ניקי היילי, השגרירה האמריקנית לאו"ם התפטרה, אך התפטרותה בהחלט איננה מצביעה על כוונה לפרוש מהבמה הציבורית אלא להפך, כלומר על נחישות להמשיך ולעלות במדרגות הפוליטיקה - מתי שתחליט, בדרך שתחליט ולתפקיד שתחליט. מה שברור הוא שגם אחרי שתחזיר את המפתחות של מכונית-השרד שלה היא תהייה נואמת ומרואיינת מבוקשת מאוד בכל הערוצים ועל כל הבמות - וכפי שכתבה בעצמה במכתב ההתפטרות שלה: "אתבטא לעתים בנושאים ציבוריים חשובים". מתי ה"לעתים" הזה יתחיל ומה בדיוק יהייה נוסח דבריה אפשר רק לנחש, אבל יש להניח שלפחות עד 2020, הבחירות הבאות לנשיאות, ולמרות שסקר שנערך בסוף השבוע נתן לה סיכויים גם נגד טראמפ, היא תמשיך לתמוך בו ועמדותיה הציבוריות לא יחרגו מאלה של הנשיא, אף שניסוחן יהייה אולי יותר היילי מטראמפ.
יש לזכור שניקי היילי לא הייתה מהתומכים במועמדותו של טראמפ בתחילה ואף הסתייגה בזמנו מחלק מההשקפות שלו, אך דווקא בשל כך תמיכתה אחרי שהפך למועמד הרפובליקנים היתה חשובה במיוחד - גם בזכות היותה מושלת מצליחה במדינתה קרוליינה הדרומית, גם מפני שהייתה אישה וגם כבת למשפחת מהגרים מהודו. היילי הייתה כוכב בוהק בשמי הפוליטיקה הרפובליקנית עם או בלי טראמפ, אבל חשיפתה לנושאים בינלאומיים בתקופת כהונתה כשגרירה באו"ם הקנתה לה מימד נוסף של מנהיגות לאומית ובינלאומית פוטנציאלית. יש להניח שככל שיעבור הזמן היא תיצמד לאופי המסורתי יותר של המפלגה הרפובליקנית, בעיקר בענייני פנים וכלכלה - כפי שגם השתקף מ"נאום התשובה" הרשמי שלה בשם מפלגתה ל"נאום מצב האומה" של הנשיא אובמה ב-2016.
באו"ם היא אכן היתה סיפור הצלחה שאפילו רוב הדמוקרטים ומתנגדיו של טראמפ הכירו בו, הגם - ואולי דווקא מפני - שסגנונה היה שונה מזה של הבוס ורוב אנשי פמלייתו. לישראל היילי היתה באו"ם משענת יציבה ותקיפה בכל הנושאים החשובים - איראן, פלסטינים, מלחמה בטרור והדיפת ה"עליהום" הרגיל על ישראל, ובכך הצטרפה בכבוד ובהילול לשורת השגרירים האמריקניים באו"ם תומכי ישראל ובראשם דניאל פטריק מויינהן שהוכיח שלהיות ליברל דמוקרטי אמיתי ותומך נלהב בציונות משלימים זה את זה - לא כמו השמאלנים המתחזים כליברלים היום.
על ידידים ואויבים
יש להניח שגם מי שיהיה שגרירה הבא של ארה"ב באו"ם ימשיך בדרך הזאת, כל שכן מפני שייצג נשיא וממשל ידידותיים ותומכים במיוחד בישראל. שגריר באו"ם, להבדיל משגרירים לממשלות, איננו קובע מדיניות אלא מבצע את המדיניות שנקבעת על-ידי שולחיו אך לפעמים הוא בכל זאת יכל להשפיע על הלכי הרוח בחלונות הגבוהים ועל דעת הקהל בתוקף היותו שחקן על במה ציבורית כלל-עולמית - וניקי היילי, כמו חיים הרצוג ובנימין נתניהו בעבר, מיצו את כל האפשרויות האלה על הצד הטוב ביותר.
אין להיחפז אמנם בקיטלוג פוליטיקאים ומדינאים כ"ידידים" או "אויבים", אך ניקי היילי אכן מצטיירת כידידת אמת שיחסה לישראל נובע מהכרתה בצדקתה בזירה עוינת ומוטה באופן אובססיבי לצד אויביה. לצד הזה באישיותה ובהשקפת-עולמה של ניקי היילי תהייה חשיבות גם בתחנות הפוליטיות הבאות שלה - ובמיוחד מפני שבמפלגה הדמוקרטית מסתמנת תחילתה של התנערות מתמיכתה המסורתית במדינת-ישראל - וכנגד זה התפשטות מגמות פרו-פלשתיניות, כולל צידוד ב- BDS. ברגע זה הדוגלים בקו האנטי-ישראלי אמנם מיעוט, אך אם בבחירות הקרובות לקונגרס יצליחו להיבחר שורה שלמה של מועמדים אנטי-ישראליים ואף אנטישמיים, אחדים מהם בעלי שורשים ערביים, ורבים הסיכויים שכך יהייה - עלולה להיות לכך השפעה שלילית מתמשכת, לפחות לתקופה מסויימת, על דרכה המדינית בכלל ועל יחסה לישראל בפרט, של הדמוקרטים.
ברור שאין להקיש מכך שעלינו לרפות את ידינו בכל מה שנוגע לקשרינו עם הדמוקרטים שבכל זאת מונה בין נציגיה וחבריה (וגם מממניה) תומכים רבים, אדרבה, על ישראל להפנות מאמצים רבים ככל האפשר לתחזוקת הקשרים ולחיזוקם - אך יחד עם זאת התמיכה וההזדהות הפוליטית והערכית מצד אישיות שעתידה עוד לפניה הן נכס חשוב ביותר. להתראות, ניקי היילי.