לפני מאה שנים נדמו התותחים. המלחמה הגדולה תמה. או לא בדיוק - הקרבות הפסיקו בשעה האחת עשרה, ביום האחד עשר של החודש האחד עשר, כפי שסוכם, אלא שלא היה זה בעקבות הסכם שלום או כניעה ללא תנאי. זו הייתה שביתת נשק, ומה שנראה אז, ואולי לקורא גם עתה, כדקדוקי עניות יהפוך להיות משמעותי עם הזמן.
עד היום מלחמת העולם הראשונה היא "המלחמה הגדולה", ודאי באירופה, אך מדוע בעצם? הרי מלחמת העולם השנייה הייתה רצחנית בהרבה - כמעט פי שישה במספר ההרוגים בשדה הקרב והנרצחים מחוצה לו, ובעבר הרי היו מלחמות בין אומות וקואליציות שבהן נהרגו מיליונים, ואזורים שלמים היו לעיי חורבות שבהם משוטטים פליטים, מנסים לשרוד יום נוסף. מלחמת שלושים השנה, לדוגמה.
זו הייתה, ועודנה, המלחמה הגדולה בגלל כמה סיבות, והמרכזית שבהן היא שזו הייתה המלחמה הגדולה האחרונה שבה רוב מוחלט של הרוגים היו חיילים. מחזורים שלמים של צעירים שהתגייסו בקיץ 1914 בעליצות ונטבחו בשדות הקרב בידי גנרלים ופילדמרשלים אטומים, יהירים ובעיקר טיפשים. מאוד טיפשים. מלחמה שבה פעם אחר פעם קמו מיטב הצעירים של הכפרים, העיירות והערים הגדולות של אירופה מהחפירות, וצעדו במבנה צפוף מול אש מקלעים, נתלו על גדרות תיל, עלו על מוקשים. עיברו בכפרים המתרוקנים בצרפת, גרמניה, בריטניה ותראו בכל אחד מהם אנדרטה לחללי המלחמה ההיא. עם השנים כבר צירפו את שתי המלחמות יחד, אך מספר ההרוגים העצום מהמלחמה הראשונה עדיין בולט, זועק. ומכיוון שהתגייסו יחד צעירים מאזור גיאוגרפי אחד, ונשלחו לרגי'מנט, או דיביזיה, או אף ארמיה אחת בני אותו אזור, הרי שלמשל בקרב על הסום - שבו בשעה אחת היו לבריטים 20 אלף הרוגים, ועד סוף אותו יום 60 אלף (לשם השוואה, בקרב אל-עלמיין המיתולוגי במלחמת העולם השנייה, שנמשך כמעט שבועיים, היו לבריטים 12,500 אבידות - הרוגים, פצועים, נעדרים ושבויים) - אז ביום אחד ויחיד נהרגו כל הצעירים באזור גיאוגרפי נתון.
"עניין זה של החזית המערבית, עוד זמן רב אי אפשר יהיה לחזור עליו. הצעירים חושבים שהיו יכולים לחזור עליו, אבל הם טועים. מאה שלמה של אהבה נוסח המעמד הבינוני כלתה כאן. כל עולם המחמדים שלי, היפה והמובטח התפוצץ"
(ענוג הוא הלילה, פ. סקוט פיצג'רלד)
המלחמה הסתיימה כששני הצדדים רצוצים, ממוטטים לחלוטין, כארבע שנים אחרי שאירופה יצאה לקרב כשהיא פשוט מאושרת, כשהקייזר והקנצלר שלו מבטיחים "סופת ברקים קצרה ומטהרת", ומתחייבים לצעירים הפרוסים שהם יהיו בבית עד שהעלים ינשרו מהעצים. היו מי שהבינו טוב יותר - לורד אדוארד גריי, שר החוץ הבריטי, אמר בציטוט מפורסם כי "האורות כבים בכל רחבי אירופה, לא נראה אותם דולקים שוב בדורנו".
עוד נשוב אל סיום המלחמה - שהוליד מלחמה חדשה. אבל מדוע בעצם החלה המלחמה הזו? כן, היה הרצח המפורסם של הארכידוכס פרנץ פרדיננד, יורש העצר של האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה ההבסבורגית, אבל מדוע רצח של אציל, נכבד ככל שיהיה, גורר עולם שלם למלחמה? וכיצד תוכניות המלחמה הכתיבו מהלך אירועים שהוביל לקטסטרופה של מלחמת החפירות?
לשם כך עלינו לשוב אחורה, לא אל הטריגר למשבר - הרצח בסרייבו - אלא לסיבות. ואל אדם מרחיק ראות, גדול המדינאים הפרוסים ומגדולי המדינאים בהיסטוריה, קנצלר הברזל אוטו פון ביסמרק. "אירופה היא חבית אבק שריפה", הזהיר בשנת 1878, תקופה שקטה ושלווה ביבשת, בדיון בבית הנבחרים הגרמני, "מנהיגיה הם טיפשים המעשנים במחסן תחמושת. ניצוץ אחד ויחיד יביא להתפוצצות שתכלה את כולנו. אני לא יודע מתי תתרחש ההתפוצצות הזאת, אבל אני יודע היכן - שטות קטנה וארורה בבלקנים תתחיל את המלחמה".
מופת של טמטום
שבע שנים קודם לכן אוחדה גרמניה, בעצם פרוסיה כבשה את שאר מדינות גרמניה בתום שלוש מלחמות בזק - הראשונה הכניעה את האימפריה ההבסבורגית וסילקה אותה מתוך גרמניה, השנייה נגד דנמרק סיפחה את שלזוויג והולשטיין, והשלישית הכניעה את צרפת ביעילות מפחידה, והביאה לסיפוח אלזס ומחצית לוריין לגרמניה, שהקייזר שלה הוכתר בארמון ורסיי. השפלה מוחלטת. צרפת המובסת חשבה על יום נקמה, וביסמרק הפציר בקייזר לשמור על יחסים טובים עם רוסיה, כי צרפת היא האויב, וגרמניה מעולם לא ניצחה במלחמה בשתי חזיתות. אבל הקייזר החדש, האוויל, וילהלם השני, פיטר את ביסמרק, יורשיו לא היו נבונים כמוהו וכך הצליחה גרמניה להכעיס מספיק את רוסיה כדי שזו תכרות ברית עם צרפת. גרמניה מצאה עצמה מכותרת, וכרתה ברית הגיונית לחלוטין עם האימפריה האחות, אוסטריה. אבל במופת של טמטום לא ברור גרמניה התחייבה בהסכם לא רק לבוא לסייע לאוסטריה במקרה שזו תותקף, אלא גם במקרה שהיא תיזום מלחמה, נניח נגד רוסיה. ומכיון שלרוסיה יש הסכם הגנה עם צרפת המשמעות היא שכל משבר - נניח בבלקנים, אזור נפיץ במיוחד ובו מחפשת אוסטריה הזדמנות למחוץ את סרביה, בת חסותה של רוסיה - מהווה פוטנציאל למלחמה בין ארבע המעצמות הגדולות.
וכאן נכנס לתמונה אלפרד, הגרף פון שליפן, הרמטכ"ל הגרמני. הוא יודע שאם תפרוץ מלחמה והצבא הגרמני והאוסטרי יתפרסו בשתי חזיתות זה מתכון לתבוסה. איטית, אבל תבוסה. היתרון הגרמני הגדול הוא שמדובר במדינה מתקדמת, טכנולוגית, שתילחם בקווים פנימיים. והוא הוגה תכנית: מרגע הגיוס במשבר הבא הצבא הגרמני יתגייס במהירות, יפנה ראשית מערבה. יהלום בצרפת, כי היא גם יכולה לגייס את צבאה במהירות יחסית, והצבא הצרפתי שיפלוש לאלזס כדי לשחרר את חבלי המולדת הכבושים ירוסק בין הפטיש - שבע שמיניות הצבא הגרמני שיפלוש דרך בלגיה - לבין הסדן - הכוחות הגרמנים הנמצאים באלזס לוריין. אחרי השמדת הצבא הצרפתי יפנה הצבא הגרמני מזרחה, ויביס את הצבא הרוסי שרק אז יסיים, בקושי, להתארגן. התכנית אמנם מחייבת פלישה דרך בלגיה הנייטרלית, מה שאומר שבריטניה תיכנס למלחמה לצד צרפת ורוסיה, אבל המתכננים הגרמנים סברו שלבריטניה אין משמעות במלחמה יבשתית, וממילא המלחמה תסתיים תוך כמה חודשים. "השגנו את מטרותינו תוך שימוש בחוד חרבנו, לא מוחנו", הצהיר פילדמרשל פון דר גולץ. יהיה צורך בצבא עצום - אם במלחמה הקודמת היו לגרמניה וצרפת רבע מיליון חיילים לכל אחת בשדה הקרב, עכשיו יהיו בגל הראשון יותר ממיליון. בפעם הראשונה יהיו חיילי מילואים בחזית מההתחלה. והוכנו מיטב כלי המשחית - תותחים כבדים בראש ובראשונה.
מרגע שנרצח הארכידוכס החל שעון יום הדין לתקתק. אוסטריה רצתה זה זמן למעוך את הסרבים עושי הצרות שעתה רצחו את יורש העצר. המשבר התפתח, וכל צד החל להודיע על גיוס. כאן, המלכודת הגרמנית המתוחכמת לכדה אותם עצמם: הם גיבו את אוסטריה בכל מקרה והיו בני ערובה של האימפריה הווינאית השוקעת, והתכנית הצבאית, תכנית שליפן, הייתה היחידה שבנמצא. אין פלאן B. והיא מבוססת כולה על כך שלגרמניה יש יתרון בגיוס מהיר. אם נותנים לרוסיה וצרפת זמן לגייס צבא, אז אמנם ייתכן שהמשבר ייפתר, כפי שקרה בעבר, אבל אם הוא לא ייפתר בדרכי שלום, לגרמניה אין שום פתרון צבאי. התכנית הכתיבה את מהלך האירועים, חייבה למעשה שגרמניה תהלום ראשונה. ובאוגוסט 1914 יצאה אירופה למלחמה.
התכנית לא עבדה. היא הייתה מדוקדקת, מתוכננת, ולא השאירה שום מקום לחיכוך, לכל אותם גורמים קטנים הניצבים בדרכן של תכניות מושלמות - על הנייר. בלגיה התנגדה יותר מהמתוכנן, רוסיה הצליחה לגייס כוחות בזמן, הרמטכ"ל הגרמני, פון מולטקה "הצעיר" (להבדיל מדודו, מולטקה "הזקן" נושא אותו השם, איש צבא מזהיר), היה חששן ופסימי: תכנית שליפן נשענה על כנף ימנית סופר חזקה (שליפן מת ערב המלחמה, מילותיו האחרונות היו "המלחמה בוא תבוא, רק הקפידו לחזק את הכנף הימנית!"), אבל מולטקה החל להחליש אותה ולחזק את הכנף השמאלית. לעולם לא נדע אם התכנית הייתה מצליחה לו בוצעה במדוקדק, אבל בפועל, לאחר עשרה ימים מבולבלים שבהם הצבא הצרפתי כמעט כותר והושמד, הוא הצליח להיחלץ, הכנף הימנית לא איגפה את פריס ממערב אלא התקדמה אליה מצפון מזרח, התקיים קרב גורלי על נהר המארן - וצרפת ניצלה. ביום הגיוס פלוס 39 ימים, היום שבו הצבא הגרמני המנצח אמור היה להיכנס לפאריס, התקבעה החזית.
הצבאות החלו לנסות ולאגף זה את זה, התפרסו מגבול שווייץ עד תעלת למאנש והחלו להתחפר. בין הכוחות העצומים היה שטח הפקר, כקילומטר רוחבו במקומות מסוימים. החיילים חיו במחפורות רטובים עד מותניהם, עם עכברושים וכינים, קור ומזון מועט. הם היו מוגנים בגדרות תיל, במוקשים, בעמדות מקלעים המחפות זו על זו. הסתערות הייתה התאבדות. ועם זאת, פעם אחר פעם הצטוו החיילים, בדרך כלל הצרפתים והבריטים, לקום ולצעוד - בצעד אחיד ובגושים צפופים - אל מוות ודאי. והם עשו זאת.
פעם אחת בלבד החליטו הגרמנים לא להתגונן אלא להסתער על קו החזית של יריביהם, במקום ששמו הפך סמל למלחמה כולה. ורדן. מספר ההרוגים היה בלתי נתפס - קרוב ל-750 אלף. ועוד כמספר הזה פצועים, שבויים ונעדרים. בתום הקרב, שנמשך כמעט שנה, לא השתנה קו החזית. כך גם במקומות אחרים, ששמם היה מופת לטמטום צבאי - איפר, פשנדייל, דרך הגברות. בערוץ הנהר איזונצו בחזית האיטלקית התנהלו 12 קרבות בדיוק באותה צורה ובאותו מקום, גליפולי.
והיו כלי נשק חדשים, איומים: הצוללת תגיע לפרקה, הטנק, הלהביור, גזים רעילים (שפיתח עבור ארצו הפטריוט הגרמני הנאמן פריץ הבר, חתן פרס נובל לכימיה לימים, מאבות מהפכת הדשנים שמנעה רעב המוני, ומפתח גזים ללוחמה כימית. לימים יפתח רעל נגד כנימות שנועד להילחם במזיקים לחקלאות. את הרעל היעיל הזה יעבדו הנאצים לציקלון ב').
כך טילטלה המלחמה את היבשת
היו כמובן חזיתות נוספות. באימפריה העותמנית בגליפולי, ובארץ ישראל, בחזית הרוסית, שם נכנעה רוסיה אחרי המהפכה הבולשביקית. אבל ענייננו בעיקר בחזית המערבית, שקפאה בעיקרון על שמריה למשך ארבע שנים. סמל מלחמת החפירות היה הספר, לימים הסרט, האנטי-מלחמתי הגרמני של אריך מריה רימרק, "במערב אין כל חדש". המלחמה הייתה למלחמת התשה, כשאחרי ורדן הצבא הצרפתי על סף התמוטטות, הבריטים נושאים במרבית נטל המלחמה וגרמניה נשחקת אט אט. בניסיון להשיג הכרעה החליטה גרמניה על לוחמת צוללות בלתי מרוסנת, שהביאה לכניסת ארצות הברית לצד מעצמות הברית. בניסיון אחרון להשיג הכרעה יצאה גרמניה ב-1918 למתקפה כוללת מול הצבא הצרפתי אחוז הדמורליזציה, שמרד ברובו נגד התנהלות המלחמה שנה קודם לכן. הפריצה כמעט הצליחה, אבל כוחה של גרמניהתש, וכשהגיעו הכוחות האמריקנים הרעננים היה ברור שזה הסוף, וגרמניה חתמה על הסכם שביתת הנשק.
סמל הנרי גונתר האמריקני היה החייל האחרון שנהרג במלחמה. הוא הסתער על עמדת מקלע גרמנית בשעה 10:59, דקה לסיומה הרשמי של המלחמה. החיילים הגרמנית צעקו לעברו, באנגלית, לעצור, ירו יריות אזהרה אבל הוא הסתער בכידון שלוף. הוא רצה לחוש טעם מלחמה, והצליח. המלחמה, שנוהלה על ידי מפקדים שאמרו, לציטוט, כי "ניצחון הוא מיליון הרוגים שלנו ומיליון ואחד הרוגים לאויב", רשמה בשעתה האחרונה לא פחות מ-3,000 לוחמים הרוגים.
"הצעירים שמתו לא ידברו,
ובכל זאת ישמע קולם
בחלל הבתים שדממו:
יש להם דומיה, המדברת בעדם בלילות,
ובהכות האורלוגין.
הם אומרים:
צעירים היינו ומתנו -
זכרונו!"
(ארצ'יבלד מקליש)
המלחמה תמה, שלום שב לשרור, ואחרי מלחמה כה נוראה ברור שאירופה לא תוכל לשוב על כך לעולם, לא כן? לא. כמובן שלא.
המלחמה מסתיימת לפני שהגיעה לגבולות גרמניה. כשהיא חותמת על שביתת נשק, צבאותיה נמצאים ברוסיה שנכנעה, בצרפת ובבלגיה. העורף הגרמני אמנם נמצא במצוקה, אבל הוא לא הופצץ כמו במלחמת העולם השנייה, הצבא לא נסוג עד ברלין ההרוסה. חישבו על הציבור הגרמני, היודע שצבאו קרוב לפאריס, הקווים די סטטיים ארבע שנים - ולפתע באה הכניעה. מה קרה כאן? ברור מה קרה. תקעו סכין בגב הלוחמים האמיצים של האומה הארית. "הם", הסוציאליסטים, הליברלים, הבולשביקים וכמובן היהודים. מיתוס הסכין בגב יהיה מהותי בעלייתו של צעיר שזה עתה השתחרר מהצבא בדרגת רב-טוראי, והצטרף למפלגת הפועלים הגרמנית שתשנה עוד מעט את שמה למפלגה הנאציונל-סוציאליסטית.
הצבא הגרמני גם הורשה לצעוד הביתה. לא אספסוף מובס הנסוג באי-סדר, נתנו להם לצעוד עם כלי נשקם, הם שבו כצבא מנצח, מה שהזין את אגדת הסכין בגב.
ואז באו השיחות על הסכמי השלום, בפריס, בשורת ארמונות, הידוע שבהם ורסאי. ועל הסכם השלום המשפיל, מבחינת גרמניה, לא חתמו הגנרלים היהירים שהובילו את ארצם למלחמה, או ניהלו אותה עד הרגע האחרון כמו הינדנבורג ולודנדורף. חתמה על ההסכמים הממשלה האזרחית, הגנרלים התחמקו מאחריות, והותירו את איסוף השברים לאחרים, לאזרחים, שהם יהיו מזוהים עם ההסכמים השנואים.
התנאים היו חמורים: הושתו על גרמניה פיצויים קשים, היא איבדה שטחים ומושבות שעברו לידי המנצחים. מדינות רבות חדשות קמו במקום שבו היו האימפריות הותיקות. בית רומנוב, בית עותמן, בית הבסבורג, בית הוהנצולרן - כולם נמוגו אל דפי ההיסטוריה. אבל בפרדוקס היסטורי גרמניה, המנוצחת, הייתה בתום המלחמה חזקה יותר, יחסית, מהמנצחות. היא עברה מזמן את צרפת בגודל התעשייה, בגודל האוכלוסייה. המלחמה התנהלה על אדמת צרפת, וכל הצדדים החלו לחשוב על הסיבוב הבא - הרי מלחמת העולם הראשונה הייתה המשכה, במובן מסוים, של מלחמת פרוסיה-צרפת (וישנם היסטוריונים, הנודע בהם א.ג'.פ. טיילור, הסבורים שההיסטוריה של אירופה מ-1871 עד 1945 היא המאבק של גרמניה להשתלט על אירופה - מלחמות שונות אך מערכה אחת. העיתוי ליציאה למלחמה ב-1914 גם הוא אינו מקרי - גרמניה אז בשיא כוחה, אבל רוסיה וארצות הברית מתחילות להאפיל עליה בגודל האוכלוסייה ובעיקר בתעשייה, זו הזדמנותה הטובה ביותר).
היה ברור שאי אפשר עוד לחזור על מלחמת החפירות. אסור שתקרה עוד ורדן. אז צרפת מחליטה לחזק את ההגנה כדי להרתיע את גרמניה ומקימה את קו מז'ינו המבוצר (קו שהוגיו, פיליפ פטן ואנדרה מז'ינו שר המלחמה, שניהם ותיקי ורדן). גרמניה, מנגד, מחזקת את המתקפה - שילוב השריון והרגלים והארטילריה והמפציצים כדי לשבור כל הגנה. צרפת ובריטניה, מבועתות מהמחשבה על סיבוב נוסף, וזה יוביל את מדיניות הפייסנות מול גרמניה. ובסיבוב הבא, שוב גרמניה תעקוף את הביצורים הצרפתים, הפעם דרך יער הארדנים שנחשב בלתי חדיר לשריון. ורדן נלחמה 9 חודשים במלחמת העולם הראשונה, יום אחד בלבד במלחמת העולם השנייה.
אבל לפני מאה שנה עוד הייתה אופטימיות באוויר. המלחמה תמה. במחיר נורא - יותר מעשרה מיליון חללים. רובם ככולם חיילים צעירים. בתי הקברות התמלאו, עיירות וערים התרוקנו. מיד בתום המלחמה תפרוץ מגפת השפעת הספרדית, שתמית עשרות מיליונים תוך שנה אחת בלבד.
וכשנחתם הסכם השלום בוורסאי, והכול היו מאושרים שהנה, השלום הושג, אמר המרשל פוש הצרפתי: זה אינו הסכם שלום, אלא שביתת נשק לעשרים שנה. ועשרים שנה בדיוק אחרי חתימת ההסכמים תפרוץ מלחמת העולם השנייה, המשכה של המלחמה הגדולה. זו שהסתיימה בפרץ של אופטימיות קצרת ימים. שהרי אנו, האנשים הרגילים, וגם המדינאים והדיפלומטים לעתים מלאי רצון טוב, ואופטימיות, והדחקה - ומתבלבלים בין הסכם שלום, לשלום.