טיל הקרקע-אוויר שהפיל בשבוע שעבר בסוריה את מטוס הביון הרוסי וקטל את 15 אנשי צוותו, ס-200, כמוהו כתחנת תל-אביב מרכז של רכבת ישראל, שהיא גם סבידור, שהיא גם ארלוזורוב. ס-200 הוא הכינוי המקורי בסדרת הטק"א הסובייטית. בנאט"ו מיספרו אותו סא"ם-5 ונתנו לו גם שם, "גאמון" - כל הטילים נגד מטוסים (גיידליין, גאנף, גקו) מתחילים בג', כפי שכל טילי הקרקע-קרקע (סקאד, סקיילבורד) מתחילים בס'. סדר צריך להיות, גם אם הוא מבלבל.
רגעי התהילה המפוקפקת של ס-200 היו קצרים. עוד הוא נורה, בפראות, כמו ב"פנטזיה" משתוללת בלי משמעת אש בחתונה כפרית, ובא אחיו הצעיר והמשוכלל ממנו ס-300 (סא"ם-10 או סא"ם-21, תלוי בגרסה) להאפיל עליו. אבל הרושם שהופח בתקשורת הישראלית, כאילו התגלע משבר גדול ביחסים עם רוסיה, אינו מדויק. הצבא הרוסי, המנפח את שריריו, הוא דב של נייר, אם בכלל יש בחזית הצפונית של ישראל יער ודובים בו. אכן, רוסיה היא מעצמה, גדולה בתחום הגרעיני שאין לו שימוש ובינונית בהקשר הצבאי המקובל, אבל היא חותרת לתכלית מדינית ואינה אצה לעימות בין להק האוויריה שלה בסוריה לבין חיל האוויר הישראלי. הצבא הרוסי נבוב למדי ואיכותו, להבדיל מכמותו, נופלת מזו של צה"ל.
גם במדדים אזרחיים רוסיה רחוקה מלהרשים. הכלכלה שלה, במונחי תוצר מקומי, שוות ערך לעשירית מהאמריקנית - טקסס לבדה משיגה אותה - וגדולה מזו של ישראל רק פי ארבעה. תוחלת החיים עגומה. גבר רוסי ממוצע חי 14 שנים פחות מישראלי, עד גיל 66, שאליו יגיע פוטין בעוד שבוע.
מטרה, משימה ושיטה
בשיח על תקרית הפלת האיליושין-20 התערבבו, כרגיל, מטרה, משימה ושיטה. מטרת צה"ל בשלוש השנים האחרונות היא מניעת התעצמות חיזבאללה (או כוחות משלוח איראניים העלולים להגיע ללבנון) בטילים מדויקים, שיגבירו את הסכנה לפריצת מלחמה, בגלל הערכה איראנית שההרתעה הישראלית נשחקה, ואת הסכנה להיפגעות בסיסים, תשתיות וערים לעת מלחמה. המשימה היא השמדת החימוש והציוד לפני הגעתו ללבנון, כדי שלא לבחון את רצינות אזהרותיו של חסן נסראללה שתקיפות ישראליות בשטח ארצו יגררו תגובה. השיטה, לרוב, תקיפה אווירית בשטח סוריה.
לכך יש להוסיף את סיכול ההתחפרות האיראנית בסוריה. צה"ל הצליח למנוע מכוח קודס של משמרות המהפכה להקים בסיס אוויר (בשדה טי-4 של חיל האוויר הסורי), בסיס ימי בלטקיה, מתקני מודיעין ויכולות שיגור של טילים ורקטות. בסך הכול, הצלחה גדולה, בתנאים הסבוכים של מלחמת האזרחים בסוריה וכשרוסיה, איראן וחיזבאללה שותפות למאמץ לשימור שלטונו של בשאר אסד.
הצבא הרוסי מצטיין בחתרנות, בהפעלת כוחות מיוחדים ובלוחמת מידע. הצלחתו בסוריה מול המורדים נבעה מהפצצות בריוניות, נטולות תחכום או מיקוד. ניסיונו בקרבות אוויר ושריון מוגבל. תבוסתו מול חיל האוויר הישראלי בקיץ 1970, חמש-אפס, לא היתה סטיית תקן. טייסי הקרב הישראלים היו מנוסים בארבע שנים רצופות של קרבות אוויר עם יריביה בצבאות ערב שהטיסו מיג-21 (שנלמד היטב בישראל לאחר שהוגנב מעיראק במבצע של המוסד) ומטוסים אחרים מסדרות מיג וסוחוי. לסובייטים היה, פחות או יותר, אפס נסיון.
אותו מארב אווירי שהסתיים בהפלת חמשת הטייסים הרוסים כונה "רימון-20". שנים אחר כך הוקם בית הספר למוסיקה, רימון. אולי בהשראה כפולה זו נבחר למבצע חיל האוויר נגד היעדים האיראניים בלטקיה, ב-17 לחודש, כינוי מתחום ההלחנה. רק כשהסורים סיבכו את המבצע, הסתבר שהמלחין שאת יצירתו דימו לשמוע היה רימסקי-קורסקוב ב"זמזום הדבורה", או חצ'טוריאן ב"מחול החרבות". הפלת האיליושין אירעה 25 דקות לאחר התקיפה הישראלית - די והותר זמן לתיאום בין הרוסים לבין עצמם ובינם לבין הסורים.
במדינות מערביות, וישראל בכללן, מערכת הביטחון נמצאת לרוב בקוטב המתון של המדיניות. החיילים יודעים במה כרוכות הסלמה ומלחמה. לא כך במוסקבה. המערכת הצבאית, שאזרח המחופש לגנרל עומד לעתים בראשה, לוחמנית - מותר לומר תוקפנית - יותר מהצמרת המדינית. כך היה, בין השאר, בסוף מלחמת יום הכיפורים, כשצוותי ה"סקאד" הרוסיים במצרים ששו אלי הדק וביקשו אישור לפגוע בכוחות צה"ל שצלחו לגדה המערבית של הסואץ. שר החוץ אנדרי גרומיקו, שהוסמך להשיב להפצרות המשלחת הצבאית לקהיר, הגיב בשלילה עקבית, יום-יום, עד שיום אחד, כמו סגן גד רפאלי של דינה ברזילי, יצא לאכול צהריים. בהיעדרו אישר אנדרי השני, שר ההגנה המרשל (האמיתי) גרצ'קו, לשגר את הטילים, שהרגו חצי תריסר ישראלים. כשגרצ'קו מת התמנה לתפקידו דמיטרי אוסטינוב, איש התעשיה הביטחונית שהולבש מדים והיה נוקשה כקודמו.
סרגיי שויגו, שר ההגנה עכשיו, לשעבר ראשה האזרחי של רשות החירום הלאומית, יצוק במתכונת של אוסטינוב. כדי לחפות על מחדלי המערכת הביטחונית שעליה הוא מופקד שבע שנים, בדה האשמות נגד חיל האוויר הישראלי. הקו שהכתיב ולדימיר פוטין לתקשורת הרוסית היה רך בהרבה: תקרית מצערת, האינטרסים המשותפים חשובים יותר. שויגו נחשב כרגע לאחד מנאמניו המקורבים של פוטין, אך כזה היה גם סרגיי איוונוב, שר ההגנה המבריק בעשור הקודם, עד שהוזז הצידה. לא יפתיע אם שויגו יודח בקרוב, שר ההגנה החדש יהיה הרמטכ"ל ולרי גרסימוב ולרמטכ"ל יתמנה מפקד חיל האוויר והחלל סרגיי סורוביקין, שאינו טייס והיה מפקד הכוח הרוסי בסוריה.
אלוף-משנה כ', קצין חיל האוויר במוצב השליטה החילי, הוא שדיבר באמצעות מתורגמנית ישראלית, היושבת לצדו, עם מקבילו הרוסי בבסיס חמיימים לפני התקיפה. הודעתו הועברה בידי הקצינה, דוברת הרוסית, שתפקידה לוודא שהקולונל הרוסי קלט, הבין ואישר את קבלת ההתרעה. מה עשה הקולונל, האם מיהר להזהיר את טייסי האיליושין, האמנם פיקח כראוי על סוללת הסא"ם-5 הסורית, היכן אירע אותו קצר קטלני בשרשרת - במערכת מקצועית, זה מה שאמור לגלות תחקיר יסודי, רוסי-סורי משותף. משיקולים פוליטיים ודיפלומטיים ברורים, לא כדאי להמר שתחקיר כזה אכן ייערך.
מרוץ טק"א
לפני 35 שנה היתה לסא"ם-5 חשיבות רבה במרובע הישראלי-אמריקני-סורי-רוסי; יש סמליות מסוימת בכך שבמוסקבה שלט אז יורי אנדרופוב, לשעבר ראש הקג"ב והיחיד שהגיע לראשות המשטר משירותי הביטחון - עד פוטין.
ההתחלה, ביחסי מוסקבה עם תל אביב, הבטיחה יותר. התמיכה הסובייטית במדינת ישראל הייתה חמה, מתוך שיקולים קרים. בלי הסכמה סובייטית לא היה צה"ל מקבל נשק מצ'כוסלובקיה. כשאלוף יוחנן רטנר, שסירב לבקשת בן-גוריון להתמנות לרמטכ"ל בעקבות מחלתו של יעקב דורי, נשלח למוסקבה כנספח צבאי, נרקמו קשרים חשובים בינו לבין בכירי הצבא האדום, ורטנר השיג חומרי הדרכה שחסרו לצה"ל, אך בן-גוריון ודורי שכעסו עליו, איש-איש מטעמיו, העדיפו להתעלם ממנו. בהמשך, ממלחמת קוריאה ואילך, בחר בן-גוריון להזדהות עם וושינגטון בפרט והמערב בכלל. המהלך הסובייטי הנגדי היה מעקף של אמברגו הנשק האמריקני-בריטי-צרפתי, באספקת מטוסים וטנקים למצרים ולסוריה. מצרים, בעלת היומרה להנהגת העולם הערבי, עוד ניסתה לשמור על מידה מסוימת של אי-תלות, כדי לתמרן בין המעצמות. סוריה החלשה, החוששת תמיד משכנותיה עיראק, טורקיה וישראל, התרפקה על ההגנה הרוסית.
לצד החשש הישראלי מעליונות המיגים (15, 17, 19 ולבסוף 21) על מקביליהם האמריקנים, הבריטיים והצרפתים התפתח מירוץ טק"א. ישראל ביקשה טילים אמריקניים מדגמי "נייקי" - ממשל אייזנהואר סירב, בטענה שניתן להסב אותם לטילי קרקע-קרקע נגד מטרות ערביות - או "הוק", להלכה לטובת האוכלוסייה בתל אביב ובחיפה אך למעשה להגנת הכור ההולך ונבנה בדימונה. לאחר החלטת ממשל קנדי על אספקת ה"הוק" החלו גיחות צילום אמריקניות לתעד אתרי טק"א סובייטיים הצצים סביב קהיר וערי התעלה - פורט סעיד, קנטרה, איסמעיליה, סואץ. אלה היו טילים מהדור הראשון, סא"ם-2 וסא"ם-3. יכולתם טרם הוכחה במלואה לפני שיא המעורבות הסובייטית במצרים במלחמת ההתשה, אף שסא"ם-2 הפיל במאי 1960 את מטוס הביון יו-2. באותו מטח נפגע גם מטוס קרב סובייטי, מיג-19, שטייסו נטש אותו אך נהרג. לפי ההגיון של שויגו בפרשת האיליושין עכשיו, הסי-איי-אי ששיגר את היו-2 אחראי למות הטייס הרוסי.
בתום מלחמת העולם השנייה אספו הרוסים מדעני טילים גרמנים, שהמשיכו בשירות סטאלין מה שהתחילו לעשות בשירות היטלר (והתחרו בכך בעמיתיהם שנלקחו לפתח טילים לטובת הצבא האמריקני). בזכותם נפרשה טבעת של עשרות אתרי טק"א סביב מוסקווה, להגנת המשטר ממפציצים אמריקנים; בהמשך הוקצו סוללות נוספות לערים אחרות, לתשתיות לאומיות ולייצוא למדינות הגוש הסובייטי ומחוץ להן (מצרים הייתה הראשונה). בבסיס תורת הלחימה של ההגנה האווירית נמצא החיפוי ההדדי בין מערכות גילוי, מעקב, שליטה, בקרה ושיגור של טילים שונים ושל תותחי נ"מ, לסתימת פרצות גבהים וטווחים. מטוס שחמק מטיל מסוים, הופל מטיל אחר או מתותח.
כשלון צה"ל מול הטק"א מתוצרת (ולעתים בהפעלה) רוסית, בסוף מלחמת ההתשה ובתחילת מלחמת יום הכיפורים, דירבן את חיל האוויר לשנות את מבנהו - להשגת מודיעין עצמאי ולחיבורו עם המבצעים - ואת גישתו. שמונה שנות הכנות השתלמו ביוני 1982, במבצע "ערצב 19" להשמדת מערך הטק"א הסורי בבקעת הלבנון וממזרח לה. עד אז נפרדה מצרים מהחוג הסובייטי ונצמדה לאמריקני; על כן גדלה חשיבות סוריה כמאחז רוסי, במזרח התיכון ולחוף הים התיכון, שהוא האגף הדרומי של ברית נאט"ו.
כרגיל, או לפחות כצפוי בדיאלקטיקה המקובלת על שלטונות מוסקבה, ההצלחה הישראלית הייתה גדולה מדי, מנקרת עיניים מדי. לאחר ההצלחה המוחצת נגד הנשק הסובייטי במלחמת ששת הימים בא החימוש המחודש המיידי של צבאות מצרים וסוריה. לאחר הפצצות העומק במצרים בהתשה באה מעורבות טייסות הקרב והטק"א. הסובייטים לא רצו במלחמת יום הכיפורים, מחשש לפגיעה בהפשרת היחסים עם וושינגטון, ולא היו שותפי-סוד להכנות לה, עד סמוך ליום כיפור, אך כשההתקפה הסורית נבלמה ומתקפת הנגד החלה לאיים על דמשק הסמוכה לקו הגולן, השיקו הרוסים רכבת ימית ואווירית ללטקיה וטרטוס, דמשק וחלב. הם הבליגו כשחייליהם נפגעו בתקיפות ישראליות ופרסמו רק ש"פיודור בונדרנקו נהרג בנסיבות מצערות". הטק"ק שסיפקו למצרים, הסקאד, השיג את מטרתו: למרות הפצרות מפקד חיל האוויר, בני פלד, החליטה הממשלה שלא לתקוף מטרות אסטרטגיות בעומק, פן טילים ייפלו על העורף הישראלי. בסוף המלחמה, בנוסף לסקאדים על צולחי התעלה, איימו הסובייטים להתערב נגד צה"ל אם יתקדם לקהיר או ישמיד את ארמיה 3 המכותרת. האיום חולל משבר סובייטי-אמריקני, אבל סאדאת לא היה אסיר תודה. כשחתם על שלום עם ישראל, נשאר לרוסים רק חאפז אסד.
חזית הגולן נשארה שקטה; לבנון הייתה לזירת ההתנגשות בין סוריה לישראל. לכאורה נוצרו שני צמדים, האמריקנים עם הישראלים והסובייטים עם הסורים. למעשה, האמריקנים אכן היו נגד הסובייטים ועם הישראלים, אבל גם עם הערבים המתונים. לכן, כשממשל רייגן ניסח את מסגרת שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ישראל, הודגש שהוא מיועד נגד פעילות הסובייטים ובאי-כוחם, לא נגד הערבים. ממשלת בגין לא רצתה להרגיז את מוסקבה, גם מחשש להתנכלות ליהודי רוסיה, אך חתמה.
מוסקבה לא נשארה חייבת. "ערצב 19" והפלת עשרות מטוסים מתוצרת רוסית בקרבות אוויר ניפחו את החזה הישראלי, הן כסימן להתאוששות מ-1973 והן בהשוואה להסתבכות הקרקעית המרה בלבנון. התגובה הגיעה בסתיו 1982, במקביל לגסיסת ליאוניד ברז'נייב ולעליית אנדרופוב: סא"ם-5, הלא הוא ס-200. תחילה שמועות, קטעי ידיעות, מחפורות, ואחר כך מסמכי סי-איי-אי המבוססים על תצלומי לוויינים, האזנות לתקשורת ודיווחי סוכנים - הכנת אתרים, מיקום מכ"ם, העמסה בנמל ניקולאייב, פריקה בנמל טרטוס, משגרים, טילים, גדרות אבטחה, מגורי מפעילים, בבסיס האוויר דומייר, בחומס ועוד ועוד.
אזור מוכה טילים
החרדה בישראל מסא"ם-5 בסוף 1982 ובתחילת 1983 היתה מהדורה מוקדמת של אווירת השבוע; די להקליד "200" במקום "300". לראשונה כיסה טווח הטק"א לא רק יעד משוער, אלא אזורים נרחבים בישראל-גופא, כולל נמל התעופה בן-גוריון. המדינה כולה, או לפחות המחצית הצפונית שלה, נעשתה לאמ"ט, אזור מוכה טילים.
בסדרת מברקים מתל אביב לשר החוץ ג'ורג' שולץ הזהיר השגריר סם לואיס כי שר הביטחון אריאל שרון עלול להמליץ לממשלה להנחית מהלומה מקדימה על תשתית הסא"ם-5, לפני השלמתה. שרון ינסה בכך לטשטש את רישומן של מלחמת לבנון המבוססת בבוץ ללא תכלית ושל הביקורת על טבח סברה ושתילה. הוא ייבלם בידי עמיתיו השרים, הבטיח לואיס בעקבות מלאכת איסוף ושידול, אך מוטב שהמודיעין האמריקני יחלוק עם ישראל את המידע שבידיו על הטילים, כדי שהממשלה והצבא יחושו שביכולתם להתמודד עם האיום החדש גם ללא מכת מנע.
העברת סא"ם-5 לסוריה צדה שתי ציפורים בטיל אחד. צבאית, ישראל הורתעה מתקיפת סוריה. מדינית, אסד הצליח לטרפד את הסכם השלום בין ישראל ללבנון, שנחתם במאי 1983 ונותר סרק-סרק. תסכולו האישי של שולץ על אובדן ההשקעה בהסכם ועל מות ראש שלוחת הסי-איי-אי בביירות רוברט איימס בפיגוע חיזבאללה התבטא בקיפוד מסלולו של שגרירו בדמשק, שנשמע לו קשוב מדי לעמדת אסד, וברעיונות עמיתו של איימס בסי-איי-אי, גרהם פולר, לרקוח התקפה משולשת של ישראל, טורקיה ועיראק על סוריה. דבר לא יצא מכך, כידוע, למעט הכוח האמריקאי בלבנון, שהתקפל משם לאחר הרג 241 מארינס בפיגוע הגדול הבא.
לא היו לסא"ם-5 מטרות מעופפות עד למלחמת האזרחים. חיל האוויר הישראלי פרש בעל כורחו מענף קרבות האוויר - יריביו חדלו להתייצב להתמודדות - בנובמבר 1985, כשעמיקם נורקין היה פרח טיס. אסד לא ויתר על הפלת מטוסים ישראלים: הוא שלח את המודיעין, לפיגוע שסוכל, פיצוץ טיסה של "אל על" מלונדון, באמצעות בת זוגו המשוטה של פלסטיני. בסוף שנות ה-80, לקראת התפוררות הקיסרות הסובייטית, הודיע השגריר אלכסנדר זוטוב לאסד כי חלפו ימיה של מחוייבות מוסקבה לאיזון אסטרטגי עם ישראל.
פוטין החזיר עטרה ליושנה לפני שלוש שנים, אך לא נגד ישראל. הוא חותר לייצב את משטר בשאר אסד, לבצר את רצועת החוף הרוסית - מעין עזה צפונית - ולסייע לדונלד טראמפ לממש את רצונו להחזיר את האמריקנים הביתה. כרגע חשוב לטראמפ, אם הוא מזהה במפה את סוריה, אזור טנף שבדרום, שם פועלים מטוסים אמריקנים להגנת כוחותיהם וירדן. איראן היא סייענית ארעית, שתועלתה לפוטין תתאפס עם כניעת מתנגדי אסד, במסווה של הסכם שלום בית. לכן הציפייה הרוסית מישראל היא להתאפק, לא לייצר שרשרת מקרים ותגובות שתפיל את אסד עוד בטרם התייצב ולהמתין בסבלנות לרגע מתאים, לשנה הבאה בדמשק, כשהאיראנים יישלחו הביתה. הסירוב הישראלי להשלים עם הפעילות האיראנית מאיים לשבש את התוכנית הרוסית כך, לא בגלל האירוע החריג של הפלת מטוס הביון. לא תיחקור של נורקין נחוץ לסורוביקין או לגרסימוב, הרמטכ"ל שהתרשם ממקצועיותו העניינית של גדי איזנקוט ויודע שסיפור המזימה להתגנבות אף-16 בחסות איליושין-20 הוא הבל, אלא תידרוך נמרץ לסורים ולאיראנים.
עוד כשנורקין היה ראש מחלקת המבצעים במטה חיל האוויר, ב-2007, על פי הפרסומים,למדו הטייסים את תכונות ס-300. מאז, למרות הפלת האף-16 בפברואר, התרחב הפער בין הטייסים הישראלים ומטוסיהם האמריקנים (כולל אף-35) לבין המערכות הרוסיות ומפעיליהן הסורים, למרות הפלת האף-16.
מה גם, שלא על האוויר לבדו עומד צה"ל ואף לא בהכרח על אש מנגד, היכולה לבוא מהיבשה ומהים. כבר בשנות ה-50 התאמנו צנחנים בפשיטות על יעדים בעומק מדינות ערב. עכשיו יש שפע כוחות מיוחדים, שלדג וסיירת מטכ"ל וחטיבת קומנדו ואוגדה 98 ומפקדת עומק. ויש לישראל גם מוסד, שלפנים ידע לחבל במשלוחים למדינות עוינות; אבל זה היה לפני תקופת יוסי כהן, החורג ממנהג קודמיו ומופיע באירועים פומביים בניו יורק.