בביקורה לפני שבועיים בארץ קשה היה שלא לחוש שזה אולי ביקור הפרידה של הקנצלרית אנגלה מרקל. פרידה לא רק מישראל אלא מתפקידה כמנהיגה הבלתי מעורערת של אירופה ב-13 השנים האחרונות - ומתפקידה בהיסטוריה. לא רק שהקואליציה עם הסוציאל-דמוקרטים בראשותה עומדת על כרעי תרנגולת ונעה בין מחלוקת למחלוקת - אלא שעל דמותה של גרמניה לטווח ארוך מאיימת ההיחלשות הזוחלת (ויש מי שאומר הדוהרת) של המרכז הפוליטי בכלל - בעיקר לטובת גורמים קיצוניים, פופוליסטיים ולאומניים. כאילו כדי להמחיש את התופעה הנ"ל באו תוצאות הבחירות המקומיות בבווריה שהתקיימו בתחילת השבוע ושהנחיתו מכה קשה על ה-CSU, שותפתה של מרקל בקואליצייה השלטונית, שמאז סוף מלחמת העולם השנייה ראתה מדינה זו כאחוזתה הפרטית. ה- CSU שעד כה היה לה רוב מוחלט בפרלמנט הבוורי אומנם עדיין זכתה ב- 36% מהקולות, אך הייתה זו התוצאה הגרועה ביותר זה 80 שנה. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שמעולם לא היתה גורם פוליטי דומיננטי בבוואריה, ירדה בחצי, לכ-10% בלבד - (בדומה לאחוז שסקרים בישראל מעניקים ל"מחנה הציוני"). ה-AFD, "אלטרנטיבה לגרמניה" הימנית-קיצונית, לעומת זאת, זכתה בלמעלה מ-11% ונכנסה לראשונה לפרלמנט. מנצחת נוספת היתה מפלגת "הירוקים", מעין כיסא מפלט לאלה שהתאכזבו מהמפלגות המסורתיות אבל לא רצו להצביע בעד המפלגה הקיצונית. התוצאות האלה, יותר מכל דבר אחר, מצביעות על אי-השביעות הציבורית הגוברת לא רק בבווריה אלא גם בשאר אזורי גרמניה, מממשלת האחדות בראשות מרקל וכאמור, מעלה ספיקות לגבי עתיד יציבותו של המרכז הפוליטי הגרמני בכלל.
רשמית, מרקל אמנם עוד לא על תקן של "לשעבר", ובהחלט יתכן שתמשיך לכהן כקנצלרית עוד חדשים רבים, אבל סמכותה כמנהיגת גרמניה ואירופה נפגמה קשות. התערערות התמיכה במנהיג בתוך מפלגתו, כפי שלמדו על בשרם מרגרט טאצ'ר בבריטניה ואצלנו דוד בן-גוריון, היא לעתים יותר מכריעה לגבי יציבות השלטון וסיכויי שרידותו מאשר פעולות האופוזיצייה וזה מה שעומד כנראה לקרות גם לגב' מרקל. במבט לאחור ניתן לקבוע שתהליך ההתערערות החל בהלם הבחירות בספטמבר 2017 כשהשותפות בקואליצייה, הCSU-CDU במרכז-ימין והסוציאל-דמוקרטים במרכז-שמאל, איבדו קולות רבים ל"אלטרנטיבה של גרמניה".
לא ברור מה צופן מצב זה לגבי יחסה של גרמניה לישראל. לא בכל עניין ועניין הייתה תמימות דעים בין ישראל לגרמניה של מרקל, לרבות הסכם הגרעין עם איראן ונושא ההתנחלויות, אך הגב' מרקל סרבה בתוקף להפוך דברים אלה לפגיעה ביחסים בין המדינות והממשלות ובמשך שנות כהונתה היא היתה התומכת והאוהדת ביותר לישראל מכל קודמיה - ולא רק במילים, גם בנושאים ביטחוניים רגישים. מחוייבותה לגורלה של ישראל היתה אמיתית ונטועה בהכרתה באחריותה של גרמניה בגלל עברה לעם היהודי ולישראל. מי יבוא אחריה? מה תהייה בעתיד הקונסטלציה השלטונית בגרמניה? אלה שאלות שמעניינות לא רק את גרמניה עצמה אלא גם את העולם הדמוקרטי כולו - וישראל בתוך זה.
ה-AFD בראשית דרכה אמנם היתה גוף פוליטי מהוגן ונורמטיבי למדי שעל יוזמיו נמנו בעיקר כלכלנים ואנשי עסקים שהתנגדו למדיניות ממשלתם בגוש האירו, אך כפי שקורה לפעמים למפלגות שמרניות, ולא רק בגרמניה, תוך זמן לא רב השתלטו עליה גורמים קיצוניים שהפכו אותה למפלגת ימין קיצונית ופופוליסטית שלא נעדרים ממנה גם סממנים נאציים. ראשי המפלגה אמנם מתנערים מכל זיקה אידיאולוגית או תוכניתית לניאו-נאצים או לאנטישמיות, אבל התבטאויות כמה ממנהיגיה בדבר חוסר הרלוונטיות, כביכל, של השואה להיסטוריה הגרמנית או "העלבון" שהם חשים שבברלין יש אנדרטה לזכר השואה - מעידים על הלכי הרוח במפלגה יותר מכל הכחשותיה הרשמיות. החששות הלגיטימיים בפני האיסלאמיזציה הזוחת בגרמניה ובאירופה המערבית כולה שהם המקור העיקרי לעליית כוחה של המפלגה אמנם מוצדקים עובדתית וגם הפילוסוף היהודי-צרפתי אלן פינקלקראוט שהתריע לאחרונה על הנטייה הרווחת באירופה להיכנע לאיסלמיזם בשם הסובלנות והליברליזם, עמד על כך.
לבור את התבן מן הבר
אך הבעיה היא איך לבור את התבן מן הבר, כלומר כיצד להפריד בין התנגדות פוליטית ותרבותית לגיטימית וחיונית להתפשטות ההשפעה המוסלמית - למגמות גזעניות כלליות כולל אנטישמיות שהם חלק בלתי נפרד של רבות ממפלגות הימין הקיצוני, ובפרט כשמדובר בגרמניה. ויש גם זווית יהודית מעוררת תמיהה. לאחרונה הקימה המפלגה סניף בשם "יהודים למען ה-AFD שאליו נרשמו כבר כמה עשרות, ואולי אף יותר, חברים - רובם, כנראה, מהגרים מרוסיה.
מטרת המארגנים ברורה: להוכיח שהמפלגה איננה גזענית וכדי לזכות בתמיכה רחבה ככל האפשר מצד הציבור. החברים היהודים האלה במפלגה טוענים להצדקתם שהיא מהווה קיר מגן בפני האיום מצד אלפי המהגרים המוסלמים, חלקם אלימים, שהגיעו לגרמניה בעקבות מדיניות ההגירה של ממשלת מרקל - ויש אולי גם בישראל מי שסבורים שכל מפלגה פוליטית שמתריסה נגד השתלטות האיסלם היא בעלת-ברית רצוייה לענייננו, אך הניסיון מוכיח שהאנטישמיות והאנטי-ישראליות אצל מפלגות כאלה, גם אם מוסוות, זורמות בעורקיהן. אין זאת אומרת שעל ישראל להחרים מדינות שבהן מפלגות מסוג זה מגיעות לשלטון - עשינו את הטעות הזאת עם ספרד של פרנקו, ושילמנו על כך ביוקר - אך אל לנו, כישראלים וכיהודים, שלא להבחין בין תמיכה שמתחייבת לעתים מהמציאות המדינית - להזדהות רעיונית עם גורמים פוליטיים מהסוג של ה-AFD.