הדבר החריג ביותר שהתרחש ביום שישי על גבול רצועת עזה לא היו ההפגנות האלימות, אלא המאמץ של חמאס להסתיר את אירועי הטרור שפרצו במהלכן. לפי מקורות לא רשמיים, לאורך הגבול נכחו יותר מ-15 אלף פלסטינים, ובמקרים רבים הושלכו רימוני רסס ומטענים מאולתרים, לצד ניסיונות חדירה לשטח ישראל. אחד מהם הצליח הבוקר, תוך גרימת חבלה לגדר המערכת.
דובר משרד הבריאות של חמאס, פאוזי ברהום, הצטרף למאמצי הארגון וצמצם את הודעותיו לתקשורת באופן ניכר, תוך ניסיון להעלים הרג של שני פלסטינים על הגבול. הוא אף לא פירט את היקף הפצועים מאש צה"ל ולא דיווח, כמדי שבוע, על פצועים מגז מדמיע ומקליעי גומי. גם החלטתו של שר הביטחון אביגדור ליברמן לסגור את המעברים ולמנוע מעבר של דלק וגז לא גרם לממשלת חמאס לייצר משבר בשל המחסור, לפחות לא משבר תקשורתי.
לאחר האירועים בגבול, הורה ליברמן לפתוח מהבוקר (ראשון) את מעבר כרם שלום ואת מעבר ארז. ההחלטה התקבלה, כך נמסר, בעקבות הירידה באירועים האלימים ברצועת עזה בסוף השבוע ומאמצי הריסון שהפעיל חמאס בשטח. עם זאת, לא התקבלה במשרד החלטה בנושא המשך אספקת הדלק הקטארי לרצועת עזה, והנושא ייבחן בעוד מספר ימים בהתאם להתפתחויות.
מנהיגי הארגון מנסים להוכיח שהם שולטים בגובה הלהבות ומווסתים את האש לפי האינטרסים הפלסטיניים, תוך שהם נתונים ללחץ מישראל, ממצרים, מהרשות הפלסטינית ומהקהילה הבינלאומית. שיגורן של שתי הרקטות, שאחת מהן פגעה בבית בבאר שבע והשנייה כוונה לעבר עיר בגוש דן, מעידה על ביטחון עצמי גבוה. המסר הוא פשוט, ומכוון לרחוב הישראלי יותר מאשר לרחוב הפלסטיני: שחמאס לא רק יודע לקרוא את הדרג המדיני בישראל, אלא גם לנקוט בפעולות שלא גוררות אותו למלחמה מול צה"ל. בעימות חזיתי הוא עשוי לסבול מהתקפות שיהיה לו קשה להתאושש מהן לאורך זמן.
חמאס מתחזק את ההפגנות האלימות על הגדר מכיוון שאסטרטגית, נוח יותר להפתיע את ישראל בפיגוע מורכב כשיש חיכוך וטרור עממי, מאשר במציאות של שקט מוחלט. אפשר לכנות את הפעילות הזאת התשה והרדמה. יש גורמים בישראל שטוענים כי המחיר שישראל גבתה מחמאס קשה - מאות הרוגים, אלפי פצועים, שלילת יכולות אסטרטגיות כמו מנהרות ופגיעה בתשתיות. יחד עם זאת, לאורך זמן חלה שחיקה בהרתעה. מאז ה-30 במאי מוכיח חמאס כי הוא בהחלט הפך מומחה לישראל באופן שמצטייר, בעיני הרחוב הפלסטיני, כהשפלה ישראלית.
ניתוח של דברי ליברמן מעלה כי צה"ל נמצא בשני מצבי צבירה. המצב הראשון הוא התמודדות עם המציאות הביטחונית על הגבול עד להודעה חדשה. הדרג המדיני כבר השלים עם הטרור על הגבול ולא באמת מנחה את צה"ל להילחם כדי לחתור להפסקת אש. המצב השני הוא המוכנות למחמה כוללת מול חמאס.
בראייתו של ליברמן, זה הכול או כלום. לא באמצע. ולמרות זאת, מאז ה-30 במאי נמצא צה"ל רוב הזמן במרחב הדמדומים, איפשהו באמצע בין ספיגה לבין התקפה כוללת. לכן, המצב בגבול יחייב בקרוב את שר הביטחון לקבל החלטות כואבות על גורל הגבול הדרומי.
עכשיו העיניים במערכת הביטחונית והמדינית בישראל, ובממשלת חמאס, נשואות לעבר כינוס אש"ף שיתקיים בעוד כשבוע. לפי ההערכות, אבו מאזן עלול להפתיע בנאומו בכמה תחומים: הטלת סנקציות על עזה, פגיעה בתיאום הביטחוני עם ישראל או כמו בעצרת האו"ם - יצירת מתח סביב הנאום כדי שיוכל בסופו של דבר להעביר את הזמן באיומי סרק.
עד אז, הצדדים המעורבים ינסו כל אחד למשוך את השמיכה הקצרה ולמקסם את ההישגים. ישראל מנסה להשיג שקט בגבול עזה, חמאס מנסה לשבור את המצור והרשות - להחזיר לידיה את רצועת עזה.
(עדכון ראשון: 21:45)