שותה על הגבעה: הקרב, המערכה והמלחמה על דמותה של ארצות הברית

בגיל 38, בשנת 1860, היה יוליסס גרנט כישלון מוחלט, במידה רבה בגלל שתיינותו. שמונה שנים אחר כך, גולש על גלי תהילתו כמצביא המנצח של הצפון במלחמת האזרחים, נבחר גרנט לנשיאות וזכה בה גם בשנית. עם פרישתו, לפי המסורת שהנהיג ג'ורג' וושינגטון, יצא למסע סביב העולם. בהודו התארח אצל המושל הבריטי, לורד לייטון. גרנט "השתכר והתפקר", דיווח הלורד. "הוא מישש את גברת א', נישק את העלמה ב' המצווחת, צבט את גברת ד' העגלגלה והסתער על העלמה ה' במגמה לטרוף אותה. לבסוף, לאחר שמעללי הפיל המיוחם החרידו את כל האורחות, נלכד הפרא האציל בידי כוח עדיף של שישה מלחים, שאחזו בו בארבעת גפיו והסירו אותו מיבשת הודו. מהנמל מדווחים שהוטל בתא הציבורי בספינה, שם המתינה לו גברת ג'. גבר יוצא דופן זה השביע בו במקום את תאוותו המתמיהה, בגופה הכנוע של בת זוגו החוקית, בעודו מקיא את נשמתו בעת המבצע. למראה גברת גרנט, ייאמן כי יסופר".

גרנט כבר היה אז נשיא בדימוס, אך כפי שהצמא שלו לאלכוהול ולנשים לא מנע ממנו להרשים את הנשיא לינקולן, שחיפש מפקד פיקח ולא בהכרח פיכח, היה בוודאי נבחר בשלישית, אילו שאף לכך, כי הציבור האמריקני ראה בו מנהיג נכון לזמנו. קברניטים צבאיים או פוליטיים, לפי גישה זו, אינם חייבים להוות מופת; הם אמורים לספק שירות יעיל לאומה. אחד מדוברי אסכולה זו, לפחות בהיותו שר הביטחון בממשלת בנימין נתניהו, היה אהוד ברק, בנמקו את מינוי האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל, למרות ספקות בעניין חוקיות השתלטותו על שטח במושב עמיקם. ברק אמר אז, בתרגום חופשי, "כולן עושות זאת" - חברו למפלגה, שלום שמחון, הסביר לו שכך מקובל במושבים - וכי בטובי המצביאים דבק רבב. לנגד עיניו, בדברו, היו לוחמים מדוד המלך ועד אריק שרון.

מה שמתרחש בשבועות אלה בפרשת מועמדותו של שופט ערכאת הערעורים הפדרלית ברט קבנאו לבית המשפט העליון מלמד עד כמה השתנו הזמנים והתיישנו מעשי גרנט ודברי ברק. במובן זה, ישראל עדיין מפגרת. איציק מרדכי, לשעבר שר ביטחון וקצין בכיר במילואים המורשע בעבירות מין, ביניהן בקצינה ששירתה תחת פיקודו, שומר לעצמו את דרגתו הצבאית, אלוף, כי הממסד הישראלי שמתוכו הורכבה ועדת המפקדים שהוסמכה לדון בשינמוכו חסה עליו. הסיבה העיקרית לכך: צה"ל - אם כי לא הפרקליט הצבאי הראשי אביחי מנדלבליט, שהתבטא נגד, אמנם בקול רפה - סגר שורות סביב חבר במועדון.

פרשת קבנאו היא התגלמות האמריקנה. המשטר, התרבות, ההווי, על מעלותיהם ומגרעותיהם; דברי ימי אמריקה נגללים לעיני כל. מוטב שלא להתייחס אליה במונחים פשטניים של ניצחון והפסד לדונלד טראמפ וליריביו, מה גם שיש כאן שלוש רמות של התמודדות - קרב, מערכה ומלחמה, או משחקון, מערכה ומשחק. ניצחון ברמה אחת עשוי להוביל להפסד ברמה הבאה.

השיטה האמריקנית נרתעה בעליל מריכוז הכוח בידי שליט עליון. אמנם לעת חירום מלחמתי נחוצה אחדות הפיקוד, הנמסרת לנשיא המייצג את החברה האזרחית וכופה את מרותו על הצבא, אך בשגרה נחלקת השררה בין שתי הרשויות, המבצעת והמחוקקת. הן משולות לנבחרות המתמודדות ביניהן לפי תקנון מוגדר - החוקה (שהוספה או גריעה של פרקים בה קשה ותלויה גם בהסכמת רוב המדינות החברות בברית) והחוקים. בהיעדר הכרעה פוסק במחלוקת השופט, הלא הוא בית המשפט העליון. עכשיו, כמו באליפות העולם ובליגות המתקדמות, יש גם "ואר" - הציבור הצופה בשידורי השימועים ושעמדתו המשוערת, בין בסקרי דעת קהל, בין ברשתות החברתיות ובין במארבי מעלית, משפיעה על שחקנים בשני הצדדים, הבית הלבן והקונגרס.

התהליך פוליטי במוצהר. הנשיא הוא פוליטיקאי ושיקוליו במינויים לממשל פוליטיים. כך גם חברי הסנאט, הן בוועדה הדנה תחילה במינוי ומחליטה אם לגנוז אותו או לשגרו עם המלצה והן במליאה, שהכרעתה סופית וששובר השוויון בה גם הוא פוליטיקאי, סגן הנשיא. לא מתביישים בפוליטיקה; מנהלים תהליך האמור לקזז בה את התשומות משני הצדדים. הפרס הגדול הוא החוק בפרשנות העליון, כתנודת המחוג החברתי של אמריקה, בכל תחומי החיים. קבנאו צפוי להזיז את המחוג ימינה. לכך התכוון השופט אנתוני קנדי, שבפרישתו בחודש יוני איפשר לטראמפ להציע מועמד תחתיו, עוד לפני בחירות אמצע הכהונה. קנדי בן ה-82, צעיר בשלוש שנים מרות ביידר גינזבורג המתמידה משמאלו, היה יכול להתאפק עד נובמבר ולמנוע את לחץ הזמן משימועי קבנאו; הוא לא רצה. בפעם הקודמת התפנה מושב בנסיבות טבעיות, מותו של אנטונין סקאליה, והרוב הרפובליקני סיכל את מועמדו של ברק אובמה, מריק גרלנד, ללא ויכוח כלשהו על התאמתו, רק כדי להמתין עד לבחירות לנשיאות, בתקווה שהתממשה שייבחר רפובליקני. בשנה הראשונה של טראמפ נכנעו הדמוקרטים, שעדיין לא התאוששו מהפסדה של הילרי קלינטון ומכשלונם להחזיר לעצמם את הרוב בסנאט, למועמדו הראשון, ניל גורסאץ', ללא קרב; הם היו חלשים והוא נחשב מתאים. ייתכן שאילו המצב היה הפוך, קבנאו כמועמד אשתקד וגורסאץ' עכשיו, שניהם גם יחד היו צולחים את המכשולים, למרות ההאשמות נגד קבנאו. עניין של עיתוי.

הדגש שהושם לאורך שימועי קבנאו על "מינוי לכל החיים" משקף את השוני בין שופטים - בכל הערכאות הפדרליות - לבין שרים, פקידים וקצינים. השרים ועוזריהם, שאינם עובדי מדינה, באים לכל היותר לתקופת כהונתו של הנשיא; קצינים בכירים מתמנים לשנתיים עד ארבע, משמע תפקידם הבא - ולעתים גם שימור דרגתם, המותנה בפרק זמן מזערי בה - תלוי בהסכמת הנשיא. לא כך שופטים. הם מתים במושביהם, או פורשים כרצונם, והשפעתם חוצה נשיאויות ומפלגות שלטון. כדאי להיות שופט בדרגים הרמים: קבנאו משתכר כיום 220 אלף דולר לשנה - יותר מהשרים בקבינט של טראמפ ומהסנאטורים המצביעים על מינויו - וקידום לעליון שווה לו עוד 35 אלף דולר לשנה. כמובן, תומכיו יאמרו שכשותף במשרד עורכי דין בוושינגטון הייתה הכנסתו נרשמת במיליונים; בכלל, חסד הוא עושה עם האומה. כך, ובדומה לאזהרתו של קבנאו שמועמדים טובים יירתעו מהשירות הציבורי, לנוכח העוול הנגרם לו, התבטא גם יאיר לפיד, במאמציו המגושמים בהיותו שר האוצר למנות את יעקב פרנקל לנגיד בנק ישראל. כשמועמדות פרנקל קורקעה בנמל התעופה של הונג קונג, הקדים את זמנו המיועד הבא של לפיד, ליאו ליידרמן, שהזדרז לפרוש, ולחסוך ייסורי מאבק מתיש ומביש, לשמע דיווח ראשון על טענות הטרדה מינית בתקופתו ב"דויטשה בנק".

מייסדי האומה האמריקנית העצמאית היו גברים לבנים בעלי נכסים - ובין הנכסים היו נשותיהם ולעתים גם עבדיהם. רק בדם וביזע של דורות הושגה זכות ההצבעה לשחורים ולנשים. גם אז התעכבה הגעתם לעמדות השפעה. הסנאט נותר מועדון המנוהל בידי ותיקי אצולת הדרום מהמפלגה הדמוקרטית, רבים מהם גזענים. לזכותם ייאמר שלא היו לגמרי צבועים. אמנם פיזמו קריאות חסודות לשימור ערכי המשפחה, בעודם נואפים, בהסכמה או בלעדיה, עם כל קרבן מזדמן, אך לא ראו בטענות בהקשר זה נגד מועמדים לתפקידים עילה לפסילתם.

זה השתנה ב-1989, באופן חסר תקדים (אך המאיים בתוכנו התקדימי על קבנאו), בסיכול מינויו של ג'ון טאואר, מועמדו של ג'ורג' בוש האב לשר ההגנה. טאואר היה סנאטור רפובליקני בכיר מטקסס, מדינתו של בוש, שהתמחה בנושאי ביטחון. לכאורה, לא היה מועמד טבעי ממנו לקבל מחבריו למועדון את ברכת הדרך לפנטגון, בדומה לאישור מועמדותו של סנאטור ג'ף סשנס לשר המשפטים של טראמפ - מינוי שטראמפ מתחרט עליו. אבל שתיינותו ומרדפי הנשים שלו, יחד עם סגנונו המתנשא, הביסו אותו בהצבעה. כשהפסיד, הודה במקצת אך התכחש לעיקר. כן, הוא הפריז בשתייה. לא, אין לו בעיית תלות והתמכרות. כן, הוא לא תמיד היה ילד טוב טקסס, או וושינגטון. לא, אין בכל מעשיו סיבה לפסול אותו. חוק טאואר, אם כך, הוא שלא כל מעשה פסול הוא גם מעשה פוסל.

כשלונו של בוש בעניין טאואר לא הזיק לאמריקה. התמנה שר הגנה טוב, דיק צ'ייני, שניהל בהצלחה את המערכת שניצחה לאחר שנתיים את סדאם חוסיין. הנשיא הבא, ביל קלינטון, עוד לפני שהסתבך בפרשות פולה ג'ונס ומוניקה לווינסקי, נכשל במינוי יו"ר למטות המשולבים. גנרל ג'וזף רלסטון מחיל האוויר, המשנה ליו"ר, ויתר על המינוי כשהעריך שאפסו סיכוייו, לאחר חשיפת יחסיו מחוץ לנישואין - עבירה לפי חוק השיפוט הצבאי - שנים לפני כן, בהיותו פרוד מרעייתו. לא הועילה לרלסטון העובדה שבינתיים התגרש ונישא לאותה בת זוג; סנאטורים, ובמיוחד סנאטוריות, התרעמו על איפה ואיפה. קצינה זוטרה בחיל האוויר שנתפסה עם נגד סולקה מהשירות, ואת הגנרל יקדמו?

רלסטון נבלם אך לא פוטר. הוא נשאר בתפקידו שלוש שנים נוספות ואז זכה ללא קושי באישור הסינאט למינויו למפקד כוחות נאט"ו. מה שהפריע למחוקקים ב-1997 חדל להטריד אותם ב-2000. זאת הייתה דוגמה מצוינת, כלומר רעה מאוד, לכוחם של יחידים בוועדות הסנאט לסכל מינויים. זאת "אדיבות", בלשון הקונגרס, הבנויה על הדדיות, היום אני מחר אתה. מטרתה לקבל מהממשל תמורה כלשהי (בסיס צבאי במדינה, סכר, תקציב) להסרת המחסום, או הפגנת נחישות שתקסום למצביעים. לעתים יעד החסימה נפגע משרשור - לא רק קצין שסרח, אלא גם מפקדו שהסתפק בדין משמעתי וטען, כמו לינקולן וברק, שבמאזן הכללי כדאי לצבא לנצל את יכולותיו המקצועיות והפיקודיות.

לכן, בהמשך לאותו שרשור, פוחדים הסנאטורים מתגובת הבוחרים על הצבעתם בעד או נגד מועמד שנוי במחלוקת. זה שכלול של תרגיל וילי הורטון, על שם פושע ממסצ'וסטס ששוחרר מכלאו, כמו רבים אחרים, מתוקף מדיניות מקלה של המושל מייקל דוקאקיס, אך חזר לדרכו הרעה - כמו משוחררי חמאס בהחלטת נתניהו בעסקת גלעד שליט. כשדוקאקיס התמודד על הנשיאות נגד בוש, נתלו בצווארו חטאיו של אותו הורטון, מה שאינו קורה לנתניהו.

הסנאטורים הרפובליקנים, או הדמוקרטים ממדינות שהעניקו תמיכה ניכרת לטראמפ בבחירות 2016, התלבטו לפיכך מזעם מי עליהם לחשוש יותר - מהמצביעים ממחנה טראמפ, המצדדים בקבנאו, או מהמחנה הנגדי, ובמיוחד מהמצביעות. ג'ף פלייק, שבזכותו התנהלה חקירת הבזק של האפ-בי-איי, אמנם פטור משיקול מיידי זה, והוא גם שש לנקום בטראמפ על שמירר את חייו וגרם לו לוותר על התמודדות נוספת; אריזונה המציאה את הנקמה, כל הזכויות שמורות לג'ון מקיין בהצבעה שהטתה את הכף נגד טראמפ על ביטוח הבריאות. הבעיה של פלייק היא שכמו כל סנאטור הוא משוכנע שאין ראוי ממנו לנשיאות, ואם כך עליו להיזהר שלא להשניא עצמו על האגף הימני ועל נאמני טראמפ, כי הנקמה עלולה להיות דו-סיטרית.

מרגע שהתפרסמה ההאשמה שהטיחה בקבנאו כריסטין בלייזי-פורד היה ברור שאחד הכיוונים העיקריים של המחלוקת יהיה האלכוהול. מבחינה זו, חיבתו המוצהרת של קבנאו לבירה, כביכול תכונה כל-אמריקנית תמימה כמו אהדת פוטבול, הפילה אותו מהפח אל הפחית. היא העלתה את שאלת שליטתו העצמית, שאבדה לו לרגעים בעת השימוע עד כדי פקפוק במזג השיפוטי הנחוץ לו בתפקידו הנוכחי לא פחות מאשר בזה שהוא מיועד אליו; את התנהגותו בגילופין; ואת יכולתו לזכור, כפיגום להכחשותיו הנמרצות, מה בדיוק אירע באותן השתכרויות קבוצתיות. בנקודה אחרונה זו יש הד לאמירה שחיסלה את המועמדות לנשיאות של ג'ורג' רומני, מושל מישיגן ואביו של המועמד נגד אובמה ב-2012 (וכנראה, בעוד שנתיים, גם נגד טראמפ, אם ישרוד). רומני-האב נימק שינוי בעמדתו, מתמיכה במלחמת וייטנאם להסתייגות ממנה, בכך שבעת ביקורו בסייגון נבעו דעותיו מ"שטיפת מוח". לא שינה לאיש אם גישתו למלחמה התהפכה מבעד לנגד או מנגד לבעד - הוא הפליל עצמו כמי שמוחו ניתן לשטיפה.

אם בגלל שכרון הבירה, עד-דלא-ידע, קבנאו "לא זוכר", להבדיל מ"זוכר שלא", הוא אינו כשיר לשיפוט, בעליון או בעירעורים. זה גם מה שכירסם באמינות התצהיר של חברו מרק ג'אדג', שלדברי פורד היה שותפו של קבנאו לתקיפתה ולצחוק המתגלגל שבעקבותיה, ולפי ספר המחזור של השכבה הכתירו עצמם כ"בוגרי רנטה", תיאור ברור של יחסה המסוים של קבוצת נערים לנערה - גם אם מקורו בהתרברבות ולא בעובדות - ששופט כקבנאו, אילו שמע נאשם טוען כמותו שהכוונה למעין מקהלת צדיקוב או פרחי גבעטרון של מרילנד, היה כולא אותו על בזיון בית הדין. היה היו שני חברים. לאחד קראו ג'אדג' והשני נעשה לשופט, עד שיצא עליו קצף הבירה.

קבנאו נימק את מפלטו השתייני בכך ש"קרע את הזנב" בתיכון ובקולג'. מה יש, מה קרה, זה לא הרבה יותר מסיבוב הבקבוק ב"אמת או חובה", קצת פורקן מעומס הלימודים והפוטבול ומועצת התלמידים ושאר הפעילויות הנדרשות לציונים ולניקוד הנחוצים לקבלה למוסדות היוקרתיים להשכלה גבוהה, ואחר כך להתמחויות אצל שופטים בכירים, ולהצטרפות למשרד נכבד, ולעבודה בממשל, ולהתמנות לשיפוט. זה המסלול שטראמפ התנער ממנו, בהבטיחו לייבש את ביצת וושינגטון; והרי קבנאו הוא גידול אופייני של הביצה.

מותר הקולג' מהתיכון הוא בכך שהאשמתה של בלייזי פורד, גם אם יימצאו לה סימוכין, חמורה פחות מזו של המתלוננת השנייה, דבי רמירז, כי כשברט פגש את כריסטין ולדבריה ניסה לאנוס אותה בחברת ג'אדג' הוא היה קטין-אייג'ר, בעוד שרמירז טוענת שהטריד אותה, בלימודיהם בייל, בהיותו בגיר ונושא באחריות חוקית למעשיו. צירוף כל ההאשמות והעדויות משתי התקופות נותן גם דפוס התנהגות, אך מה שאירע לפני סף הבגרות נסלח, משפטית אם לא פוליטית.

לפרשת קבנאו יש גם ממד דתי. קבנאו הוא קתולי, כמו שישה (כולל קנדי, עכשיו בדימוס) מתשעת השופטים בעליון. שלושת האחרים - יהודים. שיעורם המשותף של הקתולים והיהודים באוכלוסיה האמריקנית הוא קצת פחות מרבע. שלושה רבעים, כל הרוב הפרוטסטנטי ובני דתות אחרות, אינם מיוצגים בעליון כלל, והדיון במועמדים לעליון מתמקד בהם, אישית, לא באיזון לפי מוצא, במיוחד לאחר שנשברו בזה אחר זה המחסומים בפני שחורים, נשים והיספאנים. כשאחד משני מועמדיו הכושלים של הנשיא ניקסון לעליון, שנגדו וגם בעדו - אך נגדו יותר - חברו דמוקרטים ורפובליקנים, תואר כ"בינוני", החדיר סנאטור בעל שם המשווע לחריזה, רומן הראסקה ממדינת נברסקה, נימה אנטישמית להגנתו עליו. בסדר, בינוני, ומה בכך, גם לבינוניים מגיע ייצוג, אמר בנאום שנכנס בו ברגע לקלאסיקה של הפוליטיקה. עד כאן, אף לא בינוניות, סתם טיפשות, אבל הראסקה המשיך ונקב בשמות מי ש"אי אפשר שכולם יהיו כמותם" - השופטים היהודים לואיס ברנדייס, פליקס פרנקפורטר ובנג'מין קרדוזו.

לפני שבוע, כאשר פלייק - תומכיו מפרסמים את עלילותיו תחת הכותרת "פלייק ניוז" - מנע מוועדת המשפט של הסנאט, בשבתה כוועדה למינוי שופטים, להמליץ ללא תנאי על אישור מינויו של קבנאו, הוא העניק ניצחון לטראמפ בקרב המיידי אך הכין בכך את הקרקע להפסדם של הרפובליקנים בהצבעה במליאת הסנאט. בתהפוכות פרשת קבנאו, גם זה לא סוף הסיפור, כי לטראמפ חשוב שופט או שופטת כלבבו, מה אכפת לו מקבנאו-שמבאנו, ואחרי הפסד עם קבנאו יוכל עדיין להחתים בזריזות את הסנאט על המועמד(ת) הבא(ה). זאת המערכה, והמלחמה היא על השליטה בשני בתי הקונגרס, בבחירות נובמבר העשויות להיטיב עם הדמוקרטים בזכות פרשת קבנאו. לשני הצדדים אסור עדיין, ומעתה אולי בכלל, להרים כוסית, או פחית.