בסרטון: דעת יחיד שהועלתה בפייסבוק וואלה! NEWS בנושא שילוט משותף לבנים ובנות
לצד ההתרגשות הגדולה, הכניסה של בתי לכיתה א' ושל בני לגן עירוני לוותה בהרבה טקסים מוכרים וקצת מייאשים - צירוף לקבוצות ווטסאפ שונות, אסיפות הורים ארוכות מדי, ובכי קורע לב ולא אופייני של הילד ששלח אותי לעבודה עם לב מכווץ.
אבל משהו אחד כן היה חדש ומרענן והעיד על לא פחות ממהפכה. העדות הראשונה למהפכה הזו, אי אפשר היה לפספס את זה, הייתה מכתב שנשלח מבית הספר שבועיים לפני תחילת הלימודים.
"החופש הגדול בשיאו ובקרוב יהפכו ילדכם/ילדתכם לתלמיד/ה בכיתה א'". וואו, בכל כך הרבה קוים אלכסוניים, שמטרתם להפוך את הפנייה משותפת לזכר ולנקבה, נתקלתי רק בפוסטים של פמיניסטיות (ופמיניסטים) ברשתות החברתיות. הסתקרנתי לראות אם זה מקרי.
"את הכניסה לבית הספר ילוו תלמידי ותלמידות שכבת ו' אשר ישמשו חונכים וחונכות בעבור התלמידים והתלמידות הצעירים", נכתב בהמשך. אוקי, זו בהחלט מגמה. כן, מודה, מגמה קצת מעייפת (נתייחס לכך בהמשך) אבל עזבו את זה כרגע, היא בהחלט חיובית!
כמה ימים לאחר מכן קיבלנו דף הנחיות חתום על ידי המורות שנשאה את הכותרת הבאה, שימו לב: "להורי תלמידות כיתות א' שלום וברכה"! והמשפט הראשון נפתח במילים: "בימים אלה עוברת ילדתכם תהליך חשוב מאוד...". כלומר, הגוף השולח ניסח מראש מכתבים בלשון זכר ובלשון נקבה, ידע מן הסתם מי הנמען או הנמענת ושלח בהתאם. פרקטיקה מחממת לב, הגיונית - וגם נוחה הרבה יותר מפרקטיקת הקווים האלכסוניים - שבמשך שנים לא הבנתי למה מוסדות חינוך וגופים אחרים לא מיישמים. פנייה אישית לנקבה בלשון זכר היא כבר אינה אישית. צריך לפנות לבת, או להורים של בת, כפי שהיא. כמה פשוט.
לא נמשיך להלאות בדוגמאות, רק נאמר שהן עוד רבות מאוד, ובאו לידי ביטוי גם במסרים ממנהל בית הספר. למשל, בטקס פתיחת השנה, כשדיבר על הילדים והילדות, אמר פעם משפט בלשון זכר ("מתרגלים שבגרנו בשנה") ופעם בלשון נקבה ("לומדות לקרוא ולכתוב"). באסיפת ההורים הסתבר שזה בכלל בית ספר "מודע מגדר", שעל קירותיו תמונות של אישים ונשים מפורסמים, השלטים בו פונים גם לילדים וגם לילדות, כולל הרעיון הגאוני בפשטותו לכתוב: "דחפי" בחדר השירותים הרלוונטי, ויתקיימו בו בהמשך שיעורי כדורגל לבנות. בנוסף, דפי העבודה שהילדה קיבלה בשבועיים הראשונים של הלימודים נקטו בלשון רבים ("כתבו" ולא: "כתוב"), עם ציור של ילד ושל ילדה.
לקח קצת זמן להבין שבית הספר המדובר הוא באמת מיוחד, ושפעילה פמיניסטית חברת הנהגת ההורים היא למעשה הגורם הדוחף לכל העסק בשיתוף אחת המורות. אבל זה לגמרי הלם תופעה ששמתי לב אליה גם בגן של בני. שם, בפתיחת המצגת של מנהלת האשכול באסיפת ההורים הופיע ציור של ילדה עם הכיתוב: "והילדה הזו היא אני", ועל מכתב רשמי ממינהל החינוך של עיריית תל אביב התנוססה הכותרת: "שלום ילדות וילדים יקרים". לשם סיבור האוזן, מסמך עירוני מקביל שקיבלנו רק בשנה שעברה או לפני שנתיים נקט בלשון זכר בלבד.
קשה להסביר את התרוממות הרוח שכל זה גרם לי (סרטון הווידאו למעלה, שהוכן לפייסבוק של וואלה! NEWS בערך לפני שנה, יכול להעיד עליה). מרחב שמדבר בשפה שלוקחת בחשבון נוכחות של ילדות לצד ילדים ונשים לצד גברים כמעט בכל צומת, הוא, ובכן, מרחב שלוקח בחשבון נוכחות של ילדות לצד ילדים בכל צומת. מרחב שמדבר אלינו, שרואה אותנו ולא מתייחס לזכר כאל ברירת מחדל.
אל תטעו: הסיפור די מורכב. מסכימה שהשימוש כיום בשפה "שוויונית", כשהדבר קצת פרטיזני ולא באמת מוסדר, הוא לפעמים מאולץ ומעייף. ברור גם כי מי שאינו נוקט בפרקטיקה הזו, כשהוא בסך הכל דובר את השפה שהוא רגיל אליה, לא צריך להיות "חשוד" בהדרת נשים או בשוביניזם. בנוסף, באקדמיה ללשון עברית שבים ומדגישים ש"צורת הזכר זו הצורה שנוקטים בשפה העברית כשאין לנו צורך להבחין במין" ואפילו "החלטת האקדמיה לפיה במקרים של רוב נשי יש לנקוט בלשון נקבה - היא שמועה בלבד ואין לה על מה שתסמוך".
התשובה לטענות האלה גם היא מורכבת. נתחיל עם זה שלא צריך ללכת רחוק מדי. אפשר לקחת רק חלק מהדוגמאות שניתנו כאן למעלה. המקרים המובנים מאליהם שדורשים מינימום מאמץ, רק מודעות. אם נותנים דוגמא של ילד, לתת גם דוגמא של ילדה. אם מציירים ילד על פוסטר של העירייה, לצייר גם ילדה, לתת עדיפות בדפי עבודה לכל הפחות ללשון רבים. ולמען השם, כשאשה מדברת על עצמה, שתדבר על עצמה ("את אומרת לעצמך", ולא: "אתה אומר לעצמך").
שנית - שפה היא כידוע דבר חי, תוסס, גמיש ומשתנה. האקדמיה, בעיני, צריכה בהחלט לשמוע את הקולות, לקדם דרכים יצירתיות שיהלמו את רוח התקופה, יאפשרו דיבור "שוויוני" קצר וקולע ויתנו גושפנקא מדעית לשפה המתפתחת בחוץ. למשל, הצעה שהפכה ויראלית בחודשים האחרונים ברשתות החברתיות הציעה בין היתר לחבר ם סופית ו-ן סופית יחד במסמכים רשמיים על מנת לפנות בקלות לשני המינים. וואלה, למה לא?
חלקה השלישי של התשובה הוא החשוב ביותר: הרבה פעמים סיפורה של השפה שבה אנחנו משתמשים אינו רק סיפור של שפה, כלומר לכאורה נייטרלי ותם לב, אלא עדות לדרך שבה אנחנו תופסים בנים ובנות, גברים ונשים. זה די ברור למה היסטורית בעברית "צורת הזכר, ולא הנקבה, היא הצורה שבה אין לנו צורך להבחין במין", אבל עזבו רגע את כללי האקדמיה. דמיינו שחילקתם כיתה לקבוצות. לקבוצה גדולה של בנות הסתנן בן אחד, לא שמתם לב אליו והתחלתן לדבר אל הקבוצה בלשון רבות, או כל סיטואציה דומה אחרת. סביר שהבן יקפוץ, יעמוד על "העלבון" וידרוש התייחסות ("היי! אני לא בת!"), וסביר שאנחנו מיד נתנצל ונתקן את עצמנו. מדוע אנחנו אוטומטית מסנפים את הבנות לבנים, לא משנה מספרן, ובנותינו אמורות לקבל את זה כמובן מאליו, אבל חשוב לנו לתת לבן התייחסות ספציפית, ואם לא כך - הוא יעמוד בפנינו על הטעות?
וגם: זה לא מדויק שהעולם לא פונה אלינו. מודעות לתכשיטים, קופסאות יצירה (ופרסומות לטמפונים) לפתע כן נוקטות בלשון נקבה.
את מה שלא עושה האקדמיה ללשון עברית עושות בשנים האחרונות כמה נשים שמפעילות עמודי פייסבוק פופולריים כמו "שיח פמיניסטי", "מנהיגותה - חינוך מודע מגדר" או "הורים במודעות מגדרית" (אין סיבה מיוחדת לפיצול), כמה עיתונאיות ושדרניות, ומאות, אולי אלפי, משתמשי ומשתמשות רשתות חברתיות בעברית שמוסיפים נקודות, אלכסונים או דוברים בלשון נקבה כשהם פונים לחבריהם בפיד. לפני למעלה מעשור מרב מיכאלי, אז עיתונאית ושדרית והיום חברת כנסת, החלה לדבר בשפה "שוויונית", וזכתה לא פעם לביקורת ולעג. אבל שימו לב שהעולם, או חלק קטן ממנו, מתחיל לדבר קצת-קצת כמוה. ככה נעשות מהפכות. בהתמדה ולאורך זמן.
מתי "המהפכה" הזו תחלחל לכל הארץ ולא יהיה רק בבתי ספר חילונים וליברלים? מתי כל זה לא יהיה בעיקר בעקבות יוזמות פרטיזניות או רק בזכות מורות והורים מודעי מגדר? מתי האקדמיה ללשון עברית תידרש באופן רציני לנושא? מתי גם ראש הממשלה, שריו או מפכ"ל המשטרה ידברו באופן עקבי גם לאזרחים וגם לאזרחיות? רק כמה שאלות שכניסתה של בתי לכיתה א' עוררו אצלי.
