משהו רע עובר על משרד התחבורה, רע מאוד. מגע הקסם של "הבולדוזר", שר התחבורה ישראל כץ - זה שיודע להפקיע כל סלע של ביורוקרטיה ולפלס נתיב של עשייה - פג. הוא מצא את עצמו בחודשים האחרונים כבולדוזר ש"פרס זחל", ללא יכולת להתקדם. זה החל בתמונות מתחנות הרכבת בצפון הארץ, אלה הנראות כאילו צולמו בתחנת רכבת בהודו ועד לתמונות מצדה השני של המדינה, שם תקועה רכבת הרפאים במנהרה מירושלים לתל אביב. נכון יעשה מבקר המדינה אם יבדוק את מחדלי הרכבת בשנה האחרונה.
לצד זה, חוסר היכולת של המשרד להתמודד עם סוגיית האופניים החשמליים, שגבו מתחילת השנה 17 קורבנות בתאונות דרכים. המצב רע עד כדי כך שרק לאחר האסון שבו נהרג הנער ארי נשר גילו במשרד התחבורה שהציבור כועס. כועס על כך שאין באמת מערכת חוקים ואכיפה בכל הקשור לאופניים חשמליים, כועס על כך שאין דין ואין דיין בנושא. אז בתגובה, במשרד הזדרזו להוציא איזו הדלפה מטופשת לכלי התקשורת על רפורמה בקנסות ושדרוג האכיפה, אבל שוב לא הציגו תוכנית אמיתית. הם הסתפקו במרשם אקמול לחולה אונקולוגי.
גם התאונה הקשה שבה נספו שלושת בני משפחת אביטן בכביש הערבה בשבוע שעבר נוספה לרשימה. משום מה עד היום, 71 שנים, לא מצא משרד התחבורה דרך לשדרג את כביש הערבה לכביש ידידותי, שבו בטוח לנהוג לאילת ובחזרה. התאונה הזו הוכיחה שוב כי "הבולדוזר", כץ, לא רק שלא יכול לחלץ את הרכבת מהתחנה, אלא האיש לא מצליח אפילו להעביר תוכנית לאומית לסלילת כביש עם טכנולוגיה של שנות ה-2000. הרי זה פרויקט פשוט. אין בעיה של הפקעת קרקעות, אין בעיות הנדסיות של חציבת מנהרות או הזזת הרים - פשוט צריך לסלול כביש רחב יותר עם גדר הפרדה בין מסלולי הנסיעה ובו תחנות ריענון ותאורה לשעות הלילה. אולי כך היה ניתן להציל חיי אדם בכביש הערבה שכבר מזמן הפך לכביש מוות - כביש שבו כל תקר בגלגל גובה מחיר כבד של חיי אדם.
משהו רע קורה במשרד התחבורה, שבו השר לא מצליח להבין את הרפורמות שהוביל בעצמו. הן נופלות אחת אחרי השנייה. מנכ"לית המשרד, קרן טרנר אייל, מתרוצצת בין אולפני הטלוויזיה בניסיון להסביר איפה ואיך היא והצוות כשלו.
רפורמת הטסטים נכשלה כישלון מחפיר. חיילים לוחמים בשירות סדיר לא יכולים לגשת למבחני נהיגה. חבריהם, תלמידי כיתות י"ב, נדרשים להמתין חודשיים עד חצי שנה לטסט המיוחל. זאת למרות שכץ הבטיח טסט כל ארבעה ימים. אלא שהמשרד שלו לא נערך לרפורמה, לא הכין אזור טסטים כפיילוט והתוצאה - אין טסטים ואין רישיונות לנהגים.
ומה לגבי טיסות לחו"ל? הטיסה ליוון למשל מהירה וזולה, אבל הדרך עד לנתב"ג מייסרת ויקרה. לו לא הייתה הרכבת תקועה בתחנה, הייתה לנו תחבורה ציבורית יעילה וזריזה לשם. לו לא היו המוניות מפקיעות מחירים כאילו מדובר בנסיעה עד תאילנד, היינו מסתדרים. אבל במצב הנוכחי, המבקשים לטוס לחו"ל נאלצים פעמים רבות להשתמש ברכבים פרטיים - ואם לא די בזה, לחפש שעות מקום חנייה פנוי במגרשי הענק העמוסים. אגב, הדרך לנתב"ג אמורה להיות קצרה יותר בשמונה קילומטר, אלא שהמחלף שאמור לקצר את הדרך לשם, מחלף כפר חב"ד שכבר שנים בתכנון, אינו מתרומם.
ואם אחרי תלאות אינספור הגעתם לנתב"ג, את ה"צ'ק אין" תעשו "במעברת אוהלים" ולא בטרמינל מתקדם. כן, את טרמינל 3 הרחיבו בעזרת יריעת אוהל המשמש בימים רגילים משפחות אבלות לקבל את פני המנחמים. אבל עזבו, העיקר שמכל העולם נוחתים המטוסים בלי לדאוג לרגע לעתידה וחוסנה של התעופה הישראלית "כחול לבן".
משהו רע קורה במשרד התחבורה, "הבולדוזר" נתקע. אפילו פרויקט הדגל של התחבורה העירונית בגוש דן מתקשה לפלס את דרכו מתחת לאדמת הקודש של בני ברק. הוא כל כך מתקשה - שאפילו השר ומנכ"לית המשרד נמנעו מלצייץ שחייבים לבצע עבודת כרייה גם בשבת -הם פשוט היו עסוקים בהסבר למה צריך לסגור את נתיבי איילון באמצע השבוע. כי הרי לא יכול להיות שבמדינת היהודים יוקם גשר להולכי רגל בערב שבת.
ישראל כץ צריך היה להיות ההבטחה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית. תלמידו של אריק שרון, מי שכונה "הבולדוזר האמיתי של ההתיישבות והתשתיות". תחילה זה היה נראה מבטיח - כץ הצעיר עולה בהישגים על רבו "הבולדוזר". אבל אז קרה משהו רע, וכץ נדמה שמזכיר יותר "בובקאט" קטן, כזה המתקשה לאסוף אפילו ערימת עפר כדי להיחלץ מהבוץ.