צעד מזיק של ירדן

למלך עבדאללה מירדן ולשושלת ההאשמית כולה יש שלוש פוליסות ביטוח להמשך שלטונם: תמיכת ארצות הברית, השלום עם ישראל והצבא הירדני. המלך פגע במכה אחת ביסודות שתי הראשונות שבהן - לא פגיעה אנושה אך בהחלט מזיקה. הרקע ידוע ואין צורך לחזור עליו בפרוטרוט: הסכם השלום הרשמי בין ישראל לירדן שנחתם ב-26 באוקטובר 1994 בעקבות משא ומתן שהתנהל בחלקו הגדול בתקופת יצחק שמיר כראש הממשלה ונמשך בתקופת יצחק רבין, כשבירדן שלט עדיין אביו של עבדאללה, חוסיין - כלל מספר נושאים שחייבו נוסחות חכמות ויצירתיות וביניהן הסכם ל-25 שנים לחכירת אזור נהריים ומובלעת צופר בערבה. הנחת היסוד בשני הצדדים היתה שסעיף זה יוארך באופן אוטומטי בתום התקופה הראשונה.

הנחה זו נתבדתה עכשיו בעטיית החלטתם קצרת הראות של המלך ויועציו לרצות את "הרחוב" וגלי המחאה שפורצים חדשות לבקרים בליבוי "האחים המוסלמים" וגורמים אסלמיסטיים אחרים בגלל המצוקות הכלכליות במדינה - מחאות שהופכות מהר מאוד גם להפגנות נגד הקשרים בין ירדן לישראל. "נגיש להם את נהריים וצופר", סברו כנראה יועציו של המלך, "ונחזק בכך את מעמד בית המלוכה". יתכן שזה יפעל לזמן מה, אך הבעיות הבסיסיות של הממלכה עם רוב אוכלוסייתה הפלסטינית ומליון וחצי הפליטים הסוריים בגבולותיה, לא תיפתרנה בכך - וגם לא בעיותיו של המלך. אפשר בהחלט להרגיש אמפתייה כלפי מצוקותיו של המלך, אך לא להצדיק את הצעד הבלתי שקול שנקט בעניין ההסכם עם ישראל.

לא רק בירדן יש פוליטיקה פנימית, גם בישראל. אם אפשר לנגח את נתניהו, אז מדוע לא? כך נכתב באחד העיתונים: "זו הנקמה של המלך עבדאללה בנתניהו ובטראמפ". מה הקשר? אין קשר. "נקמה" על ההנשמה מלאכותית שאמריקה מזרימה לירדן בתחום הכספי? על כך שהיא תומכת בה מדינית ומספקת לה ציוד צבאי? וכלפי ישראל - שהיא מספקת לה כבר 26 שנים (עוד לפני שנחתם הסכם-השלום) כמויות גדולות של מים שגם לעצמה אין בשפע ושפעלה אצל ממשל בוש האב שלא ינתק את היחסים עם ירדן ואף ימשיך בסיוע הכספי אחרי שזו תמכה בסאדם חוסיין במלחמת המיפרץ הראשונה? או על הביטחון שהיא מעניקה לה בגבולה המערבי ובעצם גם המזרחי והצפוני?

יש לברך על כך שלפחות המדינאים האחראיים יותר בירדן, להבדיל מכמה פוליטיקאים ועיתונאים ישראליים, מבינים היטב את חשיבות היחסים עם ישראל - כך ששר החוץ הירדני איימן אל-ספדי אמנם אמר כי לא ינוהל משא ומתן עם ישראל על "ריבונות" שני המקומות הנ"ל - כשהוא יודע שלישראל אין כל תביעה לריבונות שם, מה שניתן לפרש שאיננו פוסל דיונים בהיבטים אחרים של הסוגיה - וכדי להדוף את הביקורת המגמתית על הקשרים עם ישראל, חזר בסוף השבוע על דבקותה של ירדן בהסכם השלום עימה.

ישראל הרשמית בתבונה הגיבה בדציבלים נמוכים יחסית על הצעד הירדני. יציבותה של ירדן והקשרים עמה הם גם אינטרס ישראלי. ההיבט הביטחוני ברור - לא רק בגלל הגבול הארוך המשותף, אלא גם מפני שכל שטחה של ירדן מהווה מבחינתה עומק אסטרטגי חיוני. עם זאת, בנושאים ביטחוניים חיוניים שיכולים להשפיע על עתידה של מדינה, כדאי תמיד להעדיף פסימיות על אופטימיות - וזה חל גם על הביטחון שהסכם-השלום עם ירדן מעניק לנו בגבולנו המזרחי - ולכן ההתנהגות הירדנית בסוגייה המינורית יחסית של צופר ונהריים חייבת לעורר בנו הרהורים גם באשר לקביעותם של הסדרי הביטחון עימה בכל מציאות פוליטית אפשרית בעתיד.

לפיכך מתחזקת עוד יותר העמדה שבכל הסדר מדיני עם הפלסטינים ישראל תעמוד על גבולות בני-הגנה בגבולה המזרחי. אך בנוסף לשיקולי הביטחון, ירדן בהנהגת השושלת ההאשמית היא גם חלק מהעולם הערבי הסוני הפרגמטי השותף לעמדותיה של ישראל בעניין האיום האיראני ושממשלת ישראל פועלת להרחבת קשריה עימו - מגמה שזכתה לחיזוק נוסף עם ביקורו המוצלח של ראש הממשלה נתניהו בעומאן.