פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אי השלום": החקלאים שנטעו תקווה בנהריים חוששים מהחלטת ירדן

      אחרי לחץ ציבורי על המלך עבדאללה, הוא הודיע כי בכוונתו לבטל את החכרת שני אזורים לישראל, שאחד מהם נחשב לנקודת מפגש בין העמים. תושבי עמק הירדן נזכרים בתקופה שבה נחתם ההסכם ובחלום להקים פארק ישראלי-ירדני שאליו ייכנסו ללא דרכונים. "ההכרזה של המלך הייתה פזיזה"

      תחנת החשמל בנהריים וטורבינה לייצור חשמל בתוך התחנה (מערכת וואלה! NEWS)
      אי השלום. השרידים מתחנת הכוח בנהריים (צילום: אלי אשכנזי)

      "גורל שני העמים משולב עתה זה בזה על ידי כוחות העומדים מחוץ להשגחת אנוש", כך הכריז באופטימיות אין קץ פנחס רוטנברג בנאומו בטקס חנוכת מפעל חייו, תחנת הכוח ההידרו-אלקטרי בנהריים, בערב שבועות, יום חמישי, 9 ביוני 1932.

      "הזקן מנהריים" מימש באותו יום את חזונו, שרבים פקפקו ביישומו ושכמה שנים קודם נשמע בלתי אפשרי. אחרי שהפך חלום למציאות ובנה מיזם פורץ דרך בעמק השומם, נדמה היה למהפכן שהגיע לארץ ישראל מרוסיה ששיתוף פעולה וחיי שלום בין העמים היהודי והערבי גם הם חלום בר מימוש.

      בטקס נכחו האמיר עבדאללה, לימים מלך ירדן, ארתור ווקופ, הנציב העליון של ממשלת בריטניה בפלשתינה, ורוטנברג שהפליג בחזונו לעתיד האזור. "רגשי כבוד ואהדה הדדיים, עבודה משותפת וידידותית של שני העמים, ויצירה משותפת של ערכים גדולים - סופם לבוא", הכריז בפני הקהל.

      16 שנים עבד מפעל החשמל של רוטנברג עש שנחרב במלחמה ב-1948. הסכם השלום בין ישראל וירדן שנחתם ב-1994 והקשר המיוחד שנרקם בין ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין לחוסיין, מלך ירדן, הפכו שוב את אזור נהריים לנקודת מפגש בין שני העמים ושוב נטעו תקוות לחיים של שלום.

      הנאומים בחנוכת מפעל נהריים- 1932 (מערכת וואלה! NEWS)
      "רגשי כבוד ואהדה הדדיים". העיתון שפורסם בעת חנוכת תחנת הכוח בנהריים, 1932
      ירדן מאשימה את ישראל בכיבוש נהריים- 1950 (מערכת וואלה! NEWS)
      מתח באי השלום. ישראל מאשימה את ירדן בכיבוש נהריים, 1950

      הכרזתו השבוע של המלך עבדאללה, בנו של חוסיין, כי בכוונתו לא לחדש את הנספח בהסכם השלום שעוסק בנהריים, מטיל צל על הקשר בין המדינות ומעורר חששות בעמק הירדן. "האי" שהיה תמיד בידי ישראל ועובד בידי חקלאי הקיבוצים אשדות יעקב איחוד ומאוחד, עלול להילקח מידיהם.

      אלי ארזי, חבר קיבוץ אשדות יעקב עקב אחר ההתפתחויות, כשהוא מוקף מפות ומסמכים שאסף לאורך השנים ובראשו אגור מידע עצום שעוסק כולו בפיסת הקרקע הקטנה בנהריים. פיסת קרקע שהייתה מסמלי השלום בין ישראל וירדן ועתה הופכת לסלע מחלוקת המייצג את המחלוקת בין שתי המדינות.

      "ב-1991, בוועידת השלום במדריד, העלו הירדנים את נושא האי בנהריים", נזכר ארזי בנקודת הזמן שבה הפך הנושא לתחום שיעסיק אותו מאז ועד היום. ארזי, אז מנהל מפעל בקיבוצו, הוסמך על ידי שתי האשדותיות, איחוד ומאוחד, "לנהל את הנושא הזה מול האנשים שיקבעו את גורלנו", כדבריו. חקלאי האשדותיות עיבדו מ-1949 את אדמות האי בנהריים והמשימה שהוצבה בפני ארזי הייתה "לדרוש שבכל הסכם בין המדינות, אנחנו נמשיך לעבד את הקרקע".

      ארזי הסביר כיצד נראה ונוהל שטח נהריים, יותר ממאה שנים לאחור, בתקופה בה מעצמות בודדות ששלטו בעולם, חילקו ביניהן שלל ושרטטו בעפרון גבולות מדיניים במזרח התיכון. לא אחת התחייבו המדינות על אותן פיסות קרקע לשני גופים שונים, פיזרו הבטחות והתחייבויות מעורפלות וזרעו את זרעי המחלוקת שצצו עשרות שנים אחר כך.

      תחנת החשמל בנהריים וטורבינה לייצור חשמל בתוך התחנה (מערכת וואלה! NEWS)
      נקודת מפגש בין שני העמים. שרידי תחנת הכוח בנהריים (צילום: אלי אשכנזי)
      תחנת כוח נהריים (מערכת וואלה! NEWS)
      תזונו של רוטנברג. שרידי תחנת הכוח בנהריים (צילום: אלי אשכנזי)

      בשנת 1919 החל לגלגל המהנדס פנחס רוטנברג את הרעיון להפיק בארץ ישראל חשמל בכוח המים. המקום שבחר היה בעמק הירדן, במפגש שני הנהרות - הירדן והירמוך, ומשום כך גם זכה המקום לשם נהריים. בערבית נקרא השטח - "בקורה".

      המהפכן הרוסי החל לגלגל את תכניתו למפעל החשמל בה בחורף יניעו את טורבינות הענק מי השיטפונות של נהר הירמוך, ובקיץ אגם הכנרת ישמש כמאגר המים. על פי התכנית באמצעות ויסות הזרימה של המים הנשפכים דרומה, לנהר הירדן, בסכר שיוקם ליד דגניה, ימשיכו הטורבינות לייצר חשמל לארץ המתפתחת.

      רוטנברג הצליח להדביק את הבריטים בהתלהבותו וקיבל זיכיון על כל אזור הכנרת, מוצא הירדן מהאגם ואזור מפגש הירדן והירמוך. מי שהיה 15 שנים קודם לכן ממנהיגי המהפכה הראשונה ברוסיה, עבר להיות מסור כל כולו לעמו. רוטנברג פעל עם אנשים נוספים להקמת כוח צבאי יהודי ולפיתוחה של ארץ ישראל. היו שפקפקו באפשרות שלו להגשים את חזונו, אבל היו גם שנישבו ברעיונות המטורפים שלו. הוא הקים בלונדון חברה בערבון מוגבל והצליח לגייס סכום עתק, במונחי אותם ימים, של מיליון לירות שטרלינג. בחלק מהכסף שנועד לפרויקט תחנת הכוח קנה קרוב ל-6,000דונמים שנרשמו בטאבו.

      אלא שזמן קצר אחר כך, בשנת 1922, העניקו הבריטים את עבר הירדן כשטח אוטונומיה לאמיר עבדאללה, שטח שבשנת 1946 יהפוך לממלכה הירדנית. כעת בנקודה קטנה בקצה האוטונומיה, במפגש הירדן והירמוך נוצרה חפיפה בין ההתחייבויות הבריטיות לרוטנברג ולעבדאללה, ללא ניסיון מצדם ליישב את הסתירה שיצרו.

      איזור מריבה- כותרת על המשמר- 1950 (מערכת וואלה! NEWS)
      נהריים ידעה תקופות מתוחות. עיתון שפורסם בנושא נהריים, 1950

      במשך 16 שנים, בין 1932 ל- 1948 פעל מפעל החשמל של רוטנברג בצד הירדני ובמקום אף הוקם הישוב "תל אור" לעובדים היהודיים של חברת החשמל. אך במלחמת העצמאות כבשו הירדנים את המקום ושבו את העובדים היהודיים וכך המיזם פורץ הדרך וחלומותיו של רוטנברג לחיים משותפים, התנפצו.

      במהלך הדיונים על הסכמי הפרדת הנשק בין שנוסחו בשנת 1949 בין ירדן לישראל ברודוס, התמקדו השיחות באזורים הרגישים: ירושלים, כביש ואדי ערה, מסילות הברזל מלוד לירושלים ולחיפה, אזור לטרון ועוד, וכך שטח נהריים נחשב שולי. שתי המדינות הסכימו כי קו שביתת הנשק בנקודה זו יחצה את האגם המלאכותי שהקים רוטנברג מדרום מזרח לאפיק הזרימה המקורי של הירמוך, לצורך ויסות המים במפעל החשמל. השינוי המלאכותי שיצר רוטנברג כלא פיסת אדמה של מאות דונמים בין מאגר המים שהקים לבין הירמוך. שטח זה כונה "האי" והוא נותר בידי ישראל, אלא שאז גם נקבע שקווי שביתת הנשק הם לצרכים צבאיים בלבד ולא גבול סופי מדיני-טריטוריאלי, שייקבע ביום מן הימים.

      חקלאי האשדותיות, בסיוע קיבוצי עמק הירדן, מיהרו לקבוע עובדות בשטח על פי העיקרון בו דגלו הקיבוצים מאז ומתמיד ביחס לגבולות המדינה - "הגבול יעבור במקום אליו יגיע להב המחרשה". ירדן, שרגע קודם לכן חתמה על הסכם שביתת הנשק, טענה באו"ם שישראל "כבשה" את נהריים. כעבור זמן קצר העימות דעך וחקלאי האשדותיות החלו לגדל על שטח של כ-800 דונמים גידולי שדה, בננות, אבוקדו, זיתים, פרדסים ועוד.

      "נוסחת הפלא" של רבין וחוסיין לשמירה על נהריים

      שיחות השלום בין ישראל וירדן בראשית שנות ה-90, הפכו את סוגיית הגבולות למרכזית. עיקר הבעיה התמקד בשטחים שעיבדו חקלאים ישראלים בערבה ושעליהן התבססה פרנסתם של מספר מושבים. סוגיית נהריים הייתה פחות מכריעה מבחינה כלכלית, אך השליטה במקום נחשבה כסמל עבור שתי המדינות.

      "על הפרק עמדה האפשרות ש'האי' ילקח מאיתנו", נזכר ארזי. "אלא שאז נמצאה נוסחת הפלא שהתבססה כולה על רצון טוב של שני המנהיגים, יצחק רבין והמלך חוסיין", אמר בהערצה ובגעגוע לאותם ימים היסטוריים. לדבריו, "אין בעולם אח ורע להסכמות אליהן הגיעו שניהם. לולא רבין וחוסיין, כל זה לא היה קורה".

      השניים הסכימו כי השטחים השנויים במחלוקת יעברו לריבונות ירדנית, אולם יישארו בבעלות החקלאים הישראלים. הנוסחה המיוחדת הגדירה את אותם שטחים כבעלי "משטר מיוחד" וארזי הדגיש כי "לא היה מדובר בחוזה חכירה כפי שרבים טועים להגדיר זאת". ארזי הסביר כי לגבי נהריים כתוב בנספח השלום "שלישראל זכות קניינית על האדמה", כלומר, ישראלים הם בעלי הקרקע.

      ההסכם הגולמי בין המנהיגים נפרט לחלקים בעשרות ישיבות של "ועדת מובלעות" משותפת לשתי המדינות. ארזי שהיה חבר בוועדה סיפר כי זאת הייתה "תקופה מרתקת של ישיבות משני צדי הגבול, חוויה ייחודית".

      ישראל מכחישה טענות עבר הירדן- 1950 (מערכת וואלה! NEWS)
      ישראל מכחישה את הטענות נגדה, 1950
      תחנת כוח נהריים (מערכת וואלה! NEWS)
      "בועה תיירותית". שרידי תחנת הכוח בנהריים (צילום: אלי אשכנזי)

      כמו החזון פורץ הדרך של רוטנברג בנהריים, כך קרה גם כשרבין וחוסיין הצליחו לממש חלום. אבל שלוש שנים אחרי שנחתם, עמד הסכם השלום בין המדינות בפני מציאות מזעזעת: חייל ירדני רצח ביריות רובה שבע תלמידות ישראליות מבית שמש ופצע שש. המקום שנקרא "אי השלום" בנהריים הוכתם בדם ועננה כבדה ריחפה מעליו. מיזם התיירות באי הצטמצם למימדים קטנים.

      המציאות ערערה את ההסכם המיוחד וכנגד כל הסיכויים הוא החל לייצר מציאות מיוחדת באזור נהריים, עד כדי כך שארגון "ידידי כדור הארץ" כבר הגה ותכנן במקום פארק טבע ישראלי-ירדני. התכנית דיברה על "בועה תיירותית" שלא יהיה צורך להחתים דרכונים בכניסה אליה ושקו הגבול החוצץ בין המדינות לא יקטע את הרצף הטבעי בין שתי גדות הירדן.

      אלא שבשנים האחרונות החלו היחסים בין המדינות להצטנן. החקלאים הישראלים המשיכו לעבד את אדמותיהם ועושים זאת גם היום, אבל השאיפות למיזמי שלום משותפים הפכו לחלום רחוק. ההכרזה האחרונה של המלך עבדאללה כי לא יאריך את נספחי הסכם השלום לגבי האדמות החקלאיות בנהריים ובערבה מעציבות את ארזי, אך הוא נחרץ בעמדו: "לא נוותר. אני מאמין שהמשבר ייפתר. המלך נתון בלחצים פנימיים קשים מאוד ונאלץ לומר את מה שאמר. בסופו של דבר צריך לזכור שבהסכם השלום יש יתרונות מהם כל צד נהנה ורוב היתרונות בידי הירדנים. יש להם יותר מה להפסיד, בעיקר בנושא המים. ההכרזה של המלך הייתה פזיזה מדי".