אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 24. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
בית הספר בשבילי זה מפלט, מקום שהוא שם בשבילי, מקום שנבנה בכדי להכיר אחרים ובמיוחד את עצמי. מקום בו יש לי הכול אבל גם מקום שמרגיש שהוא מיוחד במינו כי הוא אמיתי ואני מאד מתרגשת לדבר עליו. הוא היה המקום שבו הייתי אני, הכי אמיתית ושמחה, שנים שבהם חוויתי הרבה בשבילי. הכול היה שם מושלם. נכון שלא באמת למדתי שם (כי אני לא באמת למדתי את רוב המקצועות), אבל ככה זה הרגיש, שאני ממצה כל רגע בו, שאני מרגישה את עצמי, שאני פשוט נהנית להיות שם. אני אוהבת הכול מלימודים עצמם עד החברים לכיתה, שהיו מדהימים, את המורים והמנהלת, את הכיתה עצמה וכל מה שביניהם. ויש הרבה.
אוניברסיטה היא מילה המכילה הרבה יותר מתיאור גרפי של מקום בו לומדים, זו סוג של מעבדה. במהלך הקורסים הראשונים לא ראיתי את הצורך העז של אנשים לדעת, אלא את הרצון לדבר ולהישמע. פתאום הכל סבב סביב "מי כבר יודע יותר". היה מעניין לראות את התחרות על מקום "היודע" בלי הבנה אמיתית, ואני מרוב עניין שכחתי לסכם את השיעור. אגב, אם אתם תוהים- באוניברסיטה למדתי ספרות.
החלום האוניברסיטאי הוא חלום ישן שלי. אני מאד רוצה לדעת כל מה שאפשר על ספרות וכתיבה. אני רוצה לומר שזה משמעותי בשבילי, שזה נותן את הבסיס לכתיבה שלי על החיים, עליי ועל כל השאר. את ההבנה מה לעשות ואת הדרך לבצע. כשלמדתי ספרות בבית הספר נדהמתי כל פעם מחדש, ישבתי שם וחשבתי שזה פשוט קסום. אהבתי לקרוא יצירות של ביאליק ושל נתן אלתרמן, הם היו "האלוהים" שלי. כל פעם מחדש נפעמתי מכמה שהמילים יכולות להביע עולם שלם בצורה מדהימה. האוניברסיטה היא הדרך להמשיך את הקסם הזה, לדבר על היצירות האלה, על מה שחשוב בהן, על כך שהן דלת תמידית לחשיבה, לתחושה וללמידה.
גם בלימודים אני כמובן מצפה שלא יתייחסו אליי באופן שונה, שיצפו ממני לפעול ולבצע כמו כל סטודנט אחר. שאלמד דברים חדשים בכל שיעור, שאחפש מה אני רוצה לדעת ולעשות. אני מצפה מהמרצים שיתנו לי יחס שווה כמו לשאר הסטודנטים, שיבינו אותי ולא יקלו עלי, שיעריכו אותי על היכולות שלי ולא על ההתנהגות שלי. אני רוצה להיות כמו כל אחד אחר, שיכבדו את השוני שלי, אבל שלא יתנו לזה משקל, שיבינו שאני חכמה ורהוטה כמו שאר הסטודנטים. מחבריי לכיתה אני מצפה שינסו לגשת אלי ולשוחח עימי. אני חלק מכם, לפחות בשיעור. אז אשמח לחוש כך.
האמת היא, אני רוצה להגיד לכם, הסטודנטים שלומדים איתי, שאתם מקסימים. יש לכם כל כך הרבה סבלנות אלי, שאני שמחה לראות אתכם כל פעם מחדש. אתם מעוררים בי השראה על כל החופש שאתם נותנים לי, על כך שאינכם מפסיקים להרעיף חיבה, שאתם פשוט סבלניים. הייתי רוצה שכל חיי רק אלמד, שאנסה להעשיר את עצמי עוד ועוד ועוד, שבכל יום אלמד משהו חדש.
בשנה הראשונה אני לא אמרתי שהכול היה טוב, חלק גדול היה קשה, בעיקר חברתי. אני רוצה להגיד שלא הכול דבש חלק מהסטודנטים היו לא נחמדים בהתחלה, חלק התעלמו ממני לחלוטין, העדיפו לא לדבר איתי, אמרו לי למה את פה? אבל עם הזמן זה השתנה. נכון שיש הרבה רע אבל בעיקר היה טוב.
אז איך אני מסכמת עד עכשיו את האוניברסיטה? כמו בכל מקום היו כל מיני קבוצות של אנשים. היו שרצו להתחבב ולמצוא חברים שם, אפילו פעם אחת בחורה התיישבה לידי והציעה לי עוגה, זה היה נחמד מצידה, והיא הייתה טעימה. היו גם כאלו שנלחצו והתרחקו ממני. אני חושבת שהם חששו מפניי.
לא כי אני מפחידה, אלא כי הם פחדו מהדבר הזה שנקרא 'אוטיזם'. אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא שכל הקבוצות השונות רוצות אותו הדבר. לזכות בהערכה. להצליח כדי להיות ראויים לה. להרגיש שווים. אני גם יכולה וכך גם אתם. ובגלל האוניברסיטה אני גם מצליחה. מה שנחשב שם הוא מה שבראש, לא הגוף, החיצון. בסוף, במבחן זה רק אתה מקבל מחברת בלי שם. זו רק אני שממלאת את הדף הריק, אני שכותבת. אז איך אוטיזם וספרות הולכים ביחד? ספרות זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות. לכתוב אותי ואת הסיפור שלי ומי יעשה זאת יותר טוב ממני? בפעם הבאה שאתם באוניברסיטה, חפשו אותי ב'גילמן' בשורה הצדדית בכיתה. אהיה זו שצופה מהצד ואני מזמינה אתכם להשתתף בשיחה. אולי אכתוב גם עליכם יום אחד. מילה של לי.