פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא חמוצים, כבושים: הדחלילים שגורמים לנתניהו לחייך

      קולן של המשטרה, הפרקליטות והעומדים בראשן אינו נשמע, ראשיהן הבולטים קוצצו ורוח המפקד מונעת עשיית גלים. הדעתנות דוכאה, הפקידות הצייתנית ניצחה - וראש הממשלה יכול להיות מרוצה

      נתניהו, שקד, מנדלבליט, ארדן, אלשיך (עיבוד תמונה)
      ורוח המפקד שקטה על פני המים. נתניהו ודחליליו

      רות איילון, 90, נפטרה לפני שבוע. בעשור שעבר, למרות הפצרות משפחתיות, עדיין הרבתה לנהוג במכוניתה בכביש החוף, יותר במהירות מאשר בזהירות. לא אחת אותתה לה ניידת של משטרת התנועה לעצור בצד ושוטר התקרב לחלונה כדי לבקש תעודות ולנפק לה דוח. "זה בסדר", עודדה אותו להתגבר על המבוכה הקלה, "תרשום את הרפורט. זאת העבודה שלך. אני יודעת, גם הבן שלי במשטרה".

      "באמת?" חצי-הסתקרן השוטר וחדל ממלאכתו, "מה שמו?"

      "לא משנה", אמרה בהינף יד. "אתה בטח לא מכיר אותו. יש כל כך הרבה שוטרים. גם הוא לא יכול להכיר את כל השוטרים שלו, אפילו שהוא קצין חשוב. נו, תן את הרפורט".

      המכמונת שלה לכדה את תשומת לבו של השוטר. "אולי אני מכיר אותו", התעקש, "מה שמו?"

      "שחר", נכנעה אמו של מפקדו, ראש אגף התנועה, "שחר איילון. ויש לי בקשה: אם במקרה תפגשו אותו, אל תספרו לו עליי. הוא רוצה שאפסיק לנהוג".

      השוטר קיפל את ציודו, החזיר לה את התיעוד והסתפק באזהרה מילולית. התרגיל, ההיפך הגמור מפרוטקציה אסורה, פעל.

      לאחר אגף התנועה פיקד ניצב איילון על מחוז תל אביב וכיהן כסמפכ"ל. לפי רקעו וכישוריו, הוא כנראה אחד המפכ"לים הטובים ביותר שלא היו למשטרה. איילון אהב את השירות הציבורי בכלל ואת חיי השוטר בפרט, על כל קשייהם. קושי אחד לא פגש: ועד עובדים. חסר זה הוא ממלא, בנציבות הכיבוי וההצלה ואחר כך ברכבת ישראל, מאז שיוחנן דנינו הועדף על פניו בידי השר יצחק אהרונוביץ', שהתחרט מהר למדי אך מאוחר מדי.

      השבוע, כשהתייתם, באו לנחמו ניצבי המשטרה, ביניהם המתמודדים על תפקיד המפכ"ל הבא. הם עוברים עתה מה שאיילון חווה לפני שמונה שנים: טלטלת ציפיה מתוחה, תקוות קידום לראשות הארגון שבתוכו צמחו וכוננות אכזבה אם משיקול זר - מוכרח להיות שיקול זר - יתמנה קצין ראוי פחות.

      טקס חילופי נציב כבאות והצלה במעמד השר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ ומנכ"ל המשרד לביטחון הפנים יעקב גנות, הנציב הנכנס שחר איילון אפריל 2011 (נמרוד סונדרס)
      אחד המפכ"לים הטובים ביותר שלא היו למשטרה. איילון (תצלום: נמרוד סונדרס)

      המאבק על מוחו ולבו של השר לביטחון הפנים גלעד ארדן הוא רק חלק מהמערכה הגדולה על עיצוב מערכת אכיפת החוק, כך שתהיה בלתי תלויה בפוליטיקאים המאיישים את ראשיה. זאת סתירה פנימית קשה המאתגרת את הדמוקרטיה הישראלית תמיד, אך ביתר שאת בשנתיים של חקירות ראש הממשלה. למערכה זו היו השבוע ביטויים נוספים, ביניהם הסתבכות נתב"ג של ראש לשכת עורכי הדין אפי נווה, הספדו של בנימין ("רעייתי ואני") נתניהו על סנגור המשפחה יעקב וינרוט ונאומו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט באירוע לציון 70 שנה לפרקליטות המדינה, אך הבעייתי מכולם בחוצפתו היה חזותי ולא מילולי - תמונתה של הנאשמת בפלילים שרה נתניהו זורחת מהנאה לצד נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, בפתיחת מושב הכנסת. אין אמנם לטעון כלפי השופטת חיות על שלא צפתה את המעמד המביך ולא תירגלה החלפה זריזה של המקומות עם בעלה דוד, כי שום אזרח במצבה של נתניהו לא היה מעז לנהוג כך, אך מעתה ואילך תיאלץ לשכת הנשיאה לוודא היטב שתמונה כזו לא תישנה. אסור לעליון שיוטל בו דופי של משוא פנים.

      באין מחלוקות נוקבות בתחומי הביטחון, החוץ והכלכלה היו תיקי המשפטים וביטחון הפנים לחשובים ביותר. השרים המחזיקים בתיקים אלה יושבים בקבינט הביטחוני, שבהצבעותיו שווה קולו של כל אחת ואחד מהם לקולות ראש הממשלה ושר הביטחון, אך זהו רק הקינוח למנה העיקרית - ההשפעה, באמצעות מינויים, על רשויות החקירה, התביעה והשפיטה. אם ברברה סטרייסנד פיזמה בשעתה על "אנשים", בדגש על אנשים הזקוקים לאנשים, המשפטים וביטחון הפנים הם תיקים המטפלים בתיקים.

      בין השניים, מצבו של ארדן נחות. שלא כאיילת שקד, ששאפה והשיגה, הוא מלכתחילה לא רצה בתיק ביטחון הפנים ונהג כאנוס לקבלו. כפיצוי עצמי, דימה לשדרג אותו בתוספת הנבובה "אסטרטגיה" ובמלחמה המגוחכת בחרם, שהעניקה למתנגדי מדיניות ממשלת נתניהו יתרונות שלא היו מצליחים לתכנן.

      גלעד ארדן במסיבת עיתונאים בה יציג את המועמדים הסופיים למפכ"לות, בניין צ'מפיון, בני ברק (ראובן קסטרו)
      האסון בפתח. ארדן (תצלום: ראובן קסטרו)

      ויש בתחום אחריותו של ארדן מוקש נוסף: הכיבוי האווירי. טייסת הכיבוי, אחיזת העיניים שנכפתה בידי נתניהו לאחר אסון השריפה בכרמל על חיל האוויר ודגרה בו, הועברה למשטרה וליקוייה תלויים בצווארו הפוליטי של ארדן. אילו תפקדה כראוי בגבול עזה במחצית השנה האחרונה, לא היה מפעל בלוני התבערה משגשג כל כך, שורף כה הרבה, מאיים לגרור את ישראל למלחמה ומצמיח חיקויים בגזרות אחרות.

      אלא שזה רק המבוא לאסון קרוב ולעוד דו"ח של מבקר המדינה, בסדרה שתחילתה לפני המחדלים הקטלניים בשריפת הכרמל בדצמבר 2010 ופרקיה מתפרסמים בקביעות. הנה באה, כהבטחתה השנתית, העונה הבוערת - וטייסת הכיבוי על סף פשיטת כנף. לחברת כימניר, המפעילה את המטוסים בחוזה עם תאגיד אלביט, הקשור בחוזה עם המדינה, אזל הכסף לטייסים ולספקים. אם תתלקח אש גדולה בשדות וביערות, לא יהיו די חומר, דלק וצוותים לכבות אותה. כדי שלא להודות במשגים יקרים ובאטימות לאזהרות, מתנכר המערך המשולב, הממשלתי-מיסחרי לטייסי הריסוס החקלאי, חרוכי אלפי שעות כיבוי אווירי, של המתחרה הקטנה תלם. הם מתריעים בפני כל: האסון בפתח, אל תאמרו שלא ידעתם.

      בשני המינויים הראשונים שלו, מפכ"ל המשטרה ונציבת שירות בתי הסוהר, נכשל ארדן לפי מדדיו-הוא. עכשיו הוא עומד בפני סבב נוסף. הסיפורים הצצים בעיתוי מושלם על שניים ממועמדיו למפכ"ל, הניצבים משה (צ'יקו) אדרי ודוד ביתן, מכבידים על ארדן. הוא יידרש להעביר אותם במסננת כפולה ומשולשת, של היועץ המשפטי, ועדת השופט גולדברג והממשלה. כישלון בהימור על מועמד פירושו שארדן לא ניצל את הפנאי שעמד לרשותו בשלוש השנים האחרונות לבדיקה מעמיקה של הרקע, לפני שצימצם את רשימתו לשלושה שמות מסוימים. בנוסף, עליו להביא בחשבון גם את הרקע של המחליטים.

      למשל, מנדלבליט. בהיותו פרקליט צבאי ראשי, עדיין תת-אלוף, נדרש לטפל בתלונתה של סגן-אלוף באכ"א נגד קצינים בכירים, שלטענתה חרגו בהטבות שקיבלו או שהעניקו. נצלבו שלושה אלופים - ראש אכ"א, גיל רגב מחיל האוויר, שהיה זה תפקידו הראשון והאחרון במטכ"ל; אלוף פיקוד הצפון בני גנץ, שנחפז לתקן את הפסול ונשאר בצבא לארבעה תפקידים נוספים ובשיאם רמטכ"ל; ומפקד זרוע היבשה יפתח רון טל, שהיה מיועד להצרחה עם גנץ אך פרש מתוסכל, נוקם ונוטר ומשוכנע שהאובדן היה של צה"ל והמדינה, כי אילו הוא מפקד החזית הצפונית ב-2006 תוצאת לבנון הייתה שונה לחלוטין (ואז נתניהו, למגינת ליבו של רון טל, לא היה חוזר לשלטון).

      ענייינו של רון טל, שהיה פעוט בעיניו אך חמור בעיני מנדלבליט, נכרך בתקנות צה"ל למימון מגוריו. עניינו של ביתן לכאורה פעוט אף יותר אך משתייך לאותה משפחה, של תקנות רכש מגורי שוטר. נסבל אצל ניצב, אולי פחות מכך אצל מי שעומד בראש ארגון וגוזר משמעת על כל שוטריו וקציניו. אין כאן מסקנה נחרצת, למעט חשיבותו של הגורם האנושי - יועץ מסוים יקבע שזה מחסום בגודל הר ואחר ימצא בו את קלישאת העכבר.

      ועדת החוקה - היועמ"ש מנדלבליט מגיע לוועדת החוקה בכנסת (נועם מושקוביץ)
      הכללה מגזימה. מנדלבליט (תצלום: נועם מושקוביץ)

      מי כמו מנדלבליט חש על בשרו תעתועים אלה. בפרשת הרפז, והוא כבר פצ"ר בדימוס ומזכיר הממשלה, נחקר מנדלבליט בידי המשטרה, אבל בגלל שני בעלי תפקידים מחוצה לה (יורשו, הפצ"ר דני עפרוני, שלחץ, והיועץ יהודה וינשטיין, שאישר) ואחד בתוכה (ראשו הטרי של אגף החקירות והמודיעין, מני יצחקי, שהפך ביומו הראשון את עמדת קודמו יואב סגלוביץ'). זה לא הארגון - זה האיש. לכן מיתמם מנדלבליט כשהוא משבח, בהכללה מגזימה, את עבודת הפרקליטות. גם בה, כמו בכל מקום, יש ויש. מוכשרים ועצלים, מסורים ומתמסרים. בשנים האחרונות נחלשה המערכת כולה, משטרה ופרקליטות כאחת. קולה אינו נשמע; קיצצו בהן ראשים בוטים ובולטים, מהסים את האחרים ורוח המפקד שקטה על פני המים, לא לעשות גלים. הדעתנות שאיפיינה אותן בתקופות קודמות דוכאה והומרה באווירת פקידות צייתנית. נתניהו, ממשיל המשלים, יכול לרוות מהם נחת: הם לא חמוצים - הם כבושים.

      בנאומו באילת חזר מנדלבליט על משוואה כוזבת, ההולמת יותר את דונלד טראמפ - דחליל של איזון מדומה בין שני קצוות. "אינני יכול להודיע עדיין מתי בדיוק תתקבל ההכרעה בתיקי החקירה הנוגעים לראש הממשלה, אבל אני כן יודע שהמאמצים לעשות דה-לגיטימציה לעבודת פרקליטות המדינה, ולעבודתי שלי כמי שעומד בראש התביעה הכללית, רק יילכו ויתעצמו. מאמצים אלה ויוזמות אחרות שתכליתן למנוע החלטה על העמדה לדין, ללא קשר לתוצאות החקירה, הם פסולים, בדיוק כמו המאמצים המקבילים להם, אשר מבקשים להביא בכל מחיר להחלטה על העמדה לדין, עוד בטרם הסתיימו החקירות וללא קשר לתוצאותיהן".

      לא נכון ולא מכובד. עו"ד ד"ר מנדלבליט מאמין בכנות שמאמצי נתניהו לסיכול העמדתו לדין, בהנחה שבג"ץ לא ייענה לעתירות נגד היועץ בעקבות החלטה כזו, שקולים "בדיוק" לדרישה בדיונית להגיש כתב אישום סתם כך, ללא קשר לתוצאות חקירות המתנהלות במתכונת זו ואחרת מאז יוני 2016? האמנם יש בישראל אדם שפוי אחד הסבור שניתן לכפות על מנגנון שלם ניסוח טיוטת כתב חשדות בן 150-200 עמודי עובדות ופסיקות, בוסר שיתרסק בשימוע ואם לא בו כי אז בבית המשפט, באופן שימיט בזיון לדורות על מערכת החוק?

      מנדלבליט, שפסל עצמו בנימוקי ידידות מלדון בענייני גיל שפר מלשכת נתניהו ונווה מלשכת עורכי הדין, אך פוסק בענייני שרה ובנימין נתניהו, גורם בהתנהגותו למתנגדי הפיצול בין תפקידי היועץ לראש התביעה הכללית לעיין מחדש בעמדתם. עקרונית, הפיצול מיותר. מעשית, הוא הכרחי, אם ממלא התפקיד הכפול חלש מדי, כפי שכבר הוכיח בסעיפים שגנז בכתב האישום נגד שרה (ושאחד מהם, בעניין הטיפול באביה על חשבון המדינה, הוחזר בדלת האחורית כחלק מסיפור המעשה, אך ללא סיכון בהרשעה נפרדת). לשסעת הזאת אין מרפא, אלא בניתוח של הפרדת היישויות.

      גלולות הרגעה

      שניים מהביטויים השגורים אצל סוגרי התיקים הם "היסוד הנפשי" שאין להוכיח את קיומו אצל חשוד בכיר ו"ברמה הנדרשת במשפט הפלילי". אלה גלולות הרגעה, האומרות שהעובדות אמנם נאספו היטב בידי המשטרה ואומתו בבדיקת הפרקליטות, אלא שהיועץ המשפטי חושש שבית המשפט יאמין שהוד רוממותו הנאשם לא ירד לסוף עבריינותו, או שהראיות הגיעו לרף מסוים, שרירותי, ולא הגביהו ממנו.

      בסדק זה, מתוך הכרת היסוד הנפשי של היועצים, נכנסו סניגורים כמו יעקב הכפול של נתניהו - וינרוט ונאמן. שניהם אדוקים בדתם, כאשר אהב החילוני המוחלט נתניהו; שניהם אמני הפלפול התלמודי והנוסחה הגואלת; שניהם הסתבכו בעצמם, נשפטו וזוכו.

      וינרוט, למרות חיצוניותו הסגפנית, חי בעולם המעשה, בחיבור שבין סנגוריה לקטגוריה, שופטים ועיתונאים. הוא השכיל להשתמש בתקשורת והיא השלתה עצמה שהיא משתמשת בו. ממשרדיו, תחילה מול היכל התרבות ובהמשך מול היכל המשפט, ידע למשוך בחוטים ולתזמן פרסומים. היו לו לקוחות שבייאושם האמינו ביכולתו לטוס אחורה במנהרת הזמן ולהחזיר לאורווה סוסים שנמלטו ממנה.

      כוחו הגדול, בזכות המוניטין והקשרים, היה בחידוד הפיקפוק אצל תובעים ששמחו לפקפק. בפרקליטות, שלא כמו במעבדה, המבחן מציאותי מאוד. כתב האישום יוגש לבית משפט מסוים ויתמודד עם הגנה מסוימת. פרקליט החושש שסנגור מסוים, למשל וינרוט, ירשים בטיעוניו ובהופעתו וביוקרתו שופטים מסוימים, מאבד מביטחתו ונכון לפשרה או אף לגניזה. הלוחמנות אינה מאפיינת את פרקליטי המדינה. הרי הם אנשי משפט, מאידך גיסא ומחד גיסא, נוטים למתינות ולראיית הצד האחר, ולרוב אינם מפנימים שהפחד מהפסד רע מההפסד; ועם החריגים והחריגות הסליחה.

      עורך דין יעקב וינרוט (ראובן קסטרו)
      מציל מטביעה, לא מורה לשחייה. וינרוט (תצלום: ראובן קסטרו)

      עם התובעים והשופטים הצליח וינרוט להסתדר יותר מאשר עם מקצת הלקוחות. מאלף שנתניהו, בדברו על וינרוט, נזקק שוב, בשנית בתוך כחודש, לנפשו. "ידיד נפשי", כינה אותו, כמעט כמו "אהוב נפשי" שהדביק לח"כ דוד ביטן. אוי לאותה נפש, שאהוביה וידידיה הם רק סייענים לחילוץ ממצוקות. מה שאמר וינרוט על נתניהו, בשיחות חסויות-מקור, לא יצוטט במלואו, אבל העובדות ברורות: הידידות לא הועילה. וינרוט הצליח, בסוף האלף הקודם, כמציל מטביעה; הוא נכשל כמורה לשחייה. הזוג נתניהו לא למד לקח, חזר לסורו ונזקק שוב לשירותי וינרוט ועוד חצי תריסר סניגורים משיקים, חופפים ומתנגשים. זה טוב לפרנסה, בהנחה שנתניהו משלם, אבל רע לנפש.

      מהלך טיפוסי של וינרוט תואר לפני שלוש שנים בידי אמנון אברמוביץ'. כדי לבקש על נפשה של שרה עקף וינרוט את כל הדרגים והזמין את עצמו אל היועץ וינשטיין, מידידיו האישיים והמקצועיים, כולל בתיקים העתיקים של נתניהו. הנימוק להתייחדות, שלא כמקובל, היה מצבו הרפואי של וינרוט. הוא בא להיפרד סופית, ביקש למנות את וינשטיין למנהל עזבונו (וינשטיין המופתע נעתר, אך כשהזכירו לו שתפקידו הממלכתי אינו מאפשר לו משימה פרטית, התעקש וינרוט שהכוונה לעזבונו הרוחני - שירים, מאמרים וחיבורים אחרים), הכל כדי כבדרך אגב לנסות לחלץ פטור לשרה. זה היה מאמץ נואש, שהתאפס עם פרסומו. בעידן אחר, עם לקוחה אחרת, אולי היה לו סיכוי, למרות התגובה הציבורית המשוערת.

      ואשר לשופטים, אין מדובר בהגרלה. אלת הצדק יותר חיוורת מעיוורת. ראש ההרכב שישפוט את נתניהו, כאשר מנדלבליט, כמובטח בסביבתו, יאזור עוז להעמידו לדין, הרי ידוע - נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים אהרן פרקש, לשעבר מתמחה של שופטת העליון בדימוס ודודת הנאשם, שושנה נתניהו. השופט פרקש יבחר את שני העמיתים שלצידו; ואם ההליכים יתארכו וישתרכו עד לפרישת פרקש לגמלאות, הוועדה למינוי שופטים תקבע את יורשו.

      וזה, כמו בשאר המינויים, הרי כוחה של שקד, החותרת במוצהר לגדוש את בתי המשפט, מהעליון ודרומה, בבעלי-ברית רעיוניים, ואין כיום בישראל רעיונות מופשטים, אלא רק פוליטיקה של שלטון, זכויות אזרח ומתנחלים. איילת שקד, ממוקדת מטרה, היא מירי רגב בלי הוולגריות.

      מחוץ לביתו של המפכל רוני אלשיך, גבעת שמואל, 15 בספטמבר 2018 (ראובן קסטרו)
      אנוכיות ריכוזית. אלשיך (תצלום: ראובן קסטרו)

      מכאן גם החרפה שבהגנתה על שותפה הפוליטי, נווה. מה יותר מובן מאליו מסילוק חשוד בפלילים מוועדה למינוי שופטים? מתברר שבישראל, כאשר ראש הממשלה חשוד - ומומלץ משטרה להעמדה לדין - בשוחד, מרמה והפרת אמונים, אין מובן מאליו.

      הוועדה למינוי שופטים אמורה לשקף את שלוש הרשויות - השופטת (שלושה חברים), המבצעת (שני שרים, ביניהם שר המשפטים) והמחוקקת (שני ח"כים) ומשום מה גם את לשכת עורכי הדין. זה מאובן שנמצא בחפירות. אין שום הצדקה להניח לעורכי הדין להשתתף בבחירת השופטים, לא מצד התביעה - ואכן הפרקליטות אינה מעורבת - ולא מצד ההגנה, או הייצוג האזרחי. לכל היותר, יכול גוף מקצועי של עורכי דין להביע דעה ולתת ציון, בבחינת המלצה שכדאי להתחשב בה אך אינה מחייבת. אם הח"כ מהאופוזיציה מסולק מהוועדה לטובת נציג נוסף של הקואליציה, משמע שלממשלה מובטחים מראש ארבעה קולות מתוך תשעה; וכשהנציג הבכיר של עורכי הדין רוקם ברית פוליטית עם יו"ר הוועדה, שרת המשפטים, המשחק מכור. מוטב להוציא את עורכי הדין מהוועדה, להחזיר את האופוזיציה ולאייש את המושבים המתפנים במשפטנים מהאקדמיה, כמו בוועדות האיתור של היועץ המשפטי ופרקליט המדינה.

      לקראת הבחירות לכנסת, חיוני שהמפלגות יציבו מראש, למבחן הציבור, מועמדים מטעמן לתפקידי השרים במשרדי המשפטים וביטחון הפנים, על רקעם ומצעיהם. בין השאר על הפרק, בעוד שנה קצרה, מינוי פרקליט המדינה, בוועדה בראשות מנדלבליט. במשטרה, עוד לפני הבחירות, בחודש הקרוב, אם מינוי המפכ"ל יוסדר בלי תקלות ולא יידרש לרוני אלשיך ממלא מקום כמו לדנינו, יתבקש ארדן לאשר למפכ"ל הבא - או להציע לו ביוזמתו ולהסתכן בחיכוך מיידי - סבב ניצבים, ארבעה עד שישה במספר.

      התפקיד שמובטח כי יתפנה עם ההודעה על מינוי המפכ"ל הוא מפקד מחוז ירושלים. בין שלמפכ"ל יתמנה הממ"ז הנוכחי יורם הלוי, שסיכוייו גבוהים ביותר, ובין שלא (ואז הלוי יפרוש לאלתר), אין להשאיר את המחוז הרגיש מכולם ללא מפקד. העברת ניצב ממחוז אחר תחייב מינוי שם וכנראה כך גם בתל אביב, אם ביתן יקודם במשטרה או בשב"ס או אם לא יסכים לשרת תחת מפכ"ל אחר. יתמנה גם סמפכ"ל וצפויות תזוזות במחוזות הדרום וש"י ובאגפי המטה הארצי.

      כמעט בכל המקרים, בגלל האנוכיות הריכוזית של אלשיך, אלה יהיו קצינים אלמונים לחלוטין. הניצב היחיד שמעמדו הציבורי בתקופת אלשיך נשאר בולט הוא הלוי. שני המועמדים העיקריים לפקד על ירושלים אחריו הם יוצאי המחוז ולשעבר מפקדי מרחבים בו. אחד מהם, ניצב משה ברקת, היה חודשים מעטים מזכירו של ארדן ונהנה גם מסמיכות המחוז שלו, ש"י, לירושלים, אך מסתמן יתרון למועמד השני, ניצב דורון ידיד, המבוגר מברקת, מילא גם תפקידים נוספים במטה המחוז ויחידותיו ונחשב תקיף יותר בסגנונו הפיקודי. ידיד הוא כיום ראש אגף התנועה. אין סיבה להניח ששוטריו נתקלו אי פעם בדמות צבעונית ומתוחכמת כמו אימו של שחר איילון.

      (עדכון ראשון 18.10, 17:00)