדת, בין השאר, עם החזון המגיע מוושינגטון ההפוך לחלוטין מזה שלה. לא ארגונים בין לאומיים אלא לאומיות, לא סחר חופשי אלא מכסי מגן, לא ברית מערבית המחשקת את רוסיה אלא פגיעה בברית בטענות כלכליות, מוצדקות במידה רבה. בנוסף עומדת היציאה האמריקנית משורת ההסכמים שהקנצלרית תמכה בהם, החל בהסכם פריז וכלה בהסכם הגרעין עם איראן.

      אבל הבעיות שלה אינן רק במישור הדיפלומטיה הגבוהה, למרות שניתן בהחלט לראות אותן בהקשר כלל עולמי. התפיסה הליברלית, שמרנית במובן האירופי, המוניסטית, גלובליסטית נמצאת בנסיגה בכל העולם. מנהיגים פופוליסטים, רדיקלים הם ה"בון טון" כעת: מדוטרטה בפיליפינים עד בולסונרו בברזיל, ולא רק במדינות המתפתחות, או אף ארצות הברית - גם באיחוד האירופי.

      ביקורה של קנצלרית גרמניה, מרקל, ביד ושם 4 באוקטובר 2018 (מערכת וואלה! NEWS , אורן בן חקון)
      מרקל בביקור ביד ושם, החודש (צילום: אורן בן חקון)

      האיחוד האירופי הוא מועדון משונה, שבו מצד אחד יש החלטות קריטיות המתקבלות כשלכל מדינה יש זכות וטו, ומצד שני אי אפשר באמת להעביר החלטות בניגוד לדעתן של שתי המעצמות המנהלות את האיחוד מאז הקמתו, גרמניה וצרפת. מאז דה גול ואדנאור היחסים בין פריס לבון, ולימים ברלין ניהלו את האיחוד, היה ועודנו סיפור הצלחה.

      אלא שהמחשבה הכה אופטימית, ששררה אחרי נפילת מסך הברזל בה העולם, או לפחות אירופה, צועדים בהרמוניה לעבר עתיד דמוקרטי, ליברלי, קפיטליסטי מעודן התנפצה. בפולין והונגריה קמו מנהיגים פופוליסטים, הפוגעים בדמוקרטיה, המסרבים לקבל החלטות המתקבלות בבריסל ויצרו מעין גוש חוסם מתנגד למרקל. הוסיפו לכך את עליית המפלגות הרדיקליות בכל היבשת: מימין קיצוני ועד שמאל קיצוני (בבחירות אחרונות בצרפת, והיא לא היחידה כמעט מחצית הצרפתים הצביעו עבור שתי מפלגות המבקשות לפרק את האיחוד האירופי, האחת שורשיה בפשיזם והערצת הנאצים, השנייה בשמאל הקיצוני). באירופה כולה המערכת הפוליטית הממוסדת מתפוררת, ומפלגות השוליים עולות. וזה קורה, כמובן, גם בגרמניה. למרקל שנולדה בגרמניה המזרחית, או לכל מי שזוכר ולו מעט היסטוריה, לא צריך להזכיר שמפלגות ימין קיצוני השונאות זרים בלב אירופה אינן רעיון טוב.

      מפלגות כמו אלטרנטיבה לגרמניה היו קמות בכל מקרה, מצליחות בכל מקרה. אבל מרקל יכולה להאשים בעיקר את עצמה בעלייה המטאורית של הפופוליסטים באירופה, אולי בעולם כולו. ההחלטה שקיבלה לפני שלוש שנים, לפתוח את שערי אירופה למיליון פליטים מסוריה היא מסוג ההחלטות הנראות טוב על הנייר: החלטה הומנית שמקבלת גרמניה, החלטה מתבקשת לאור עברה של גרמניה, ואחרי הכל מה ישנו מיליון בני אדם המבקשים חיים חדשים בתוך חצי מיליארד תושבי האיחוד? הם הרי לא באמת ישנו את המאזן הדמוגרפי.

      קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בפסגת G7 בקנדה, יוני 2018 (צילום מסך , טוויטר)
      מרקל בפסגת ה-G7 בארצות הברית עם דונלד טראמפ (צילום מתוך טוויטר)

      הכל נכון והכל לא רלוונטי. סוגיית ההגירה פועלת על הרגש, לא ההיגיון ובני אדם בעולם כולו, מתברר, לא באמת אוהבים את המהגרים - אלא אם הם בדיוק כמותכם. האנשים האלה אינם כמו האירופים הותיקים, ריח הבישול שלהם אחר, דתם שונה, מנהגיהם אחרים, תפיסת הדמוקרטיה שלהם והסובלנות שלהם, בלשון המעטה, שונה מאד מזו האירופית. כמובן גם קיימת הסכנה הביטחונית האמיתית, שעם הפליטים יגיעו גם מחבלי דאע"ש, הג'יהאדיסטים שיצאו מאירופה ישובו מלאי נקם בשם האל.

      סוגיית ההגירה, החוקית והבלתי חוקית טלטלה את אירופה ואת כיסאה של מרקל. בפעם הראשונה מנהיגת אירופה נוכחה באמת במגבלות הכוח. היא נאלצה למתן את קבלת הפליטים, רטורית ומעשית, וככל שמערכות הבחירות המקומיות הביאו למפלגתה מפלה אחרי מפלה מרקל התחילה בעצם להפוך את המדיניות. היא הקשיחה את הקבלה והתחילה להחזיר את הפליטים הביתה, ואם לא הביתה אז למי שיהיה מוכן לקבל אותם. כך היא נאלצה להגיע לעסקאות עם ארדואן ומההחלטה הערכית המקורית, נותרה מורשת של פחד ואיבה בגרמניה, ובכל הנתיבים המובילים אליה - בבלקן, בהונגריה, באיטליה, יוון, כל מקום.

      מאז נקודת השיא הזו בקריירה שלה הכל הידרדר. היא קיוותה, האמינה, שהיא משנה, מתקנת ולו במעט את ההיסטוריה של גרמניה. שהיא מציבה תו תקן מוסרי לעולם, היא תהיה המגדלור שיאיר את היבשת. מרקל קיוותה שתקבל מיליון אזרחים יצרניים לאירופה המזדקנת, שאחוזי הילודה בה נופלים בקצב מבהיל. היא חשבה שתבנה ברית עם האיסלם המתון, ולאחר תום מלחמת האזרחים הרצחנית בסוריה הפליטים, המסתננים ישובו לארצם, אסירי תודה לאירופה, זו שמקבלת אותם במאור פנים. אך ההפך קרה. נושא הפליטים עורר שדים מריבצם, ועל כל אירופי שקיבל אותם במאור פנים, מתוך חמלה היו רבים שגילו שנאה וחשש. לא, לא כולם גזענים ניאו נאצים. מרקל עוררה - לא לבדה כמובן - את נושא הזהות הלאומית. את הרתיעה מגלובליזציה מוחקת זהויות ואת החשש מההגירה. כל זאת כאשר המשרות נעלמות, הצמיחה בגרמניה אינה כפי שהיתה, וארצות הברית של טראמפ מתחילה מלחמות סחר.

      אנגלה מרקל קנצלרית גרמניה בנאום ניצחון הבחירות בגרמניה, 24 בספטמבר 2017 (רויטרס)
      ידעה ימים טובים יותר. מרקל לאחר ניצחונה בבחירות בגרמניה, ספטמבר 2017 (צילום: רויטרס)

      בגרמניה, כמו במדינות אירופה האחרות הכל התנקז, בצדק, למנהיגות. מנהיגת גרמניה, מנהיגת אירופה. הוסיפו לכך את הנטייה למאוס במפלגות הממוסדות, לחפש את המנהיג החדש, האינטליגנטי, בעל הסיסמאות הקליטות, מישהו ימצא תרופת פלא לפחדים בעולם מסובך וכך קיבלתם את התשובה מדוע המתכון של מרקל לא עובד יותר.

      אז מרקל לא תרוץ עוד בבחירות הבאות, היא קיוותה לרדת באצילות, כשגרמניה ואירופה מבכות את לכתה. רבים יעשו זאת, כמובן, אבל כרגע נראה שלטובת מקומה ההיסטורי היא הייתה צריכה לוותר על מערכת החירות הנוכחית. אבל הרצון, האנושי מאוד, להיות הקנצלרית בעלת תקופת הכהונה הארוכה ביותר, לשבור את השיא של המנטור שלה קוהל היה חזק. היא האמינה, ולא בלי סיבה, שהיא חיונית, שבלעידה כמשקל נגד לטראמפ האיחוד האירופי, ברית נאט"ו יתפוררו, ודאי יאבדו מכוחם.

      שלוש השנים הבאות בפוליטיקה הגרמנית יהיו רוויות זעזועים. במערכות הבחירות המקומיות רואים את עליית הימין הקיצוני, והשמאל הקיצוני, הנוגסים במפלגה השמרנית ובמפלגה הסוציאליסטית. התהליכים של צרפת, איטליה וספרד לא יפסחו על גרמניה. למרקל יש עוד שלוש שנים לייצב את הספינה האדירה הזו, כי גרמניה, אירופה, ובעצם הפוליטיקה העולמית כולה מנווטות במים לא מוכרים, מלאים בקרחונים המאיימים להטביע אותן.