אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 24. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
מה זאת אהבה? זה רגש מדהים, זאת יכולת אדירה. היכולת לאהוב מעוררת קנאה. אני לא יודעת איך זה מרגיש, אולי אני מרגישה את זה ולא יודעת. אמור להעיף אותך, לתת לך תחושה שהכל אפשרי, לגרום לעצמך להאמין, לשנות את מה שרע, להביא את כל כולך, להאמין שאת אלוהים, לרצות לעוף באוויר.
הייתי רוצה להרגיש אהבה. הייתי רוצה להרגיש אהבה שיש בה רגשות שונים. חסר לי הצחוק, השמחה, החיבוק החם. חסרה לי קשת הרגשות. הייתי רוצה להרגיש יותר. אני רוצה לחבק ולהרגיש את האחר. הייתי רוצה לעוף משמחה. הייתי רוצה להיות כמו נוצה ברוח. אני יכולה לעוף בדמיון לא במציאות. במציאות אני מרגישה ריקה.
כל אחד מגדיר אחרת אהבה. זה יכול להיות בין משפחה ובין חברים ועם בן זוג. כל אחד רואה את זה אחרת. החיים שלנו סובבים סביב זה ולא כולם רוצים שזה יהיה העיקר. אחת המשלבות שלי אמרה לי שיותר חשוב לה להשקיע בעצמה, למרות שזה גם סוג של אהבה וזה יפה בעיני. אני חושבת שהעולם רואה אהבה כל הזמן ולפעמים שוכח שיש יותר מזה. יש לעולם כל כך הרבה מה להציע וחבל לפספס את זה.
אני רוצה לדבר על אהבה לעצמי. במשך המון זמן היה לי קשה, הרגשתי נורא עם עצמי, חשבתי שאני עם פיגור, שאין בי מעבר לאוטיזם. תמיד מדברים על יופי ואיך צריך להיראות ואני תמיד חושבת שאני לא עומדת בקריטריונים וזה כואב מאד. רציתי להיראות כמו דוגמנית וזה לא קרה, בינתיים. עם הזמן למדתי לקבל את עצמי, להביו מה המגרעות שלי, אבל גם מה היתרונות. זה לא אירע ברגע, וגם לא בשנה. אני לא רק אוטיסטית, אני הרבה יותר מזה. אני לי גיא-רון. אני עצמי בלבד. יש שיחשבו שזה לא מספיק, אבל אני יודעת שכן.
הדרך לאהוב את עצמי
יש מישהי בשם מיכל, שלימדה אותי לפני שנים. היא אוהבת אותי מאד. אני אוהבת אותה מאד. עברו המון שנים מאז שהייתה המורה שלי, והיא עדין נפגשת איתי כל הזמן. בשבילי היא מקום מקלט, היא דבר חשוב מאין כמוהו בחיי. אני לא יודעת מה אעשה בלעדיה. אני תמיד באה אליה הביתה, היא מכינה לי אוכל ואנחנו מפטפטות שעות. אני מקווה שהיא האדם שלא יעזוב אותי, מישהי שתמיד נשארת. אם יום יבוא והיא תלך, כי כנראה כולם עוזבים בסוף, זה יהיה קשה, אבל אני אתרגל.
מה יקרה איתי? זאת שאלה טובה מאד. אני רוצה שתהיה לי אהבה גדולה בחיי, כזאת שתסחף אותי, כזאת כמו בסרטים. כמו כולן, אני רוצה נסיך על סוס לבן. אני רוצה משפחה משלי, אפילו ילדים. אני רוצה הכל. זה לא יקרה, כי איך אוכל לטפל בילד? אז לא אחווה אהבה של הורה לצאצא, של הורה לילד וקשה לקבל את זה, אבל אלה הקלפים שהחיים חילקו לי, ואני שמחה על מה שיש לי, על האהבה של הצוות שלי, של המשפחה שלי, של החברים ושל החבר הקרוב שלי. כולנו צריכים להיות אסירי תודה על מה שיש ומה שטוב. אני מבטיחה לכם שתיהנו יותר ככה. מילה של לי.