תעלומה סביב חשיפתו של תותח "נפוליאונצ'יק", אחד מחמישים תותחים שהיוו את כוח התותחים הראשון של מדינת ישראל והיו מרכיב מכריע בכמה קרבות גורליים במלחמת העצמאות. התותח נמצא בקיבוץ יראון שבגבול הצפון, במחסן בגינת ביתו של חבר הקיבוץ שהלך לעולמו לפני שמונה שנים. התותח היה מכוסה ולא היה מוכר לחברי הקיבוץ ולאף אחד לא ברור כיצד הגיע למקומו.
תותחי הנפוליאונצ'יק הם אחד הסמלים הבולטים של מלחמת העצמאות. לאותו תותח קטן, שלעתים הגיע למערכה בדרך נס וברגע האחרון, מיוחסים כמה סיפורי הצלחה. גודלו, כוח האש החלש יחסית וגילו המתקדם, היוו עוד אחד מהביטויים הסמליים לדלות כוחו של כוח המגן העברי בקרב על קיומה של המדינה שזה עתה קמה.
זכה לתהילת עולם בזירה הישראלית
התותח, שקוטר הלוע שלו הוא 65 מילימטרים, פותח בצרפת בראשית המאה ה-20 ונועד לסייע לכוחות חיל הרגלים. הוא תוכנן כך שיהיה קל לנייד אותו בהרים וניתן היה לפרקו לארבעה חלקים ולהעמיס על גב פרדות. בחלקו האחורי של התותח היה מתקן קטן אליו התחבר גלגל מתכת שאפשר לרתום את התותח ולגרור אותו.
הנפוליאונצ'יק שימש את צבא צרפת בקרבות בהם השתתף במלחמת העולם הראשונה, בעיקר באזור הבלקן. כ-30 שנים אחר כך הגיע התותח הקטן והמיושן לזירה הישראלית ובה זכה לתהילת עולם.
מדינת ישראל רק קמה וכבר ניצבה במאבק גורלי על קיומה. הצבא שזה עתה נוסד שיווע לכל פריט מלחמה שיכול היה לסייע לו. וכך ב-14 במאי 1948, היום בו ישראל הכריזה על עצמאותה, הגיעו לחופי ישראל חמישה "תותחי הרים קליבר 65 מ"מ דגם 1906". בשל המראה המיושן ואולי גם בשל מידתם הקטנה, הודבק להם בישראל הכינוי "נפוליאונצ'יק".
אולם כשפרקו את התותחים מבטן האוניה התברר כי הם הגיעו ללא מתקני הכיוון שלהם. בצבא שרק עכשיו קם לא היה מי שידע להפעיל אותם. כמו במעשה ניסים התברר כי על אותה אוניה ממש היה אדם שידע להפעיל תותחים אלו ושמו היה ליאון קויפמן.
בואו לישראל באותה נקודת זמן היסטורית הייתה המשך למסלול חייו המרתק. הוא נולד בקמינץ שברוסיה ב-4 בספטמבר 1917 למשפחה עשירה. אביו שימש תחילה כקצין בצבא הצאר ובמהפכת 1917 עבר לצבא האדום. עד גיל שש גדל באודסה ובשנת 1923 ברחה משפחתו - הוריו, אחיו הבכור והוא - לפריז, שם חיו כפליטים.
ב-1938 סיים קויפמן בהצטיינות את לימודי ההנדסה והכימיה באוניברסיטת פריז. במקביל עבר הכשרה צבאית ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוסמך כקצין תותחנים. ב- 1939 התגייס לצבא צרפת, שם שירת כקצין בחיל התותחנים , ביחידת תותחי 65 מ"מ הנגררים על ידי סוסים. יחידתו הוצבה בגבול בלגיה ובמאי 1940 נפל בשבי הגרמני.
עובדת היותו יהודי הוסתרה מעיני הגרמנים, הודות למפקדו אשר גונן עליו ושכנע את שאר האסירים לא לחשוף מידע זה. לאחר כחצי שנה בשבי הגרמני, הצליח לברוח עם חבר לשבדיה והיה למעשה שבוי המלחמה הראשון שעשה זאת. בכך סלל נתיב הימלטות זה לאסירים נוספים.
בערב חג המולד הגיע עם חברו לשבדיה, לאחר מכן חצו את רוסיה לפקיסטן, משם לאיראן ולאחר שהתחזה לסטודנט שבדי עלה על אוניה שהפליגה לאפריקה. האוניה עגנה בנמל ביירות, אז בשלטון וישי, והוא נשלח להילחם נגד הבריטים על אדמת סוריה. בהיותו בסוריה נפצע ליאון קשה ברגלו, נשלח בחזרה לצרפת ושוחרר מהצבא.
אחר כך חבר לצרפתים החופשיים של דה-גול. הוא הצליח לקבל עבודת סקר כמהנדס בצ'אד שבאפריקה והשתתף כמפקד סוללת תותחי 155 מ"מ בפלישת צבא צרפת החופשית לקווליר, לא רחוק ממרסיי. משם המשיכה יחידתו להתקדם לכיוון גרמניה, עד שהמלחמה הסתיימה.
לא חונך כיהודי, אך הרגיש מחויב
בשל אומץ ליבו במהלך הלחימה קיבל ליאון את אות הכבוד "צלב המלחמה". בשנת 1967 ביקשו הצרפתים להעניק לו עיטור נוסף, אות הכבוד הליגיונרי - "ליז'יון דה אונור" - אך קויפמן סירב לקבלו והחזיר את האות לשולחיו כמחאה על האמברגו שהטילה צרפת על ישראל לאחר מלחמת ששת הימים.
בשנת 1948, במסגרת עבודתו בחיפוש נפט בתוניסיה, קרא ליאון בעיתון שמדינות ערב מתכוונות לתקוף את ישראל עוד לפני תום המנדט הבריטי. ליאון, שמעולם לא חונך כיהודי, הרגיש מחויב לעם היהודי והחליט לחזור לפריז ולחפש קשר לנציג ישראלי.
במרסיי דאז אימנה המחתרת היהודית פליטים יהודים במטרה להכשירם כלוחמים. ליאון פגש את שאול ביבר, מפקד הפלי"ם בצרפת, שהעלה אותו על הספינה הראשונה שהפליגה ממרסיי לכיוון ישראל. עד כדי כך הייתה משמעותית נוכחותו של קויפמן באותה נקודת זמן, שבן גוריון כתב ב-16 במאי ביומנו: "התותחים החדשים מורדים עכשיו (מהאוניה). עם העולים אתמול הגיע קצין צרפתי (יהודי) בקי בתותחים".
בשלב זה החל מרוץ נגד השעון. הצבא הסורי החל להתקדם לכיוון יישובי עמק הירדן. הוא החל במזרח הכנרת, כבש את הקיבוצים מסדה ושער הגולן והגיע לצמח. כעת נערכו הסורים לכיבוש הדגניות, א' ו-ב', ומשם היו שועטים לחיפה באין מפריע.
התותחים הצרפתים נלקחו לירי ניסיון בחוף הים ולאחר מכן הוחלט כי בשל חשיבות המערכה בעמק הירדן, ארבעה מחמשת התותחים ישלחו לחזית זו. סוללת התותחים הראשונה בתולדות צה"ל יצאה לדרכה. בדרך צפונה נאלצו המשאיות לעצור כמה פעמים, נוכח העובדה שנהגיהן סבלו מקלקול קיבה. עת שהגיעו למושבה יבנאל, הותקף היישוב על ידי שני מטוסי אויב. בצהרי ה-20 במאי 1948 הגיעו המשאיות ועליהן התותחים לקיבוץ אלומות המשקיף על עמק הירדן ומוקמו על מדרון הרכס.
סוללת התותחים הראשונה בתולדות צה"ל החלה לפעול
מתחת ניטשו קרבות קשים. מגני דגניה ניצבו מול הטנקים הסורים והצליחו לבלום אותם בקרב גבורה מפורסם. על הרכס התותחים כבר היו מוכנים לירות, אחרי שקויפמן הדריך את החיילים. אולם בהיעדר מתקנים לכיוון התותחים ובשל האבק הרב ששרר באזור הקרבות, לא יכלו לדעת המפעילים היכן נופלים הפגזים. שני תותחים כבר יצאו משימוש ובסוללה נותרו רק שני תותחים פעילים. בשלב זה הוחלט להסיט את הקנים צפונה ולירות למי הכנרת. עם זיהוי הפגיעות במים, החלו לכוון את הירי ימינה, לכיוון החוף.
סמוך לשעה 13:20 סוללת התותחים הראשונה בתולדות צה"ל החלה לפעול בשדה הקרב. ביחד עם קויפמן פיקד על הסוללה אפרים שורר. הסורים, שנבלמו בשער דגניה ועברו למצב מגננה, נתקלו לפתע בהפגזה ארטילרית. הפגזים פגעו בכלי רכב משוריינים ובמצבורי דלק ונשק בצמח. כעת המגננה הפכה מנוסה והנפוליאונצ'קים הכריעו את המערכה הגורלית. בשעה 15:00 החל הצבא הסורי לפנות את האזור.
הקרב הראשון של צה"ל בו נעשה שימוש בכוח ארטילרי הסתיים בניצחון. מאלומות הועברו שני תותחים ל"כוכב הרוחות", כדי לסייע בבלימת הצבא העירקי. בהמשך המלחמה הגיעו כ-45 "נפוליאונצ'יקים" נוספים והם לקחו חלק בקרבות בנגבה, לטרון, בארות יצחק ואשדוד. קויפמן הדריך והכשיר לוחמים ופיקד על סוללת תותחים. הוא השתמש ביתרון הניידות של התותחים והקים מעין כוח קומנדו ארטילרי שנייד סוללת תותחים על גב פרדות. כך פעל עם חייליו במבצע "חירם" לכיבוש הגליל, באוקטובר 1948. הסוללה של קויפמן הצליחה לגרש כוח מצבא לבנון שחלש על קיבוץ מנרה, ולאחר מכן עבר אתה לקרב כיבוש מירון.
ייתכן שאחרי קרבות אלו נותר בגליל אחד התותחים עם סיום המלחמה, עד שמצא את דרכו לקיבוץ יראון. קויפמן עצמו המשיך להתנדב במלחמות ישראל - ששת הימים ההתשה ויום כיפור, למרות שכבר עבר את גיל שירות מילואים.
התותחים הוצאו משירות אחרי מלחמת העצמאות. ב-1958, בחגיגות העשור למדינת ישראל, במפגן צה"ל שנערך באצטדיון רמת גן, חזרו התותחים הקטנים לרגע אחד לקדמת הבמה. מול רבבות בני אדם הציגו חיילי חיל התותחנים פירוק סוללת נפוליאונצ'יקים לחלקיהם, העברתם ב"אומגה" מצד אחד של האצטדיון לצידו השני, הרכבתם מחדש וירי ארבעה פגזים, אחד מכל תותח.
"מעטים מול האויב הרב ונשקם כה דל ועלוב מול מכשירי הרצח"
באותן שנים החל שוב שיתוף פעולה ישראלי-צרפתי, היה זה סביב מיזם האטום. הוגה המיזם, בן גוריון, ראה בכך "נס היסטורי" והקביל זאת לסיוע ב-1948: "במלחמת העצמאות היה זה נשק צרפתי שהציל את דגניה וגם הבקיע את הכביש לירושלים ובכך הבטיח לישראל את בירתה". מחמישים התותחים נותרו בודדים שהוצבו במוזיאונים שונים ברחבי ישראל ותותח אחד הוצב באנדרטה בלבה של טבריה.
ב-1954 יזם הרמטכ"ל משה דיין הקמת אנדרטות מכלי נשק. לבסוף הוקמו שלוש אנדרטות בירושלים, בטבריה ובצפת שנחנכו במאי 1956. אילנה שמיר, שכתבה מאמר על אנדרטות בישראל, סבורה כי "לאנדרטות הנשק היה יעד חינוכי והוא להציבן במקומות שבהם התיישבו עולים חדשים, כדי שילמדו על תולדות המקום במלחמה תוך דגש על דלות נשקם של הלוחמים". כפי שנאמר בטקס הסרת הלוט מעל האנדרטה בטבריה: "מעטים מול האויב הרב ונשקם כה דל ועלוב מול מכשירי הרצח".