ארדן ואלשיך רוששו את צמרת המשטרה והותירו אותה עם מפכ"ל אפרורי

גלעד ארדן ורוני אלשיך רוששו את הפיקוד הבכיר של משטרת ישראל. ארדן מינה את רוני לפני שלוש שנים כדי שיביא את כשרונו האישי וניסיונו מהשב"כ לארגון שנזקק לאתחול. ההישג הנדרש, בתום התקופה, היה סגל פיקוד איכותי במטה הארצי, ביחידות השטח ובמערך החקירות - חבר ניצבים שמתוכו יבלוט על פני עמיתיו אחד, במאזן הכללי של יתרונותיו על פני חסרונותיו. והמציאות? שום ניצב מכהן לא נחשב טוב דיו לפקד על המשטרה. זאת לא סתם תעודת עניות, אלא שליחת ניידת לגרוטאות, החזרת המשטרה לימים הרעים של הבדיחות המרושעות על צמד השוטרים, אחד יודע קרוא ושני יודע כתוב. הצבע ההולם את המשטרה היום אינו כחול, אלא אדום-סמוק.

משה (צ'יקו) אדרי הוא שוטר מיומן אך אפור. כמותו היו עשרות ואולי מאות בתולדות המשטרה. במינויו אין שום בשורה, אלא אם זאת הבשורה של ארדן לשולחיו לכנסת במרכז הליכוד, שאין בשורה. מועמדו של ארדן מעולם לא בלט בדעתנות ובעצמאות. אין חשש שבמהרה יתגלה, כמו הבוחרים שמאסו בראש עיריית נהריה, למרות כל החסדים שהרעיף עליהם, ככפוי טובה. אמנם בהמשך הדרך ההתנגשות בין השר והמפכ"ל בלתי נמנעת, כי היא טבועה בהגדרת תפקידיהם, אבל עד אז עוד יזרמו מים רבים בירקון, ליד ביתן הליכוד בבחירות המקדימות, וארדן לא יהיה באותו תפקיד בממשלה הבאה, כשהמפכ"ל יריב עם השר.

ייבוא מפכ"ל מחוץ לשורות הסגל המכהן אינו חידוש של ארדן. המפכ"ל השני, יוסף נחמיאס, נסע בשליחות ביטחונית לצרפת לאחר כהונתו כסמפכ"ל. האלוף הרצל שפיר וניצב בדימוס יהודה וילק לא היו כפופים למפכ"ל היוצא. התקדים של ארדן הוא כפל המינויים שלו. כשיוחנן דנינו פרש, ארדן חיפש במיוחד מפכ"ל שאינו ניצב, כדי לסחוט קריאת התפעלות מהבחירה המקורית - גל הירש, ואם לא הוא, סגן ראש השב"כ ר'. עכשיו ויתר על התשואות והסתפק בפיהוק.

חביבו שהפך לאויבו, אלשיך, אחראי כמותו לבזיון. אלשיך גייס למשטרה אנשי שב"כ וצבא אלמונים והצליח להשאיר אותם באלמוניותם. אזרח, כי ייתקל בהם בסימטה אפלה, יחשוד שהתחפשו לשוטרים וכי במשטרת אלשיך כל יום פורים. בניגוד לתת-אלופים שהשביחו את המשטרה בשנות ה-70 וה-80, כגון גבי עמיר ויעקב טרנר, איש מהניצבים הטריים של ארדן ואלשיך לא הותיר חותם ולא הצדיק את העדפתו על פני קצינים ותיקים או צעירים מבית. שלא כמו טרנר, שהיה תחילה ראש אגף כוח-אדם ומפקד מחוז, איש מהם לא קודם למפכ"ל ואף לא נחשב למועמד ראוי.

אלשיך הוא מגיבורי מיצוי הדין עם בנימין נתניהו. הוא נכנס למשטרה כמתנגד קנאי לחקירות שחיתות, במיוחד של נתניהו ורעייתו, וכשהמיר את דתו היה כמקובל לקנאי בכיוון ההפוך, הנכון. זה ייזקף לזכותו תמיד, אולי אף כדי הכרעת הכף, אבל אין בכך כדי לפטור אותו מאחריות לכל המעשים והמחדלים הנוספים בתקופתו. במבט-על, אין לומר שהוא משאיר משטרה טובה יותר מדנינו, מדודי כהן לפניו או ממשה קראדי לפני כהן.

שלושה בכירים מהשב"כ הגיעו למשטרה במאה הנוכחית בתפקידי המפתח של השר (גדעון עזרא ואבי דיכטר) והמפכ"ל. עזרא לא שינה דבר לטובה; הוא התבזה בהרחקת ראשו האמיץ של אגף החקירות, ניצב משה מזרחי. דיכטר ואלשיך שיפרו, בתוקף היכרותם הקודמת עם האמצעים וחתירתם לתקציבים, את היכולת הטכנולוגית של המשטרה. קל היום מבעבר לתפוס עבריינים טיפשים או זחוחים, המשאירים טביעות אצבע אלקטרוניות ושערות דיגיטליות. מנגד, קשה יותר להפליל פושעים מתוחכמים, היודעים לייצר אליבי באדיבותם של סטיב ג'ובס ושות', למשל בשיגור הטלפון הנייד לעיר אחרת, או לפחות בהקפדה שלא לשאת אותו עליהם, בעת ביצוע הפשע (הרוצח מ"בר נוער").

לעומת השיכלול בארגז הכלים של המודיעין והחקירות, לא היה כל שיפור בלחם חוקה של המשטרה - השיטור. אולי הציפייה מאדרי, שהגיע מהתחום, היא לעשות סוף סוף משהו, אבל זאת ציפייה נמוכה להדאיג, המציגה את דגם המפכ"ל כמעין רב-ממ"ז, מפקד מחוז פלוס ולא יותר, בעוד שמפכ"ל צריך לבנות את הארגון, להשרות עליו מנהיגות ולהצעיד אותו לעתיד. אחד ממבחניו של המפכ"ל הנכנס, כמו של היוצא (ששינה את דעתו באמצע שנתו הראשונה בתפקיד), יהיה בעמדתו בסוגיית הפרדת יחידות החקירה משרשרת הפיקוד המגיעה עד לראש אגף החקירות והמודיעין והכפפתה למפכ"ל - פתח להתערבות פוליטית עקיפה בחקירות. אם אדרי יביע תמיכה בהפרדה זו, זה יהיה סימן מדאיג בדבר יחסו הרך לשחיתות.

לא במקרה מיועד אדרי לפקד על המשטרה ולא על חיל-הים: המשאלה היא שלא יעשה גלים. שיבין ללב הפוליטיקאים, גם בלי התערבות אסורה של השר בחקירות. לא הכל צריך לומר; זה מסוכן. די בטלפתיה, מהסוג שנוצר בין שר למנכ"ל שלו.

אדרי יוצג בוודאי כמעין גרסה כחולה של גבי אשכנזי, מנכ"ל משרד הביטחון שעמיר פרץ הציג כמועמדו לרמטכ"ל עם התפטרות דני חלוץ. זאת הטעייה. אשכנזי הוחזר לצה"ל בתקופת משבר מהותי וכשהמועמדים הפנימיים נשרטו בלבנון או נאלצו להמתין לדוח ועדת חקירה. זה אינו המצב במשטרה כרגע - והרי ארדן אינו מודה שהוא, יחד עם המפכ"ל שהביא, דירדרו את המשטרה כדי כך שנחוץ להביא לה מציל מהגימלאות. המנכ"ל הוא פשוט מקורבו ואיש סודו של השר. בכך כוחו גדול. העובדה שהיה לפני כן שוטר היא אמתלה, לא סיבה, למינוי. לפני אדרי, רצה בסמפכ"ל בדימוס בנצי סאו כמנכ"ל-לקראת-מפכ"ל. סאו, מאוכזב הסיבוב הקודם, כשארדן חזר בו מכוונתו למנותו (ולימים התחרט), סירב.

רצפת אולם הריקודים לא היתה ישרה. כלפי ניצב יורם הלוי, שארדן מינה למפקד מחוז ירושלים כשאדרי עבר לתל-אביב תחת עננת אי הצלחה, נטען שמבדק תעסוקתי בפוליגרף העלה ממצא צורם, אם גם ישן. אדרי, לעומתו, השתמט מהפוליגרף, כי נמצא בחופשת פרישה והמבדק פסח עליו. ההגינות מחייבת, למען הסר ספק, שלפני הדיון בוועדת גולדברג במינויו יעבור אדרי הליך זהה לניצבים המכהנים.

אלשיך, יכול לציין לעצמו בסיפוק שהמבצע המשטרתי האחרון שלו, לטרפוד מינויו של הלוי, הוכתר בהצלחה. הלוי הצטיין בירושלים. הוא אינו המועמד המושלם למפכ"ל, נטייתו להסתכסך עם עמיתים הקימה לו יריבים ויש קצינים אמינים הטוענים שנזקו עלול להיות גדול מתועלתו; אלא שכל זה היה ידוע לפני שחזר מהדרום לירושלים, שם היה לפנים מפקד הימ"ר, והשנים האחרונות, הקשות בבירה, הוכיחו שאין כיום במשטרה ממ"ז מרשים ממנו. אם הוא היה טוב דיו לקידום למחוז הבעייתי ביותר, אחרי ארבעה תפקידי ניצב, נדרש נימוק רציני יותר לחסימת דרכו לרב-ניצב ולהעדפת אדרי על פניו.

בבלימת הלוי שיחק אלשיך בתפקיד רפול, הרמטכ"ל רפאל איתן, כשנדון מינוי יורשו. ההקבלה אינה מלאה, כי רפול כיהן חמש שנים ואלשיך רק שלוש, אבל רפול היה מוכן לקבל את דין התנועה ולכהן גם שנה ששית ואלשיך - רביעית. התנועה לא רצתה ואלשיך כמו אמר, אם אני לא אהיה מפכ"ל, אף אחד לא יהיה, ואם בכל זאת יהיה מישהו, רק לא הלוי. רפול רצה באלוף יאנוש בן-גל, התנגד עד כדי מלחמת עולם לאלוף דן שומרון, וניאות להבליג על מינוי האלוף משה (וחצי) לוי. אלשיך רצה בניצב דוד ביתן והיה אדיש יחסית למינוי אדרי, ובלבד שלא יתמנה הלוי. מסמך חטאיהם המדומים או הפעוטים (לדעת היועץ המישפטי לממשלה) של הלוי ואדרי, שאלשיך שיגר לחלל, נראה לאחד הקצינים הנוטרים טינה למפכ"ל היוצא כצעד אחד רחוק מדי של מי שהתגאה כי ביצע במו ידיי ברית מילה באחד מבניו. "הפעם הוא מל את עצמו", העיר הקצין בשמחה לאיד, "בלי הרדמה".

המערכה המופרזת שניהל אלשיך נגד הלוי היתה טעות ייצרית, טיפוסית למי ששוכחים כמה מהר חולפות הכהונה והתהילה ומה ברבות השנים נשאר מהקטטות הקטנוניות. שלמה אהרונישקי לא רצה במזרחי בחקירות ותיחבל איך לעקוף אותו; ברור מי משניהם הועיל יותר. כהן נאבק בניצב אורי בר-לב ולכאורה ניצח, אך הפסיד הרבה מיוקרתו. קראדי ירד נמוך עוד יותר, למלחמה בסגן-ניצב אפרים (קרמשניט) ארליך ודרך עליו - כמו על מוקש, שהעיף אותו מהמשטרה.

אופייני למצבה העגום של המשטרה, בתקופת חקירותיו של ראש ממשלה שהוא גם ראש מפלגתו של השר לביטחון פנים, שכלל לא נדונה האפשרות למנות את ראש אגף החקירות והמודיעין לשעבר, ניצב מני יצחקי, שהיה - לפני אדרי - גם מפקדו בפועל של מחוז ירושלים, בנוסף לפיקוד על להב 433. ראשות אח"ם ולהב, ההופכות את המכהנים בהן ליודעי מקצת סודותיהם הכמוסים של הפוליטיקאים, מרתיעה את השרים. יצחקי, כמו קודמו יואב סגלוביץ, העדיף לפרוש בתום כהונתו. רק דנינו, שידע להקסים את הפוליטיקאים למרות שחקר את יריביהם, לעתים בעדינות מירבית, הגיע מאח"ם למפכ"ל, דרך המחוז הדרומי (ולהלכה גם כהן, שהקים את האגף המאוחד בהיעדר מועמד טיבעי זמין ושהה בו שנה בלבד, בעיצומו של מסלול פיקודי).

בדיוני ועדת גולדברג תיבדק לא כשירותו של אדרי לכהן כמפכ"ל, אלא רק כשרותו. זה הבדל משמעותי. הממשלה אחראית לתוצר הסופי של החלטתה ועליה לספק למדינה את המפכ"ל הטוב ביותר בנמצא, שאינו בהכרח מומלצו של השר. יתכן שאדרי יצלח את גולדברג, כלומר לא תימצא עילה לפסילתו, אך עדיין יהיה על השרים, עם כל אהבתם לחברם ארדן, להתלבט בכובד ראש האם הם משוכנעים שזהו המפכ"ל-בכוח הראוי ביותר. בקצת יותר מעשור היו שני מקרים של משיכת הודעה על מינוי מפכ"ל, יעקב גנות בידי דיכטר והירש בידי ארדן. שרי הממשלה, בלי נתניהו, מסוגלים להלכה לגבש רוב נגד אדרי, אבל אם יעריכו שאין לכך סיכוי, איש מהם לא יעז להרגיז את המפכ"ל הבא.