יום רביעי, 24 באוקטובר. לא השבוע, אלא לפני 28 שנה. באותו מועד, או בסמוך מאוד לו, מתרחש מאורע גורלי בתולדותיה של מדינת ישראל. בו ביום אין לכך עדיין סימן חיצוני. יתכן שהשותפים לעניין, או לפחות אחד מהם, כלל אינם מודעים לתוצאותיו. בנימין נתניהו עולה לדוכן הכנסת כדי להשיב לשאילתות. זה עתה מלאו לו 41. הוא גרוש בשנית, חופשי מכל מחויבות, סגנו של שר החוץ דוד לוי - עוד רגע ייפרד ממנו, עוד שני רגעים יתמודד נגדו על ראשות הליכוד ויטיח בו האשמה שלא יוכל להוכיח - ועונה בשם משרדו.
זאת תקופה אחרת, כמעט ימי הביניים. אין עדיין ערוץ 2 וערוץ 10 והשערוריה התורנית בערוץ היחיד היא החלטת מנהל מחלקת הספורט להוריד משידור קריינית בחודש השמיני להריונה, כי "אינה נראית מספיק טוב לעבור מסך". לא מדויק, מתגונן שר החינוך זבולון המר, "הסיבה אינה המראה שלה, אלא שהממונים על שידורי הספורט קבעו שהיא התקשתה באחרונה לעמוד במתח השידורים החיים. הם מקווים שלאחר הלידה, במזל טוב, תיפתר הבעיה הזאת והיא תחזור לתפקיד".
הסוגיה הבאה: פרסומים בעיתונות על חקירת השר אריה דרעי. חברי הכנסת חושדים שהמשטרה מדליפה. מודאג במיוחד ח"כ ראובן ריבלין מהליכוד. זאת "תופעה שאם לא נשים לה קץ, היא תימשך", הוא מאבחן. "מדובר באפידמיה. המשטרה לא הצליחה להחזיק מעמד ופרסמה עוד כהנה וכהנה בעיתונים. יש להקים ועדת חקירה. הנושא הוא מרדף אחרי אזרחים". שר המשטרה, רוני מילוא, מרגיע אותו ומצהיר שהוא "יכול לומר בביטחון מלא שהאנשים הבכירים בחקירות המשטרה - ראש אגף החקירות וראשי היחידות העוסקות בנושא - אינם מדליפים". ועוד בשורה בפי מילוא, בתום שנת פתיחתן של חקירות פליליות נגד 86 קצינים, ביניהם שישה תת-ניצבים וניצבי-מישנה: הוצאת החקירות הפנימיות מהמשטרה והקמת מח"ש בפרקליטות.
לבסוף מגיע תורו של נתניהו להשיב בעניין טבח אזרחים לבנוניים בידי צבא סוריה, עניין הגולש משום מה למחלוקת בין חברי כנסת על כישוריהם של פרופסורים משני עברי המיתרס. נתניהו, בנו של מלומד מקופח, פותח בסירוב להיגרר "להתכתשות אקדמית, כי כל ניסיון במדיניות חוץ, ואפילו במדיניות פרלמנטרית, לא יכול לענות על התככים שם".
אשר לנושא הנדון, הכל מתחיל ונגמר בתקשורת. "הכלל פה די פשוט, ביחס אלינו. כאשר יהודים הורגים ערבים מסיבה לגיטימית, כלומר כאשר יהודים הורגים ערבים - ניוז. כאשר הערבים הורגים יהודים - נו ניוז. כאשר ערבים הורגים ערבים - גם כן נו ניוז". ולקריאת ביניים, "כאשר יהודים הורגים יהודים, גם כן נו ניוז", יש בפי נתניהו חדשות מרעישות. "יהודים לא הורגים יהודים. אנחנו עם שעבר טראומה מסוימת לפני כאלפיים שנה, בין חומות העיר הזאת, ומאז היהודים זוכרים את הכתם הזה. יהודים לא הורגים יהודים. להיפך, אם יהודים יהרגו יהודים, זה ניוז".
ובעודו מדבר, חמש שנים לפני יגאל עמיר אך כשמסביב נופלים קורבנות רצח בסיטונות, נמשך מחזור החיים בטבע ולא רק של מגישת ערוץ 1. ב-27 ביולי 1991, תשעה חודשים לאחר אותו נאומון - וכארבעה חודשים וחצי לאחר נישואיו בשלישית - נולד בשעה טובה לנתניהו ולאשתו הטריה בנם, יאיר. אז זה לא היה כל כך ניוז. עכשיו, בדיעבד, ועוד איך, כי זה הרקע למצבה המטורף של מדינת ישראל. לא הרי נתניהו טרום-שרה, חופשי מכל אילוץ, כנתניהו לאחר שהתברר ששרה הרה.
המדינה זה אני, משנן נתניהו. תיקון קל, חסר לו אם לא: רעייתי ואני. המדינה היא שלהם. זוג המסובך בפלילים, היא כבר עומדת לדין, הוא כפסע מספסל הנאשמים (שעליו לא יישב; נאשמים במעמדו חולקים ספסל רגיל עם קהל הסניגורים והעיתונאים), שבמקום לנהוג בענווה המתבקשת יוצא למתקפה בכל החזיתות, נגד כל המוסדות, נגד כל היריבים האמיתיים והמדומים.
כל השרים, של הליכוד בוודאי אך גם של הבית היהודי, כולנו, ישראל ביתנו וש"ס, הם נמושות בעיניו. סיפור הכרטיסים למונדיאל ברוסיה, המדוקלם בפיו כהוכחה לגדלותה של שרה, אופייני בשלוש רמות. ראשית, המתנה הממלכתית שקיבל מהנשיא פוטין, שני כרטיסים נוספים (המאבטחים אינם נספרים), הופכת לפרטית שלו. שנית, זו הזדמנות להשפיל את "כל הממשלה" שעמדה בתור כקבצנים, או ליתר דיוק כזוג נתניהו המקושש ארוחה מארנון מילצ'ן. שלישית, לא הוא קובע, אלא היא - שרה מתערבת ומחליטה. גם כשנתניהו מפרסם את התודה הנרגשת ששלח לו אחד מאורחיו, חולה סופני, הדגש הוא על מיטיביו, שבחסדם כי רב הואילו להרעיף אושר אחרון על האומלל.
את הזוטה התפלה טורח נתניהו לספר בין השאר בעצרת תמיכה בז'קי בן דוד לוי, בבית שאן, כמו נגמל מהאיבה הנושנה ההיא, והרי מאז הספיק לוי האב לכהן בממשלתו. הוא לא נגמל, מסתבר, מההרגל להפריח לחלל האשמות שאינו יכול להוכיח, בדבר אירועים שלא היו, אך כן נבראו, בהבל פיו.
אין אמצע
אחד משני האישים הבכירים במדינה, הנשיא וראש הממשלה, משקר. או השני בהאשמתו, או הראשון בהכחשתו. אין כאן אמצע. זה מצב בלתי-נסבל, שנתניהו חולל בזדון. מוכרחות להיות לכך תוצאות, משפטיות ולא פוליטיות, כי הפוליטיקה, בגלל רפיון שריו מכל המפלגות, שבויה בידי נתניהו.
בעשור המופלא של שלטונו נתקל נתניהו במעוז שלא הצליח לכבוש או לפוצץ - בית הנשיא. שמעון פרס ולאחריו ריבלין היו לכותל המערבי של הפקידות והקצונה הבכירות ושל צמרת מערכת אכיפת החוק. נתניהו חסר אונים למנוע מהרמטכ"ל ומראש אמ"ן, מראשי המוסד והשב"כ, ממפכ"ל המשטרה ומפרקליט המדינה לעדכן את הנשיא בנושאים שעל סדר יומם, כחובת החוק והנוהג. היועץ המשפטי לממשלה, נשיאת בית המשפט העליון ואף שרת המשפטים, שאינה בעלת-ברית רעיונית של המערכת, מוצאים בנשיא אוזן קשבת, ומהאוזן הרי בא האיזון.
פרס סייע לבלום את נתניהו במסלול ההמראה של המפציצים לאיראן. ריבלין מוהל במנת שפיות את שיגעון הגדלות של ראשות מפלגה שהיא ממשלה שהיא כנסת. תפקידו החוקתי של הנשיא לעת הרכבת ממשלה, בין בעקבות בחירות ובין משום שראש הממשלה מת (אשכול, רבין), חלה מאד (שרון) או התפטר (בן-גוריון, גולדה, בגין, אולמרט), מוגדר היטב ולרוב סמלי יותר ממהותי. כמו סגן הנשיא האמריקני, שאינו משתתף בהצבעות הסנאט אלא כמכריע בתיקו, מעורבותו של הנשיא בישראל בקביעת המיועד להרכבת הממשלה דלה ותחומה בהמלצות סיעות הכנסת - למעט בשוויון, ואז היא משמעותית, אף שאין בה כדי להבטיח שהזוכה בבכורה אכן יצליח להרכיב ממשלה.
המניע האישי ביחסו של ריבלין לנתניהו, שעשה הכול כדי להצדיק טינה כלפיו, היה יכול להתבטא ב-2015, אילו נוצר שוויון ממליצים בין ראש הליכוד לבין יצחק הרצוג. זה לא קרה, בגלל משה כחלון. ברגע הופעת כחלון בבית הנשיא והודעתו המשודרת כי ימליץ על נתניהו, חזרה הנשיאות לממדיה הטבעיים, המנותקים ממידת החיבה שרוחש ריבלין לנתניהו. ואם כך לאחר בחירות, כשמאזן הכוחות ידוע, מגוחך לטעון שריבלין ישתעשע ברעיון סרק לפני בחירות. אך מאחר שלעתים גם אנשים רציניים נתפסים למעשים מגוחכים, אין די בהיגיון. הנטל עובר לנתניהו - המצא את הגופה.
פרס, בשעתו הנשיאותית, היה משוכנע שנתניהו בולש אחריו ומצותת לו. החשדנות ההדדית של הפוליטיקאים, בעיקר אלה הבקיאים ביכולות השי"ן-בי"ת-כ"ף, פורצת את גבולות הדמיון, אך בגלל מאזן האימה ביניהם גם הטמנת מיקרופונים בקווי הטלפון שלהם ואף האזנת נפח במשרדיהם ובבתיהם לא תניב יבול עסיסי - בדומה ל"אמצעים המיוחדים" של אמ"ן באוקטובר 1973, שהופעלו חלקית בלבד אך שמפאת המידור הקפדני לא היו פוריים יותר גם אילו הופעלו בקביעות לקראת מלחמת יום הכיפורים.
נתניהו אינו מקליט את ריבלין והמאבטחים של שניהם אינם מרכלים ביניהם - לכל היותר הם מדווחים כלפי מעלה. איזו ראייה, שאינה עדות שמיעה מכלי שלישי ורביעי, יכולה להיות לנתניהו נגדו; אדרבא, יחשוף אותה, בבחינת אמת דיברתי. אם אינו יכול לעשות זאת, יפסיד בתביעת דיבה, כי הוא מאשים בעצם את הנשיא בהפרת אמונים ובחריגה מסמכות. כדי שתביעה כזו תידון, בין אזרחית ובין כקובלנה פלילית, על הנפגע מהדיבה להתלונן. הסיכוי שאזרח כלשהו יזכה לסעד מהיועץ המשפטי, המחליט בענייני הליכים נגד ראש הממשלה, בתוקף היות האזרח אחד מ"חבר בני אדם" העלולים להיפגע מהשמצת הנשיא, קיים אך קלוש.
הכשרת הקרקע לאימפיצ'מנט
אם ריבלין יניח להאשמה נגדו להישאר בחלל, ללא מחיקה שלה בהליך משפטי, הוא יאפשר לנתניהו להכשיר את הקרקע להליך נגדי של הדחת הנשיא בידי הכנסת - אימפיצ'מנט. להתנעת ההליך די ב-20 ח"כים מזן אמסלם, ביטן, זוהר, חזן, קיש, רגב, רשימה חלקית ועל פי סדר אלפביתי, לא לפי חשיבות המחוקקים הנכבדים. בסוף ההליך לא יימצא בכנסת רוב להדחה, אבל לא זו התכלית, כי בינתיים תתחולל מהומה שתכרסם ביוקרת הנשיאות.
אשר לצלע הנוספת של המזימה המדומה, גדעון סער, נתניהו פועל נגדו לא כמגננה מסכלת, אלא כמכה מקדימה. בגלל אנוכיותו וחולשת כל עמיתיו, נתניהו הוא הפוליטיקאי החזק ביותר שפעל בזירה הישראלית אי פעם. הוא חזק מבן-גוריון, ששליטתו האישית במפא"י הייתה ללא עוררין אך מאמציו לקידום דור צעיר (דיין, פרס) נתקלו בהתנגדות דור הביניים (אשכול, גולדה); והוא חזק מבגין, שהיה עם כל עוצמתו ב"חירות" רק מנהיג-שותף, אמנם עליון, של הליכוד, לצד ראשי הליברלים.
נתניהו, אויבם של הנסיכים הישנים מכיתת מרידור ואולמרט, לבני ומילוא ובני בגין (וריבלין), אינו מטפח יורשי עצר. אחריו לא המבול. אחריו שממה. הליכוד פיתח בו תלות אישית. או-או(פוזיציה). יש רק עניין זניח אחד, רשימת מועמדים, לכנסת ומתוכה לממשלה, רוויית מאבקים. לפי סקר פנימי, ברשימה זו מוביל עכשיו סער ביתרון גדול ואחריו מירי רגב - ראש סיעת "החנפנות משתלמת" - וגילה גמליאל, אבי דיכטר וישראל כץ, כשגלעד ארדן נדחק לעשירייה השנייה.
סער, לפנים עוזרו של יהודה וינשטיין, כאשר וינשטיין היה עוזרו של יעקב וינרוט, בעת שהזוג נתניהו נחקר בפרשת עמדי, אינו מאיים על נתניהו כטוען לכתר. יחסיהם הצטננו כשסער נישא לאשה צעירה בכמעט עשור ומחצה משרה, ואף עלולה להזכיר בחזותה את איילת שקד, או להיפך; המחשבה שמי מהן תישן אי פעם במיטת ראש הממשלה עלולה להוציא מהדעת. כך במחוזות הרגש. פוליטית, האיום נעוץ בעצם קיומם של שם ופרצוף הבאים בחשבון, בגילום ההכרה, העלולה לחדור למפלגה, שיש חיים גם אחרי נתניהו. זה, בהשאלה מהתכנית הרב-שנתית של הצבא, תר"ש גדעון.
בסניף תל אביב של הליכוד, שחולשתו בבחירות לראשות העיר משוועת, ניסו ביממה האחרונה לגייס את נאמניו המושבעים של נתניהו במצודת זאב כדי לפשר, לגשר ולקשר בינו לבין סער. מאוחר מדי: התכנית שהדביק לסער הייתה רק עילה לתרגיל עוקף בג"ץ, בראייה צופת מוצאי הבחירות, של נתניהו. עד כדי כך ליבו של נתניהו גס במפלגתו, שהוא מוכן להציג אותה כאכולת תככים ואת הנשיא השני (אחרי משה, מה שמו, משהו בק') שהוציאה מתוכה כבוחש במדמנה, רק כדי לשפר את מצבו הפרטי בהקשר המשפטי. אגדת סער-ריבלין הופצה לטובת סתימתה של מה שנתניהו מכנה "פרצה בחוק", אלא שאין פרצה בחוק יסוד הממשלה. נתניהו הוא הפרצה, שכמקובל קוראת לגנב.
כאילו כדי לחזק את בסיס חששותיו של נתניהו, בא היום (חמישי) היועמ"ש אביחי מנדלבליט ואותת כי במקביל להגשת כתב אישום יבקש גם למנוע מנתניהו להרכיב את הממשלה הבאה. בנימוקיו לדרישתו להשעיית ראש מועצת תמר, דב ליטבינוף, ולסיכול שובו לראשות המועצה גם אם ינצח בבחירות בשבוע הבא, הדגיש מנדלבליט, לאור פסיקות בג"ץ, את ערכי טוהר המידות ושלטון החוק, החשובים יותר מרצון הבוחרים. למרות השוני בין ליטבינוף, שהודה בעבירות במסגרת הסדר טיעון, לבין נתניהו בטרם השימוע שיובטח לו יחד עם כתב חשדות, המסקנה המעשית דומה. כשנתניהו חותר לסכל אותה, לא אכפת לו להמיט על המדינה משבר חוקתי.
פוליטית, נתניהו הוא שמשון הגיבור, אבל משפטית מחלפותיו גזוזות, עוד רגע הוא אסור. לא אכפת לו להפיל את ההיכל על כל יושביו. לנתניהו חיוני להישאר ראש ממשלה בזמן משפטו. לא ראש ממשלה לשעבר, כמו אהוד אולמרט, עם סופו הידוע, אלא ראש ממשלה מכהן, שההליך נגדו משתרך לאין-קץ. לכן הוא חותר לשנות את ההלכה המסתמנת, שתמנע ממנו - היא ולא ריבלין או סער - להרכיב את הממשלה הבאה, תהיינה תוצאות הבחירות אשר תהיינה.
נתניהו כבר מודה בכך ששיקולי פיזור הכנסת והקדמת הבחירות, במחיר מאות מיליוני שקלים לאזרחי ישראל שקנו ב-2015 כנסת לארבע שנים וחצי, נגזרים אצלו מחשבונו הפרטי. טוב לו? מקדימים. רע לו? גונזים את ההקדמה, כי אפשר לסמוך על בנט וליברמן, כחלון ודרעי וליצמן, חברי להקת ביבי והבובות, שיעשו כרצונו בכל תנאי. עובדה, הם יושבים בממשלתו גם כשמעליו מרחפות המלצות משטרה לאישומי שוחד ומירמה.
עבירה גוררת עבירה. להקדמת הבחירות לפני ארבע שנים גרם, לפי הודאתו - או התפארותו - של נתניהו, חוק "ישראל היום". אותו מהלך שלטוני, שנבע משיקוליו האישיים של נתניהו, נמצא עכשיו בליבת אחד מתיקיו הפליליים. כדי לחמוק מעונש על כך, הוא רוצה לשנות חוק נוסף, והפעם חוק יסוד, הממשלה. מה זה אם לא סעיף 244 לחוק העונשין, שיבוש עשיית משפט, "העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת". חקיקה פרטית כזו, שתכליתה לחסום הוראה של בג"ץ למנוע מהנשיא להטיל על נתניהו להרכיב ממשלה בכנסת הבאה, היא בעליל דרך אחרת לאותו יעד.
זעקת השבר "פוטש" היא הסחת דעת מהתרגיל האמיתי. זה לא פוטש - זה שיבוש.