(בווידאו: עצרת רבין בשנה שעברה)
רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995 "תפס" את תהליכי ההסכמה בין ישראל לאש"ף, בעיצומם. שני הסכמי ביניים נחתמו. חלק מההסכמים התייחסו להוצאת צה"ל מערי הגדה הראשיות, על ידי סלילת כביש עוקף לכביש 60 הישן החוצה את אותן ערים. יציאה מהערים הפלסטיניות נועדה להפחית את החיכוך בין האוכלוסייה הפלסטינית הצפופה בערים עם כוחות הצבא.
צה"ל הספיק לצאת מרוב הערים הפלסטיניות עד ליל הרצח. כתוצאה מההסכמים החלה ישראל בגידור ההתנחלויות בגדה כחלק מתהליך הגנתן נוכח השינויים בפריסת כוחות הצבא. כמו כן, הוקם חלק קטן מגדר ההפרדה, שמוקמה על הקו הירוק והושגו הסדרי ביטחון עם אש"ף. החלטת הממשלה על הפסקת הבנייה בהתנחלויות כובדה.
מבחינה פנים-ישראלית, גאתה ההסתה נגד ראש הממשלה ושריו והגיעה לשיאה. הייתה זו הסתה חד-צדדית, ממוקדת ומכוונת של הימין כלפי ממשלת השמאל וראשיה. הארץ מלאה הפגנות קשות משולהבות יצרים, סטיקרים, עצרות ושלטי חוצות. התהליך המדיני שהובילה הממשלה אז לווה בוויכוח קשה בציבור הישראלי בו חש כל אזרח ברחוב.
רצח רבין נועד להפסיק את התהליך הזה באחת. זו הייתה עילתו ותכליתו. מטרה שהושגה במלואה, שכן לא רק שיוזמת השלום בין ישראל לעם הפלסטיני לא חזרה לחיים מאז, אלא שהרצח נועד גם לסמן לכל ראש ממשלה בעתיד מה יקרה לו אם יעז לנסות ולהביא לתהליך מדיני בין ישראל לעם הפלסטיני כשמחיר השלום ידוע - הפסקת ההתנחלויות ופינוי חלק ניכר מהן.
הוויכוח על אופייה של העצרת לזכר רבין מלמד משהו על התהליכים שעברו עלינו מאז. מיד בסמוך לרצח מיהר הימין להתנער מכל אחריות. הכנת האווירה הציבורית לרצח והלגיטימציה שניתנה לו מבעוד מועד, הוכחשו. לא היה זה נתניהו על המרפסת בכיכר ציון שהצית את שלהבת השנאה בלב ההמונים שמתחתיו, ולא ארון הקבורה מכוסה השחורים בראשו צעד מנהיג הימין ברעננה שעליו הכיתוב: "רבין קבר את הציונות".
גם הרבנים שנתנו לגיטימציה לדין רודף ומוסר שחל על מי שמוסר חלקי ארץ ישראל, לא הביאו לרצח. הרוצח יגאל עמיר הוצג כ"עשב שוטה". מקרה בודד וחמור. הרוצח הנתעב ישב לו בבית האסורים.
הניסיון של רבין להגיע להסכם עם הפלסטינים הוצג כבגידה במולדת. "רבין בוגד" היה מטבע הלשון עובר לסוחר. וכך צרב הימין בתודעת ההמון - ההולך בדרך רבין - גם הוא בוגד. מסירת שטחים בגדה היא בגידה. מחיר השלום הוא אם כן - בגידה. מי שמוכן לשלום הוא "שמאל", אותו הפך הימין למילה מאוסה, המאפיינת את "הלא נאמנים", ומי שלא נאמן לארץ ישראל כולה אינו נאמן למדינת ישראל.
מסע ההסתה נגד השמאל רק עלה והתפתח והפך למכשיר מהימן לשמירת שלטון הימין. מאחר שהתנחלויות ודמוקרטיה זהו תרתי דסתרי, ומאחר שדמוקרטיה עלולה להוביל גם לחילופי שלטון, הפכה הדמוקרטיה בפי הימין למילת גנאי השייכת לשמאל. שהרי השמאל, שדורש שוויון זכויות לכל הוא "אוהב ערבים", ומה לנו יותר מהוכחת אי-הנאמנות? זהו השסע ההולך ומחמיר בקרב הציבור בישראל, שסע שהפך לעימות מר על הדמוקרטיה ועל השלום.
בעצרת לזכר רבין, הרצח כגדיעת המהלך הפוליטי-מדיני שהוביל והפגיעה האנושה בדמוקרטיה הישראלית, היו צריכים להיות מרכז הוויכוח על דרכה של המדינה. לא פיוס ולא השלמה, אלא ויכוח. מהי דרכה? לאן פניה? היכן אופסנו דגליה - דגלי השלום והשוויון אותם הניפה בכל כוחה הדל לעת הקמתה?
מהוויכוח המר, מתוצאות מדיניות הממשלה המכהנת זה עשור ויותר, מבקשת הממשלה להימלט. ויכוח העלול להוביל לעימות על הרצח. כיצד אירע, מי תמך בו פוליטית טרם שאירע ומי ניצל אותו לצרכיו לאחר שאירע. איפה הייתה המדינה אז, ולאן פניה היום. הדרך להשתיק את הוויכוח - השתקה בה מעוניינת הממשלה בכל ליבה ובמיוחד העומד בראשה - היא הנפת נס האחדות בעם. נס כוזב סותם פיות. האם לכך אמורה להביא העצרת לזכר רבין ופועלו?
הכותבת היא נשיאת הקרן החדשה לישראל לשעבר