כשליש משנותיה של מדינת ישראל, עד כה, 23 מתוך 70, עברו מאז רצח יצחק רבין, אותו מאורע - פשע פוליטי - החקוק כל כך בתודעת מי שחיו כאן אז. שלושה מיליון ישראלים, במאזן הכולל, נוספו לחמישה מיליון וחצי של 1995. זאת מדינה אחרת, שלכאורה התקדמה הלאה ולמעשה נסוגה בעקבות ההתנקשות בראש הממשלה ושר הביטחון לשפל הביבים.
חמישה ראשי ממשלה כיהנו לאחר רצח רבין - שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריאל שרון, אהוד אולמרט. איש מהם לא הגיע לרמתו. רבין לא היה מושלם, לא כאדם ולא כמדינאי, אבל כשליח-ציבור התאפיין ברצינות ובענייניות. מאחר שקיבל הזדמנות שנייה, 15 שנה לאחר תום הראשונה, ידע שזמנו היעיל קצוב ושחובתו למצות מהאילוצים ומהנסיבות את "המיטב והמירב", כפי שאהב לדקלם. איש לא היה מפריע לו, לאחר כישלון גישושי השלום, באשמת רפיונו של ממשל קלינטון, עם סוריה, אילו הניח למצב בזירה הפלסטינית והירדנית להשתרך לאין קץ ולנצח בבחירות 1996. אך רבין הבטיח שינוי וסירב להשתמט. הוא ידע שתהליך אוסלו אינו יותר מניסוי הצופן סיכון וסוטה מהתהליך הרב-צדדי שממשל בוש השיק בוועידת מדריד, אבל גם שבהמשך המצב הקיים של ראשית שנות ה-90 אין תקווה, אלא רק אשליה.
הנחת העבודה של רבין הייתה שיאסר ערפאת ירסן את חמאס, מפני שהוזהר - כחלק מרכזי בהסכם עם אש"ף - שמעמדו כנציג הפלסטינים תלוי בהפסקת האלימות. האסון הגדול של אוסלו נבע מכך שערפאת לא רצה לאסור מלחמה על חמאס, בין אם כתכסיס להחלשת ישראל ובין משום שנרתע מהמחיר הפוליטי שהיה עליו לשלם אילו מימש את התחייבותו, ושהדמוקרטיה הישראלית לא מצאה בתוכה כוח להגבלת ההסתה ולסיכול מזימת הרצח.
הציבור הישראלי של 2018, שגילו החציוני 30, זוכר בעיקר את רבין של אוסלו ושל הרצח. אם הוא מרחיק קצת לאחור - גם את שר הביטחון של האינתיפאדה; ואם מצא עניין במלחמת ששת הימים - ברמטכ"ל המנצח של 1967. זאת ראייה ממעיטה של חשיבות רבין בשדות הצבא והדיפלומטיה. שניים מהפרקים המרשימים ביותר בקורותיו נכתבו ברמת גן, שם שכן המטה הכללי עד שעבר לקריה, ובוושינגטון.
יצחק במחנה רבין
סגן-אלוף רבין, ראש מחלקת המבצעים באגף המטה, הקים את מערכת הפיקוד והשליטה של המטכ"ל, במתכונת הממשיכה לשרת את צה"ל עד היום.
הוא היה אז בן 29, לאחר הפיקוד על חטיבת "הראל" במלחמת 1948 ושירות כקצין המבצעים ולמעשה סגנו של מפקד חזית הדרום, יגאל אלון. באותם עשורים רצופים של מלחמת עולם, מחתרת, מלחמת קוממיות ובניין מדינה וצבא לא התפנו בעלי כישרונות בולטים כדיין, פרס, אלון ורבין לרכישת השכלה גבוהה, מסודרת. לכל היותר עברו השתלמות קצרה בצבא זר או שמעו הרצאות ספורות. הצלחתם ושגיאותיהם כאחת נשענו על עיבוד עצמי של התנסויות ושל תורה תמציתית שליקטו.
במחקר מקיף על תולדות מחנה המטכ"ל בשנים 1948-1955, כלומר עד שהתמקם בקריה, באתר הקרוי כיום "מחנה רבין", סיפר ד"ר ניר מן על מרכזיות תפקידו של רבין כרמ"ח המבצעים שהכניס סדר בתוהו-ובוהו וידע למצות את יתרונו של צה"ל על צבאות ערב בתכנון ובארגון. בין השאר ראיין מן את סגן-אלוף בדימוס דרור אמיתי, עוזרו של רבין אז.
"(לזכות) רבין חידושים חשובים בעבודת המטה הפנימית במחלקה ובכלל צה"ל", העיד אמיתי. "הוא שהנהיג כתיבת יומן מלחמה ופעילות מבצעית, יצר קשר הדוק בכתב ובטלפון - כולל רישום תקציר השיחות - עם כל אגפי המטכ"ל ומחלקותיו, הוציא דף פעילות יומי בשיתוף עם אמ"ן וקבע הוצאת דוח התקדמות למעקב אחר פעילות המחלקה, שעסקה בכל תחומי מבנה הצבא וארגונו וגם בנושאים אזרחיים שהוטלו עליו - ייעור, סיוע לנפגעי השיטפונות במעברות ועוד. בכל יום חמישי ערך רבין 'יום שוק' וקיבל לפגישות דיווח ועדכון את ראשי המטות של הפיקודים המרחביים ואת נציגי המטות. עבודת המטה שלו היתה מאד שיטתית ומסודרת".
רבין הנהיג משמרות ותורנויות ליליות במחלקת המבצעים, לקבלת דיווחים מהפיקודים והיחידות. "חשיבות רבה מאד הייתה לתחזית מזג האוויר היומי שהתקבלה מחיל האוויר ושהשפיעה על הפעילות המבצעית. עד להקמת המכון המטאורולוגי, היה חיל האוויר אחראי להפצת התחזית היומית לכל הגורמים במדינה. במקרה של בעיה כלשהי בתחזית נדרש המפקד התורן להתקשר לראש מדור במחלקה ובמקרים מיוחדים - ישירות לרבין. פעם, בארבע לפנות בוקר, קיבל מפקד תורן ממחלקת המודיעין דיווח מחיל האוויר על הגעת ענני לוקולוס. הוא לא ידע מה משמעות ההודעה, חיפש בבהילות אך לשווא ראש מדור והחליט להעיר את רבין ולעדכן אותו שהעננים מגיעים. רבין התייחס לכך כדרכו בצניעות ובסלחנות".
כדי לבחון את דפוסי הפעלתו של מוצב הפיקוד העליון, נערך ב-1951 בניצוחו של רבין תרגיל, "תמרון" במונחי התקופה. לפי הצעת חיים בר-לב, ידידו של רבין מהפלמ"ח, מוקם מוצב הפיקוד ביקב שבמקווה ישראל, ליד בית-הספר החקלאי שבר-לב היה לפנים מתלמידיו. ראש ענף המבצעים, מתי פלד, העניק למוצב הפיקוד העליון את הכינוי "הבור". לדברי אמיתי, לזכר "הסיפור הידוע שבימי הביניים ובתקופת הצארים ברוסיה, לאחר השלמת בנייתם של מוצבים סודיים ביותר, היו רוצחים את כל הבונים כדי להשתיקם לנצח, חופרים בור עמוק וקוברים בו את גוויותיהם. 'הבור' היה במקור כינוי ההסוואה למוצב הפיקוד העליון במקווה ישראל ואחר כך נדד איתו לקריה".
בלילות התרגיל ישן רבין באוהל סיירים, שהיה מחובר בקו טלפון ישיר למוצב הפיקוד. "זאת הייתה הגדולה שלו", התפעל אמיתי. "ברוח מורשת הפלמ"ח הוא רצה שגם מקבלי ההחלטות יחושו את אנשי השדה, כדי שהחלטותיהם תהיינה יותר שקולות, בלי נתק מהדרג הלוחם. אנשים נשלחו להרוג ולהיהרג, והוא חש את כובד האחריות".
כשבתווך שבין אלוף לסגן-אלוף שורבבה דרגה חדשה למפקדי חטיבות, ראשי מחלקות במטכ"ל וקציני חיל ראשיים, קודם רבין לאלוף-משנה. לכבוד האירוע קנה אמיתי בשק"ם קצת תקרובת ובמרכזה קופסה של סוכריות קשות, "לנדרין", שהאל"מ הטרי נהג לכרסם (בין סיגריות). "באותו יום תוכננה לרבין הרצאה בפני קצונת הנח"ל במחנה 80. לפי פקודת המטכ"ל אז, אלופי-מישנה התקבלו בהגיעם לבסיסים במשמר כבוד. טלפנתי למפקד הנח"ל וסיפרתי לו שרבין עכשיו אל"מ. כשרבין התקרב לשער הבסיס וראה את משמר הכבוד, הוא נבהל, הקיף את הבסיס, נכנס בשער צדדי והתייצב באולם ההרצאה, כשמפקד הנח"ל ומשמר הכבוד ממתינים לו בשער. זה היה טיפוסי ליצחק רבין הביישן והמופנם. הוא גם היה שותף בסבב הרכב של המחלקה ולעתים קיבל טנדר שלל מאובק, רכב מטה של גנרל בריטי, שכינינו 'ארון מתים'. פעם נערכה קבלת פנים צבאית במלון על שפת הים. רבין הגיע ב'ארון מתים' והשוטר הצבאי היפנה אותו הצידה. רבין ציית לו, עשה שבעה סיבובים, לא קיבל מהשוטר אישור, ויתר והסתלק".
היו אמנם מפקדים קרביים בולטים ממנו, אך לא היה קצין-מטה ומפקד בכיר שהשכיל כמותו לשכלל את צה"ל ולמצות את כוחו. על הנדבך שהניח במחלקת המבצעים בתחילת שנות ה-50 הוסיף רבין בשלהי העשור ועד למלחמת ששת הימים עוד נדבכים, כראש אג"ם, סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל. אף שלא בנה הכול יש מאין ומעולם לא התיימר לכך, מעידים הקצינים ששירתו לצדו ותחתיו על השפעתו העצומה. אם יגאל ידין ומשה דיין היו הרמטכ"לים החשובים של העשור הראשון, רבין לבדו היה הרמטכ"ל המשפיע של העשור השני.
יוקרתו הצבאית הועילה לו מאד בהגיעו לוושינגטון, בדיונים אסטרטגיים עם ממשלי ג'ונסון וניקסון, במחלוקות על הגרעין הישראלי ובמאבק להשגת האישורים לקניית מטוסי "פאנטום". למעט השגריר הסובייטי אנטולי דוברינין, ערוץ הקשר ליריב המסוכן של המלחמה הקרה, לא היה בשנות ה-70 המוקדמות נציג זר מוערך כרבין. הוא ידע, אם גם לעתים בחספוס, להשתמש במנופים - יהודים, סנאטורים, תככים פנימיים בין הבית הלבן למשרד החוץ - כדי לאזן את לחצי הפקידות הפרו-ערבית ותאגידי הנפט. יומן ראש מטהו של ניקסון, בוב הולדמן, גדוש באזכורים נשיאותיים של השגריר הישראלי, נאמנה של גולדה מאיר ובן-שיחו של הנרי קיסינג'ר ("בדקו עם רבין").
הישגיו של רבין בצה"ל ובוושינגטון לא חיבבו אותו על מתחריו בפוליטיקה. דיין ופרס פעלו נגדו כבר בסוף שנות ה-50, אולי מפני שזוהה עם יריבם, אלון. אליהם הצטרפה עקומת הלימוד שלו כראש המפלגה - להלכה, כי פנחס ספיר עדיין היה שם זמן-מה, גולדה ריחפה ברקע, דיין כרסם מהיציע ופרס נמצא בקרב תמידי, והממשלה שלא הייתה די תלולה. הוא לא אזר כוח פוליטי לדילוג נועז לשלום עם מצרים ולסיכול ההתנחלויות ששלל. אבל מה שלא עשה עד גיל 55, היה נחוש לעשות לאחר יום הולדתו ה-70; וזה, בסופו של דבר, מה שהביא לאותם קליעים בכיכר.
ביישנות עם מידה של אנוכיות
לקראת סוף חייו, ולמרות כל מסעותיו וחברותו עתירת הוותק במועדון מנהיגי העולם, הייתה בו עדיין אותה ביישנות, אך גם מידה של אנוכיות בשירות המטרה חוטבת העצים ומתיזת השבבים. "מישהו אמר לי פעם", ציטט בבוטות, במעין התנצלות על פגיעה מיותרת. "לעולם לא תוכל לרצות את כולם, אז רצה את עצמך". עם כל פגמיו, היה ראש ממשלה באיכות שאינה מוכרת בתריסר השנים המופלאות של נתניהו, שהסית נגדו ואחר כך התקדם על כתפיו, כדי שלא לומר על גופתו.
ליקויי אבטחת האישים, שאפשרו ליגאל עמיר להתגנב לכיכר, להיצמד לקורבנו המיועד ולירות בו, תוקנו רק לכאורה, ויותר מדי לכאורה - הגברתנים המופיעים בכל תמונה, בניגוד לעמיתיהם מהשירות החשאי היודעים לאבטח נשיאים גם בלי להיראות סביבם, אינם מרתיעים מתנקשים המוכנים להתאבד או לתכנן פיגוע המוני, מהאוויר או בכל שיטה אחרת. השב"כ, שלא הצליח לכסות את גבו של רבין, מכסה את עצמו בהיצמדות המגושמת לאישים המאובטחים של תקופת נתניהו, רעייתו ובנו. סיפור רצח ג'מאל חאשוקג'י באיסטנבול, כמו פרשיות קודמות (מבחוח בדובאי, הפיגוע במרתון בבוסטון), הוכיח לכל עד כמה מרושת העולם במצלמות, מיקרופונים ונתוני תקשורת לאיכון חשודים ונעקבים. הצעד הבא, המועיל יותר משחזור מאוחר, צריך להיות סיכול מקדים, כמו של תצפיתניות בגבול. משירות הביטחון הכללי מותר לצפות לגישה יצירתית יותר מאשר הכנת טיוטת דוח לוועדת החקירה הבאה.